"הודעתי במשטרה שאבקש מהכנסת להסיר ממני חסינותי, לקראת משפט פלילי זה. לעולם לא אגיע להרגעה נפשית, אם לא יתנהל נגדי משפט כדין כל אזרח בישראל", כך הודיע חבר הכנסת שלמה לביא ממפא"י לוועדת הכנסת שהתכנסה לדון בעניינו. הדיון המדובר, שנערך באוגוסט 1954, היה המקרה הראשון בהיסטוריה שבו ניטלה חסינותו של חבר כנסת.
לביא, חבר עין חרוד ומאבות התנועה הקיבוצית, כונה על ידי דוד בן גוריון "האיש המופלא ביותר בעלייה השנייה" (שני בניו, ירובעל והלל, נהרגו במלחמת העצמאות). באחת מנסיעותיו למשכן הכנסת, פגע בפועל שירד אל הכביש בוואדי ערה. אף שחקירת המשטרה העלתה כי אינו אחראי לתאונה, לביא דרש שהחקירה תימשך, שייערך לו משפט וכי השופטים הם שיכריעו בשאלת אחריותו.
"אי אפשר שיעלה על דעתה (של משפחת ההרוג, א.א.) מפני שהעניין קרה עם חבר כנסת - טשטשו את העניין. המשפט מוכרח להיערך ובכל דיוקי הדין", כתב, ואף התפטר מהכנסת עד לסיום ההליכים. לבסוף הורשע בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין בה רשלנות פושעת, ונקנס בסכום של 100 ל"י, לאחר שנקבע כי לא צפר לאות אזהרה.
72 שנים עברו, והשבוע שוב הגיעה שאלת חסינותו של נבחר ציבור לפתחה של ועדת הכנסת - הפעם בעניינה של חברת הכנסת טלי גוטליב. לא רק סגנון הדיבור של נבחרי הציבור השתנה מאז ועד היום; בעיקר השתנתה עמדתם של אותם ח"כים ששאלת החסינות הפרלמנטרית מרחפת מעל ראשם. בעוד שגוטליב נאבקת כדי לקבל חסינות, לביא בשעתו נאבק כדי לוותר עליה.
סערת גוטליב מציבה שוב שאלה עקרונית שמלווה את הכנסת מאז ימיה הראשונים: האם החסינות נועדה להגן על חבר הכנסת עצמו, או שמא רק על יכולתו למלא את תפקידו הציבורי ללא חשש מלחצים ומהליכים משפטיים?
מאז הקמת המדינה עבר מוסד החסינות מהפך של ממש. במשך יותר מחמישה עשורים נהנו חברי הכנסת מחסינות דיונית אוטומטית, והכנסת נדרשה להצביע באופן יזום על הסרתה כדי לאפשר העמדה לדין. בעקבות ביקורת ציבורית גוברת שונה החוק בשנת 2005 ומאז המצב הפוך: חברי הכנסת אינם נהנים עוד מחסינות אוטומטית, ומי שמבקש הגנה מפני הליך פלילי נדרש לפנות לוועדה ולשכנע את הכנסת להעניק לו אותה.
שש שנים אחרי שהוסרה חסינותו של לביא, קיבלה ועדת הכנסת החלטה דומה - ושוב בשל עבירת תנועה. אלא שהפעם היה זה שר בממשלה שעמד לדין: שר החקלאות משה דיין. בתחילת 1958 סיים דיין את כהונתו כרמטכ"ל, זכה לפופולריות רבה, וכעבור קרוב לשנתיים נבחר לכנסת הרביעית. בתווך, היה מעורב בתאונת דרכים לאחר שלא ציית לתמרור עצור בצומת בית ליד. בהמשך אף התברר כי במשך שנתיים נהג כשרישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף. כשהגיע מועד המשפט כבר כיהן כחבר כנסת, ונדרשה הסרת חסינותו, וכך אמנם נעשה.
מתברר שעבירות תנועה של נבחרי ציבור היו אז נפוצות למדי, בעיקר משום שהם נהגו במכוניותיהם בעצמם ולא ישבו במושב האחורי. ב-1966 שוב היה מעורב נבחר ציבור בתאונה: חבר הכנסת מרדכי סורקיס ניסה "לגנוב" רמזור וגרם להתנגשות. גם הוא ביקש לוותר על חסינותו, עמד לדין והורשע.
עיסוק מהותי ועקרוני בסוגיית החסינות התקיים בשנת 1965, כאשר יצחק רפאל, מראשי המפד"ל וסגן שר הבריאות, נחשד במעורבות בפרשת שוחד. היועץ המשפטי לממשלה ביקש להעמידו לדין, ולשם כך נדרשה הכנסת להסיר את חסינותו, צעד שעורר דיון ציבורי ופוליטי סוער.
המתנגדים להסרת החסינות טענו כי הכנסת אינה אמורה לשמש כ"חותמת גומי" של התביעה הכללית. מנגד, התומכים בהסרתה הציגו קו בלתי מתפשר. במאמר פרשנות בעיתון "הארץ" נכתב אז: "דווקא בשל החסינות הרחבה שהעניקה הכנסת לחבריה, חייבת ועדת הכנסת להקפיד שלא לחרוג מסמכויותיה ושלא להשתמש בהן לרעה. תפקידה של הכנסת הוא לבדוק אם מעשה העבירה המיוחס לחבר הכנסת נעשה במסגרת תפקידו כחבר כנסת, או אם הוגש האישום במטרה לפגוע, להטריד או לקנטר את חבר הכנסת מנימוקים פוליטיים. אין ועדת הכנסת רשאית להחליט בשאלת אשמתו של חבר הכנסת. נטילת החסינות אין פירושה נקיטת עמדה לגופו של עניין".
הדיון במליאת הכנסת תואר בזמנו כמעמד דרמטי במיוחד. יהושע ביצור, כתב "מעריב", תיאר את האווירה המתוחה בבית: "הלך רוח חמור וכבד שרר אתמול בכנסת. ספסלי הבית היו מלאים וגדושים בנבחרים שעקבו בנשימה עצורה אחר מאבקו הרטורי של רפאל למען טיהור שמו שהוכתם".
ביצור הוסיף ותיאר: "רפאל היה חיוור מאוד כאשר עלה לדוכן. אולם הוא קרא את דבריו במשך 40 דקות תמימות בקול נמרץ ובוטח. האשמותיו כלפי השופט-החוקר גולן והיועץ המשפטי בן-זאב עוררו תדהמה בבית".
בסופו של דבר חסינותו של רפאל הוסרה, הוא הועמד לדין, ומשפטו הסתיים בזיכוי מחוסר הוכחות.
עם השנים, חברי הכנסת עברו פחות עבירות תעבורה, אך נטו יותר ויותר למעוד בתחום טוהר המידות. החל מהמחצית השנייה של שנות ה-70, הלכו והתרבו החקירות בעבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. כרסום נוסף במעמדו של מוסד החסינות חל כאשר חברי הכנסת החלו לדחות את בקשות היועץ המשפטי לממשלה להסרתה - כפי שקרה, למשל, במקריהם של נעמי בלומנטל, יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי.
עד לאותה תקופה, הסרת החסינות נתפסה במשך עשורים כהליך כמעט אוטומטי, ונדיר היה שהכנסת סירבה לבקשת היועץ. הציבור הישראלי, שראה בחסינות הרחבה סוג של "עיר מקלט" לנבחרי ציבור, הביע מורת רוח גוברת, וגם בתי המשפט מתחו על כך ביקורת חריפה.
הלחץ הציבורי נשא פרי ובשנת 2005 שונה החוק מן היסוד: החסינות האוטומטית בוטלה, וברירת המחדל נקבעה כך שחבר כנסת יעמוד לדין בדיוק כמו כל אזרח, אלא אם יבקש מהכנסת להעניק לו חסינות באופן אקטיבי. למעשה, נטל ההוכחה התהפך - במקום שהכנסת תידרש ליזום מהלך להסרת החסינות, חבר הכנסת הוא זה שצריך לשכנע את חבריו מדוע הוא ראוי לקבל אותה.
בשנת 2010, ח"כ סעיד נפאע היה הראשון שביקש חסינות לפי המתכונת החדשה, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החליט להעמידו לדין בגין ביקור בסוריה ומגע עם סוכן זר. נפאע טען לאכיפה בררנית ולפגיעה בייצוג בוחריו, אך ועדת הכנסת דחתה את בקשתו; הוא הועמד לדין והורשע בבית המשפט. בשנת 2020 ביקש גם בנימין נתניהו לקבל חסינות בפרשות "תיקי האלפים", בטענה כי הליכי החקירה היו נגועים בפגמים מהותיים, אך לבסוף משך את הבקשה והמשפט נגדו נפתח.
מאז שינוי החוק, חיים כץ הוא חבר הכנסת היחיד שזכה בחסינות תחת המתכונת החדשה. כץ, שכיהן אז כשר העבודה והרווחה, הואשם במרמה ובהפרת אמונים בפרשה שעסקה בקידום חקיקה הנוגעת לחברת ניירות ערך שבה החזיק ידידו ויועצו הפיננסי. לאחר הגשת כתב האישום, ביקש כץ מהכנסת להעניק לו חסינות בטענה שפעל במסגרת תפקידו הציבורי ולמען הכלל. הכנסת קיבלה את בקשתו בנוגע לסעיף הפרת האמונים, אולם בהמשך הגיע כץ להסדר טיעון, הודה בעבירה מופחתת של קשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים פסולים, ונדון למאסר על תנאי וקנס.
כעת, מנסה גם חברת הכנסת טלי גוטליב לעבור את אותה משוכה פוליטית ומשפטית, ולזכות מחדש במעטה ההגנה הפרלמנטרי.