חבל הארץ המסתורי שאף מדינה לא רוצה ויכול לפתור את הבעיה הפלסטינית

בעולם שבו מדינות נלחמות על כל מטר מרובע של אדמה, קשה להאמין שקיים אזור שלם שאף אחד לא מעוניין בו. לא מדובר בפסגת הר האוורסט או בקרחונים הקפואים של אנטארקטיקה, אלא בחבל ארץ חם, סלעי וקשוח בשם ביר טוויל (בתרגום מילולי: "באר עמוקה"). מדובר במרובע גיאוגרפי יוצא דופן, המשתרע על פני יותר משני מיליון דונמים, שטח שגדול בכ- 200 קמ"ר מרמת הגולן, ויושב בדיוק בין מצרים לסודן.

לכאורה, זהו חור נידח על המפה. אין שם ממשלה, אין כבישים סלולים, אין בתי מלון ואין קליטה סלולרית. אבל המציאות בשטח שונה לחלוטין מהתדמית השוממת. בפועל, השטח הזה שוקק חיים. שבט נוודים עתיק בשם עבאבדה מתגורר שם ברציפות מאז ימי האימפריה הרומית. יחד איתם, פועלת באזור תעשיית כריית זהב ענפה. כורים עצמאיים עם גלאי מתכות ועד למחפרים תעשייתיים כבדים מוציאים משם אוצרות מאדמת המדבר. סביבם קמו מחנות פועלים, רחוב ראשי עם חנויות קטנות מתחת לפחים גליים, חלפני כספים, ולמרבה ההפתעה - אפילו תאי טלפון ושומרים בדואים חמושים המגנים על הטריטוריה מסיגי גבול.

איך נוצר מצב שבו שתי מדינות גובלות מסרבות להכיר בשטח שמונח ממש ביניהן? התשובה נעוצה בפקידות הבריטית. בשנת 1899, לאחר המלחמה המהדית (המלחמה האנגלו-סודאנית בין מצרים ובהמשך האימפריה הבריטית כנגד בני האנצאר בסודאן), שרטטו הבריטים קו גבול ישר וחלק בין מצרים לסודן. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1902, הם החליטו לשנות את דעתם וציירו קו נוסף, מעוקל יותר, שנועד להתחשב בנדידת השבטים המקומית. הבעיה התחילה כשאף אחד לא טרח להכריז באופן ברור איזה מהקווים הוא הגבול הרשמי.

עם השנים, מצרים וסודן זכו בעצמאות והחלו לריב על השטח. למרבה האירוניה, הן לא רבו על ביר טוויל. ממזרח אליו נמצא משולש חלאיב - אזור עצום, עשיר במשאבים טבעיים, עם גישה נוחה יותר. מצרים דבקה בגבול המקורי שנותן לה את חלאיב, וסודן אימצה את הגבול השני שמעניק לה את אותו אזור בדיוק. החוק הבינלאומי קובע שאי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו: מדינה שתטען לבעלות על ביר טוויל הקטן, תוותר אוטומטית על זכותה בחלאיב היוקרתי. התוצאה היא קיפאון דיפלומטי מוחלט שבו השטח נותר יתום.

עוד בנושא
בן 14 הקים מדינה משלו, הפך לנשיא הצעיר בעולם והוא כבר במלחמה

כך נראית המדינה הנידחת הקטנה ביותר בעולם - שלא תורשו לבקר בה

הוואקום השלטוני הזה משך אליו לא מעט טיפוסים ססגוניים ברחבי העולם. לא פחות מתשעה אנשים שונים ניסו להכריז על עצמם כשליטי האזור. המוכר שבהם הוא ג'רמיה היטון, חקלאי אמריקני שנסע לשם בשנת 2014, תקע דגל בחול והכריז על הקמת ממלכת צפון סודן. הסיבה הרשמית למסע המפרך הייתה הבטחה שהבטיח לבתו הקטנה, שחלמה להיות נסיכה אמיתית.

הסיפור זכה לסיקור עולמי מחוייך, אך המקומיים התלהבו הרבה פחות. זקני השבטים ראו בכך עלבון צורב ואף איימו לפגוע בו אם יעז לחזור, שכן הם אינם מוכנים לקבל שלטון וירטואלי של אדם זר דרך רשת האינטרנט. בעוד שחלק מהתיירים הגיעו רק כדי לתקוע דגלים מגוחכים ולהצטלם, מומחים ודיפלומטים מבינים שההפקרות הזו טומנת בחובה פוטנציאל להרבה יותר מסתם קוריוז רשת.

כאן נכנסת לתמונה זווית מפתיעה במיוחד הנוגעת ישירות לאזור שלנו. דיפלומט וסופר בשם גרנט ארתור גוצ'ין פרסם ב-Times of Israel הצעה מהפכנית. לטענתו, ביר טוויל עונה על קריטריון נדיר - אין בו שלטון ריבוני, אין בו אזרחי קבע רשמיים ואין עליו תביעות של מדינה שלישית. זהו מצב משפטי רדום, ולכן, במקום למחזר רעיונות שנכשלו עשרות שנים, אפשר להפוך את השטח הזה למדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית.

גוצ'ין מציע תהליך מדורג, הדורש את הסכמתן של מצרים וסודן תמורת תמריצים כלכליים אדירים, השקעות מהמפרץ וגישה לנתיבי סחר חלופיים. השלב הראשון יכלול הקמת תשתיות התפלת מים ואנרגיה סולארית כדי להפריח את השממה. עלות הפרויקט הראשונית מוערכת בסכום העתק הנדרש היום לשיקום רצועת עזה בלבד, שעומד על כ-80 מיליארד דולר (כ-292 מיליארד שקלים). הרעיון שלו הוא להמיר את הכספים שמוזרמים פעם אחר פעם להרס ושיקום, אל עבר בניית תשתיות מדינה מודרנית מאפס.

לפי התוכנית, המהלך יהיה וולונטרי לחלוטין ויציע לפלסטינים אזרחות מלאה, פיצויים כספיים וסיוע במעבר, ללא שמץ של כפייה. המדינה החדשה תהיה מפורזת לחלוטין, תפוקח על ידי כוחות בינלאומיים במתכונת דומה לזו שבסיני, ויאסר בה קיום של מיליציות חמושות. לדבריו זו אינה שליפה מהמותן או פתרון קסם מהיר, אלא תוכנית עבודה שמציבה חלופה למעגל הדמים האינסופי, ומעבירה את ההחלטה למגרש של אלו שדורשים ריבונות - בתנאי שיהיו מוכנים לבנות אותה מהיסוד על אדמת המדבר.