האמירה המפתיעה של טראמפ: האם נתניהו לא יתמודד בבחירות לכנסת?

זוכרים את הימים היפים שבהם כותרות החדשות חיכו לשעות הערב כדי להיאסף? ובכן, אחת ההשפעות העקיפות של הקדנציה הנוכחית של דונלד טראמפ היא העובדה שהן מצטברות בלילה (שעות אחר הצהרים והערב בחוף המזרחי של ארה"ב) - ומחכות לרוב הישראלים עם הקיצנו לקפה של הבוקר..

אלא שאפילו במציאות כזאת שבה התרגלנו כבר לעובדה ש"עיקרן תחילה" עבר מהערב אל הבוקר שלמחרת, הכותרת של הבוקר הזה הצליחה להפתיע: נשיא ארה"ב העלה ספק באשר לכוונתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לרוץ בבחירות שיתקיימו כאן בעוד ארבעה חודשים. ללא ספק כותרת מדהימה, בעיקר כשהיא באה מפיו של טראמפ, ולא נגיד מתועמלני האופוזיציה.

אז מה עומד מאחורי האמירה הלא שגרתית הזאת? הבה נבדוק את כל האפשרויות.

הראשונה שבהן היא שטראמפ "סתם דיבר". כולנו למדנו להכיר את האיש ולדעת שיש לו יכולת לקשקש במשך שעות על נושאים שלגביהם אין לו מושג. לפיכך מתקיים בדברים צמד המילים "אז אמר". קשקוש בלבוש ותו לא.

הבעיה עם הסברה הזאת היא שלמדנו כבר שגם כאשר טראמפ מקשקש בלי להבין, יש מאחורי הדברים שלו כוונה, כלומר - שיקוף רצונו שלו. משמע, זה לא אומר שטראמפ חושב שנתניהו לא יתמודד ואפילו לא שהוא רוצה בכך, אלא שהיה חשוב לו להשמיע את הסברה.

אם כך, למה? מכאן מתפצלות האפשרויות לשני כיוונים מנוגדים. הראשון הוא שטראמפ החליט לחסל (פוליטית) את נתניהו והשנייה היא שהוא מבקש דווקא לבנות אותו לקראת הבחירות. ננסה לזרום עם שתי האפשרויות, אבל קודם כל אי אפשר בלי כמה מילים על עצם המעמד.

מדברים פה לא מעט לאחרונה על העברת המנדט על ביטחון אזרחי ישראל מממשלתה לידי הממשל הוושינגטון. בדרך כלל נאמרים הדברים כביקורת (אובדן ריבונות) או כתירוץ ("מה אתם רוצים, שנריב עם נשיא ארה"ב?) - והם לרוב מתייחסים לפעולות שהאמריקנים מונעים מממשלת ישראל לעשות: מסיפוח שטחים ועד תקיפות בדאחיה או באיראן.

והנה, מבלי שנשים לכך לב, עברה סמכותו של נשיא ארה"ב ממצוות של "אל תעשה" ל"עשה". כלומר - מדהים ככל שזה יישמע ולמרות שהבחירות נתונות להכרעת אזרחי ישראל, ברור לכל כי רק טראמפ לבדו יקבע את תוצאותיהן.

תמיכה חד משמעית ובלתי מסתייגת שלו בנתניהו אולי לא תעניק לו רוב, אבל תקרב אותו מאוד לסיבוב בחירות נוסף (מה שמתחיל להיראות כמוצא הטוב ביותר האפשרי עבורו).

לעומת זאת התנערות, אפילו לא במפורש אלא ברמת כתף קרה, יחרצו סופית את גורלו של נתניהו. רק דמיינו מה יקרה אילו טארמפ יחבק (ולו כמטאפורה, בבחינת: "הוא בחור מצוין, אני בטוח שיהיה ראש ממשלה נהדר") את נפתלי בנט, גדי איזנקוט ואולי אפילו את אביגדור ליברמן? שח-מט.

עכשיו נחזור לצומת-טי שבה אפשר לפנות ימינה או שמאלה ונפנה תחילה ימינה, כלומר - האפשרות שטראמפ עודנו חפץ בייקרו של נתניהו וההצהרה הלילית המפתיעה נועדה לשרת אותו.

זה יכול להיות ברמת הדימוי: לייצר איזה קרע מדומה בינו לבין נתניהו, שהואשם לאחרונה דווקא על ידי חוגי ימין בישראל באיבוד השליטה על הביטחון והפקדה-הפקרה שלו לחסדי האינטרס האמריקאי. הנה, אומר טראמפ לכאורה, נתניהו הוא עד כדי כך לא שפוט שלי, עד שאין לי אפילו מושג מהן תכניותיו הפוליטיות...

הסבירות של האפשרות הזאת היא קלושה. גם כי מדובר במסר מאוד עקיף ומתוחכם שאינו אופייני לשני האישים וגם כי טראמפ אינו נוהג להתרברב בכך שאין לו השפעה על מישהו.

אם כך נעבור לאופציה השנייה שתחת התזה לפיה טראמפ מסייע לנתניהו: חשוב לנתניהו שנחשוב שהוא עשוי שלא להתמודד בקרוב.

איך זה משרת את נתניהו? ביותר מאופן אחד, אבל בעיקר בכל הקשור במהלכים לסיום משפטו. נתניהו הוא פוליטיקאי שנמנע מצווארי בקבוק, כלומר - אוהב שבכל רגע נתון יש לו על השולחן יותר מדרך פעולה אחת, גם אם כולן מתכנסות לאותה המטרה.

סברה לפיה לא יתמודד עשויה להעניק לו הנחה גדולה בעסקת טיעון שאליה הוא חותר במרץ. במקביל מגביר נתניהו את איומיו על המערכת. למעשה רק כך אפשר להסביר את בליץ החקיקה המשפטית.

כלומר, נתניהו רואה את הסקרים (לא את אלה של ערוצי התעמולה, אלא את אלה שמבקשים לנבא את התוצאות ולא לנסות לעצב אותן) ומבין שמצבו בכי רע.

במצב כזה לכאורה אין היגיון רב בפיצול תפקיד היועמ"ש, בהכפפת מח"ש למשרד המשפטים, בחקיקה שתגביר את ההשפעה הממשלתית על התקשורת ועוד. רק מטורף יעניק את כל זה כשי לממשלה הבאה (האופוזיציה כיום) ונתניהו הוא אולי הפוליטיקאי הכי שקול שהיה פה אי פעם.

למעשה מה שקורה פה הוא שנתניהו מגביר את האיום על המערכת, בבחינת - תציעו לי עסקה טובה יותר או שאני משחרר את לוין וקרעי, שאולי לא יצילו לי את הבחירות, אבל יביאו את המיליציות האזרחיות על שם מרדכי דוד לביתם של הנשיא ונשיא בית המשפט העליון.

עדיין בתחום ההנחה לפיה טראמפ מבקש לסייע לנתניהו: הוא מתהפך עליו (לכאורה) כיוון שזה משרת כרגע את שניהם בזירה הפנימית (נתניהו להוט להוכיח שאינו פודל ולטראמפ יש אינטרס פנים אמריקאי - ומדאיג מאוד לכשעצמו - לצנן את הקרבה לישראל), אבל זה רק יעצים את החיבוק המחודש שיעניק לו לקראת הבחירות.

הבעיה עם התזה הזאת היא בכל שמשהו פה לא מתכנס לאותו ציר זמן. כלומר, החיבוק הטראמפי אמור להגיע, לכל המאוחר, בשבוע השני של אוקטובר כדי להשיג השפעה מקסימלית על הבחירות בישראל, אבל זה יהיה בדיוק לפני בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב, מה שעלול להזיק לו.

עכשיו ננסה לבחון את הזווית ההפוכה: טראמפ כועס על נתניהו שהבטיח לו ניצחון קל על איראן אבל שיקע אותו במלחמה שמסבכת כהוגן את החלק השני של הקדנציה שלו כנשיא ארה"ב. כאן מתחלקות האפשרויות בין האסטרטגי לטקטי.

הטקטי הוא קל להבנה: טראמפ חושש שנתניהו ימרה את פיו ויתקוף בדאחיה למשל, שלא לדבר על איראן - ומבקש לשדר לו איום שמצד אחד הוא מרומז ומצד שני ברור ומפחיד, לאמור - רק תתעסק אתי עוד פעם ואדאג לחסל אותך פוליטית...

נכון שהלך רוח כזה לכשעצמו הוא בשורה רעה מאוד לנתניהו, אבל הוא גרוע פחות מהאפשרות השנייה, לפיה הפור כבר נפל.

בתסריט הזה טראמפ הוא כבר לא השוטר הרע, זה שמאיים על נתניהו, אלא יותר כמו דיילת שמחווה בידיה לעבר יציאות החירום... כלומר, מה שטראמפ אומר בעצם לנתניהו הוא: נגמר, חביבי, את יכול לבחור בין להתמודד ולהפסיד לבין לחסוך מעצמך את הביזיון: לסיים כהונה ארוכה כל כך בתבוסה בקלפי.

אז מה מהאפשרויות דלעיל נכונה? לא ברור. כמעט בכל תסריט אפשרי לא מדובר ברמז מעודד עבור נתניהו, אבל עוד יותר מכך מדובר במסר רע מאוד לאזרחי ישראל, אפילו אם הם מהמחנה שמייחל לנפילתו: וושינגטון הפכה לקובעת היחידה של גורלנו. פעם זו תקיפה באיראן, פעם אלה הבחירות.

כלומר, אם יש משהו שהוא סמל לשינוי שעברה ישראל בשלוש וחצי השנים מאז כוננה ממשלתו השישית של בנימין נתניהו הוא הפיכת המגן דוד שבמרכז דגל ישראל לכוכב ה-51 בדגל ארה"ב.