סא"ל ה' התנדב בשנת 2010 לגדוד 101 בחטיבת הצנחנים. במבצע צוק איתן בקיץ 2014 הוא היה סגן מפקד פלוגה שנלחם נגד לוחמי הנוח'בה שיצאו ממנהרות בדרום רצועת עזה. בהיתקלות הקשה ביותר התרחשה בתוך מבנה בטווח אפס. אחד ממפקדי המחלקות נפצע באורח קשה והוא נאלץ לעצור את הדם בצווארו בידיים חשופות. הוא התקדם ומונה למפקד פלוגה בגדוד 101, ובהמשך התמנה למפקד פלוגת החבלה (פלחה"ן) של חטיבת הצנחנים ואז יצא ללימודים.
ב-7 באוקטובר הוא התעורר מרצף הודעות על המתרחש ברצועת עזה והיישובים, ועל דעת עצמו עלה על האופנוע ונסע היישר לשדרות. התמונה הקשה הראשונה שנתקל בה הייתה המיניבוס וגופות האזרחים סביבו. מהר מאוד הוא פתח בסריקות אחר מחבלים יחד עם שני חבריו לקורס פו"ם: ש' כיום מג"ד 202 ו-צ' כיום מג"ד ברדלס.
לוחמי בא"ח צנחנים הגיעו אל העיר הדרומית, ההודעות על מחבלים ביישובים סמוכי גבול התגברו והוא החליט להגיע אל קיבוץ כפר עזה. "הבנו שיש בעיות ביישובים. לקחתי ג'יפ רנגלר, אני הייתי הנהג. לא נסענו על הכבישים. עשינו כל מיני מעקפים כדי להגיע ליישובים מהשערים האחוריים" הוא סיפר.
דקה אחר דקה ב-7 באוקטובר
ההיתקלות הראשונה עם מחבלים הייתה בקיבוץ כפר עזה. הם התקדמו ברובים שלופים בין השיחים והשכונות כשלפתע הוא שומע שצועקים בשמו. הוא מביט לאחור ורואה את אחיו, מ', מפקד יחידת הניוד של חטיבה 551 שפונה אליו "חמור. מה אתה עושה פה?, תשמור על עצמך". הכוחות התפצלו למשימות שונות כשלפתע ה' מזהה את מפקד אוגדה 98 האלוף דן גולדפוס שמציע להם להצטרף אליו.
הם נתקלים במחבלים, הקמ"ן האוגדתי נפצע מקליע והם נאלצים לפנות אותו אל מחוץ לקיבוץ. כוחות גדולים המשיכו לזרום אל האזור. הם מקבלים מידע מגולדפוס שלא ברור מה קורה במחנה רעים של אוגדת עזה - אין תקשורת עם אף גורם שם וחייבים לנוע לשם.
"בדרך לרעים אנחנו עוצרים בנובה בכלל ורואים את הסיטואציה הזאת עם הטנק שדורס מחבלים. יש עוד שני מחבלים שנמצאים מערבית לכביש ואנחנו יורים עליהם, גם על המחבלים שבורחים. יש מלא אזרחים ושוטרים מסביב לטנק. אנחנו מוצאים בחורה שמסתתרת בשיחים בין רכבים שרופים, אני לא זוכר את השם שלה. בהתחלה היא חשבה שאנחנו מחבלים. חיפשנו כוח משטרתי להעביר אותה ובסוף היא הייתה איתנו ברכב אולי איזה שש שעות אחרי זה", סיפר.
הכוח של ה' נוסע על כביש 232 למרות הסיכון הגדול ומגיעים למחנה רעים, שם הם פוגשים בכניסה שלושה שריונרים בלי טנק רק עם מקלע מסוג מא"ג שאומרים להם: "חבר'ה אין פה כלום, אין פה אף אחד.. תלכו לאחד היישובים". הם נכנסים לאוגדה ולא רואים אף חייל ומשם ממשיכים לקיבוץ בארי, ועד חצות הם הרגו שני מחבלים.
מעזה לסוריה
מאחר ו-ה' נמצא בתקופת לימודים הוא משתלב למשימות של גדוד 101 בתחילת התמרון הקרקעי לרצועת עזה ואיתם הוא עובר לאורך התקופה עשר היתקלויות שונות עם מחבלי חמאס. אחרי תקופה ממושכת הוא חוזר להשלים את קורס פו"ם ובינואר 2025 מקבל את הפיקוד על גדוד 890.
המשימה הראשונה כוללת כניסה לסוריה לאזור שבו המדינה לא מתפקדת והחוק והסדר תלוי בחמושים. המשימה כיבוש וטיהור שטח מטרור. בהיתקלות הראשונה נפתחת אש לעבר כוח של הגדוד במהלך פטרול באזור הכפר כויה בדרום רמת הגולן הסורית. היו אלו חמושים של ארגון "שוהדה אל ירמוך" או במילים פחות מכובסות: דעאש. ההיתקלות הסתיימה עם שישה מחבלים הרוגים ועוד 12 מחבלים פצועים.
בהיתקלות השנייה באזור תל ג'מוע - במרחק של 20 ק"מ מגבול ישראל סוריה. הפלוגה המסייעת של הגדוד נכנסת אל המרחב, מתייצבת בעמדות ולאחר מכן שאר הפלוגות עם האמרים. כ-500 מאות מחבלים החלו לכתר את הגדוד ולנתק חלקים ממנו.
"לא ידעו מי המחבלים ומי לוחמי צה"ל"
אחד הצוותים ששכב במארב הרחק מרוב הגדוד בתוך חורשה דיווח שמחבלים מתקרבים אליו בטווח של 200 מטרים. "מפקד הכוח עולה מולי בקשר ואומר לי: 'תקשיב, הם 20 מטר ממני, הם עוד שנייה עולים לי על העמדה'. אמרתי לו: 'אל תפתח באש, אולי הם יעברו אותך', ואז שנייה אחרי זה אני שומע שהוא פותח באש. הוא הרג ארבעה מחבלים ונכנס להיתקלות עם עוד 12, שהקיפו אותו מפה ומפה".
ואז הפעולה הפכה למאוד רועשת. מחבלים יורים מכל עבר. טייס מסוק הקרב ומפעיל כלי הטיס הלא מאויש (זיק) התקשו לזהות בלילה מי מחבלים ומי לוחמי צה"ל ולא מיהרו לפתוח באש מהאוויר. הכוחות בשטח נדרשו לפעול בחדות ותחת ירי מאסיבי. בשלב מסוים התיר המג"ד למפעיל ה"זיק" לשגר טיל על מחבלים בטווח של עשרות מטרים מכוח כולל שימוש ברחפנים שמטילים חמושים. בתחקור לאחור של הסרטים הם התמודדו עם מאות מחבלים חמושים - 26 מחבלים נהרגו מאש צה"ל ועשרות נפצעו.
הגדוד שלא עצר: עזה, טול כרם ולבנון
במאי 2025 הם עברו לרצועת עזה במסגרת מרכבות גדעון. פרט למשימת התמרון, כיבוש וטיהור השטח, החשש הגדול שמלווה אותו ואת שאר המפקדים זו סוגיית השבויים והנעדרים שיכולים להימצא בכל רגע באחד המבנים או במרחבי המנהרות מתחת לרגליים שלהם. כל הלוחמים מעלים את הסוגייה הרגישה הזו בהכנות ובשיחות, והמפקדים משיבים להם שחייבים לדייק את הפעולות שבאחת מהן הסתערו מחבלים על באגרים בפעילות הנדסית לאיתור שבויים ולוחמי 890 הצליחו להדוף אותם.
משם, הם המשיכו לטול כרם בחטיבה המרחבית אפרים. במסגרת מעצרים, סריקות ואבטחת הצירים נהרג הלוחם סמ"ר עינבר אברהם קב ז"ל בפיגוע דריסה על הציר.
בתום סדרת מבצעים הם שוב חזרו לרצועת עזה למשימות כיבוש וטיהור בית חאנון. ההיתקלות הבולטת ביותר הייתה מול מ"פ נו'חבה שיצא ממנהרה עם מספר חמושים. החמישה חוסלו אך בהתעקשות של המג"ד לסרוק את השטח אותרה מנהרה ובה כמות חריגה ביותר של אמצעי לחימה, יומנים, מחשבים, ופנקסים שחשפו את כל הסיפור של מחבלי הנוח'בה ותשתיות הטרור בבית חנון. שלושה ימים נדרשו להוציא את כל אמצעי הלחימה במנהרה.
בפברואר 2026 הם עולים ללחימה בלבנון. המשימה העיקרית של גדוד 890 היא ההגעה המורכבת לנהר הליטני ואבטחה של כוח גדול עם כלים כבדים. בשלב השני יגיעו לוחמים מיחידת יהל"ם שיחצו את הנהר באמצעים מיוחדים.
"לא חוזרים עד שמבצעים"
אחרי נוהל קרב סדור וארוך שלקח בחשבון את מזג האוויר הקשה שכלל גשם, ברד וערפל - הם החלו בתנועה שכללה ירידה בשני צירים שונים לעבר הליטני בהובלה של סא"ל ה'. תוך כדי תנועה נפתחת אש לעבר פעילי חיזבאללה שמעדיפים להימלט. כוח אחד יורד דרך ציר סלול וכוח שני בתוך הצמחייה הצפופה. לפתע מתחילים מאות שיגורים של כמאתיים רקטות על הכוחות.
"המפקדים והלוחמים צועקים בסבך בזמן הנפילות: לא חוזרים עד שמבצעים. חצי הומור וחצי רצינות, היו שם בערך כמאה לוחמים. הבוץ עף עלייך מההדף של הנפילות, רסיסים נבלעים באדמה ובצמחייה. תשמע, לראות את הלוחמים קמים ומדלגים לתוך הדבר הזה, זה נראה לי זה אחד הרגעים היותר עוצמתיים שעברתי כשאני יכול להסתכל על החבר'ה שאיתי. יש רקטות והם פועלים להמשיך להתקדם, לא עוצרים, אין עצירה בשום שלב, בסריקות רואים את עמדות חיזבאללה. הם עזבו. בחרו לא להילחם". גדוד 890 עומד בזמנים שהציבו וסא"ל ה' מדווח על ההגעה לנהר הליטני ואז מתחיל השלב השני.
הלוחמים בונים עמדות בתוך הסבך, ונערכים במתאר הגנתי וממתינים לכוחות יחידת יהל"ם. חולפת כיממה עד שיחידת יהל"ם מגיעה אל קו המים. לוחמי גדוד 890 יוצאים מהסבך ואז מתחילים מטחי רקטות כבדות בפעם השנייה.
הפינוי, הנסיגה והכעס שנשאר
עשרות לוחמי יחידת יהל"ם הגיעו והם מתחילים במשימת החצייה כשברקע נמשכים שיגורי הרקטות על הכוחות. "פצצונות המצרר זה דרעק. אתה רואה את זה נופל, אתה רואה את הראשונה השנייה ואתה יודע שזה מצרר, אתה רואה שזה מתחיל רצף, ואז אתה רואה שזה בא אליך, זה מול הפרצוף מגיע, חלק מעלייך, בזמן הזה אתה שוכב על האדמה. אין סלעים ואין מחפורות, אין כלום, אתה והתיק. אתה שומע את השריקות, ואז אחת הרקטות נופלת מאחור. שם נהרג לוחם, חייל בודד, משה כ"ץ ונפצעו ארבעה. משה היה חייכן חבל על הזמן, הוא נפצע מאוד קשה. אני נמצא בליטני, אני רץ חזרה אחורה עם החפ"ק. הסמג"ד שלי מוביל את הכוח ומתחיל פינוי אחרי ניתוח בשטח. תוך 5 דקות הגיעו רכבי פינוי ופנים את כולם", סיפר.
בתום הפינוי סא"ל ה' חוזר אל הליטני ושומע דיווח ברשת הקשר על עוד שישה פצועים מרסיסים כשהרקטות ממשיכות ליפול. "הרופאה הגדודית עושה שם סדר בכל הפצועים ומטפלת בהם עם פרמדיק אחד של יהל"ם".
בשלב מסוים, בשעה 02:00 לפנות בוקר, מחליט הכוח של יחידת יהל"ם לעזוב את השטח ומפקדי ולוחמי גדוד 890 מתעקשים להמשיך את המשימה בכוחות עצמם ולהקים גשר מעל הנהר. אך אחרי ארבע שעות מתקבלת החלטה מהפיקוד הבכיר בפיקוד שגדוד 890 ייסוג לאחור עד אור ראשון.
סא"ל ה' עומד בראש הכוח על הליטני ומפקד על הסריקות האחרונות במרחב כדי לוודא שלא נשאר שום ציוד בעל ערך. חלק מהציוד הועמס על גבי משאיות, חלק נגרר ביניהם האמר של יחידת יהל"ם, ואת הבאגרים מחליטים לפוצץ כשברקע נופלות עוד רקטות.
"התחושה? לא טובה. לא טובה אישית וגם לא טובה, אתה יודע, לגדוד. זה היה מוזר לחבר'ה. ללוחמים, למפקדים, גם לי זה מוזר", אמר סא"ל ה' ובחר לא לדבר על יחידת יהל"ם. לוחמי הגדוד כעסו מאוחר יותר שלא סיפרו מבחינתם את הסיפור המדויק של מה שקרה בליטני ובעיקר את הצד שלהם שהתעקש לא לחזור עד לביצוע המשימה, כולל לקיחת האחריות שלהם על המשימה של יחידת יהל"ם ועצם העובדה שהם הכינו קפה על הליטני וכף רגלם דרכה בעבר השני של הנהר.
בינת ג'בל: אירוע הכי חזק במלחמה
עם התחושה המוזרה על מה שקרה ואחרי שסא"ל ה' אומר להם, "תצמצמו את ההשפעות מסביב. אין איך לסובב את זה אחרת. יש תיעוד להכול. אי אפשר לסדר את התמונה אחרת, אנחנו יודעים מה היה שם".
גדוד 890 נערך מחדש ויוצא לפעולה בכפר טייבה בדרום לבנון ומשם מתקדמים לקרב הגדול בעיירה בינת ג'בל. המשימה של הגדוד הייתה כיתור חלקה הדרומי ותמרון לשני המוקדים המורכבים ביותר: הקסבה והאצטדיון. כוחות הגדוד הרגו באש מהקרקע 19 מחבלי חיזבאללה בהם שישה מחבלים בתוך מבנה באמצעות ירי צליפה, נ"ט וטנקים.
"מבחינתי זה היה האירוע הכי חזק במלחמה. ראינו שם הרבה אמל"ח, המון תת קרקע, הכול היה שם מוכן לקרבות והם באו להילחם. המתחם ערוך ללחימה, זה אומר שהמטענים מחוברים, המצלמות מחוברות, הנשק דרוך, הכול מוכן למגע איתך. הם נלחמו אתנו בשטח הבנוי אבל גם בשטח הפתוח. היינו שם חודש באופן עצים עד שהשמדנו את כל התשתיות בקסבה ובאצטדיון שהיה מלא באמל"ח ותשתיות. האצטדיון מוגדר כסמל כי שם היה הנאום קורי העכביש של נסראללה אבל מבחינתי יותר מרגש הייתה הלחימה בקסבה. למה? בגלל ההיתקלויות".
במקום תפקיד מטה - מקים גדוד בבה"ד 1
בתום המשימה המורכבת הדרום לבנון וההישגים בבינת ג'בל הם עברו דרומה לפעילות ברפיח. ביום שנכנסו אל המרחב ניסה מחבל לחצות את הקו הצהוב ולסכן את הכוחות וחוסל. בשבוע שעבר סא"ל ה' את תפקידו כמג"ד 890 ובמקום לקבל על עצמו תפקיד מנוחה במטה - הוא בחר לקבל על עצמו הקמה של גדוד קציני חי"ר נוסף בבה"ד 1.
הוא משפשף את הראש ומדבר על האישה שאיתו. "התחתנתי בסוריה", הוא סיפר במבוכה, ואני מביע פליאה על עצם ההגדרה שלו, "סליחה, הצעתי יום לפני שהכנסתי לתפקיד בסוריה. עד החתונה? שנה אחרי? נפגשנו שבע פעמים. היא מהנדסת, היא המוצלחת מביננו, מצטיינת כזה בהכול, עובדת בהנהלה של בנק מזרחי".
"אין תחושה עוצמתית מזאת"
לסיכום, כשהוא התבקש לתמצת את עולמו ועולמם של המג"דים שהפכו ללבנת היסוד של צה"ל בזירות השונות עם ניסיון מבצעי בלתי נתפס: "במשפט אחד? זה תפקיד חיי, תפקיד המג"ד. אני חושב שזה הכי קרוב לאנשים ומצד שני אתה בקומה הזו שכבר נקראת מערכת. הלוחם מכיר אותך וגג את המח"ט. אבל מי שמשפיע עליו הכי הרבה זה המג"ד - מתי הוא יוצא הביתה, מתי הוא אוכל, איפה הוא ישן, כל הדברים האלה, זה אתה. ולקחת איתך 600 אנשים ללחימה, ואין תחושה יותר עוצמתית מזאת. אני נלחמתי איתם ממש. נראה לי שהבנת שאני מהז'אנר האבסולוטי, אחרי שיצאנו מלבנון אמר לי אחד הלוחמים שגם אם יגיעו עכשיו חייזרים לבאר-שבע נלחם גם בהם עם הרבה מאוד ניסיון, נתארגן, נעשה נוהל קרב ונצא, הלוחמים כל כך בטוחים בעצמם אחרי כל מה שעברנו", סיים.