"להמשיך את הדרך שלו": המיזם שמחבר בין בני נוער לקשישים לזכר המפקד שנפל בעזה

בכל יום שישי, רגע לפני כניסת השבת, היה רס"ן גיא יעקב נזרי עושה את אותה עצירה קבועה בקצה הרחוב בעתלית. לא בבסיס, לא מול חברים מהפלוגה ולא במסגרת פרויקט התנדבותי רשמי. הוא היה נכנס לביתה של אסתרה, שכנה מבוגרת שחיה לבדה, עורך איתה קידוש, יושב לשיחה ארוכה, בודק אם חסר לה משהו, ואם צריך גם סוחב קניות או מתקן דבר קטן בבית. הקשר ביניהם התחיל כמעט במקרה. יום אחד ראה אותה מתקשה להרים סלים הביתה ועזר לה. משם נולד קשר שנמשך שנים. "הוא פשוט אימץ אותה", מספרת אמו, יעל נזרי. "לא מתוך רחמים ולא מתוך חובה. מהמקום הכי טבעי בעולם. היא הפכה להיות חלק מהחיים שלו".

שלוש שנים אחרי שאסתרה נפטרה, וכשנה וחצי לאחר שגיא עצמו נהרג בקרב בג'באליה במהלך מלחמת חרבות ברזל, הפך אותו חיבור אנושי פשוט למיזם ארצי רחב היקף שמחבר בין בני נוער לאזרחים ותיקים בכל רחבי הארץ - "כוח גיא בן-דורי". "אני לא רוצה רק שיזכרו את גיא", אומרת נזרי בריאיון לוואלה. "אני רוצה שימשיכו את הדרך שלו, שהאור שלו ימשיך לפעול פה גם בלעדיו".

בית משפחת נזרי בעתלית הוא לא רק מקום מגורים. עבור יעל, זה סיפור של שורשים, ציונות והמשכיות. "כולנו נולדנו באותו בית. אני נולדתי פה, הילדים שלי נולדו פה, ואנחנו עדיין גרים כאן. אבא שלי היה ראש מועצת עתלית. הוא ואמא שלי עלו ממרוקו בשנת 1951. הציונות הייתה תמיד הלב של הבית". אב המשפחה, מייק, עלה מצרפת לבדו בגיל 18 כדי להתגייס לצה"ל - ונשאר בישראל. כאן הכיר את יעל, וכאן הקימו את משפחתם. לזוג נולדו שלושה ילדים: התאומים גיא ותמר, ואחיהם הצעיר יובל, שנולד שנה אחריהם. "הם גדלו כמו שלישייה", אומרת יעל, "החיבור ביניהם היה מיוחד".

גם השירות הצבאי הפך לחלק מרכזי בזהות המשפחתית. תמר משרתת בקבע כקצינה, וגיא בחר במסלול קרבי בשריון. "אפילו קורס הקצינים שלהם היה במקביל בתקופת הקורונה", היא מספרת. "כל אחד במסלול אחר, אבל שניהם היו נפגשים ליד הגדר בהיחבא רק כדי לראות אחד את השנייה".

לדבריה, כבר מגיל צעיר היה ברור שגיא אינו נער רגיל. "הייתה בו מנהיגות טבעית. הוא תמיד ראה את מי שנמצא לידו, תמיד שאל מי צריך עזרה. הוא התנדב בכנפיים של קרמבו, הדריך בבני עקיבא, שימש יו"ר מועצת תלמידים והיה מעורב כמעט בכל פעילות חברתית אפשרית, אבל זה לא היה בשביל הכותרת", מדגישה יעל, "זה פשוט היה הוא".

גם בצבא, בתוך המציאות הקשוחה של השריון, גיא נשאר אותו אדם. "הוא היה מפקד מקצועי מאוד", מספרת אימו, "הייתה לו נפש רגישה בצורה בלתי רגילה". במהלך הלחימה בעזה נהג לפתוח כל בוקר עם החיילים שלו ב-"שתי דקות מצב חיוך". בתוך ההרס והלחימה, הוא היה עוצר הכול, מבקש מהלוחמים לחייך ולחפש רגע אחד טוב בתוך הכאוס. "יש סרטונים שלו מתוך עזה. 'בוקר טוב עזה', הוא אומר להם, 'כולם מחייכים עכשיו'. זה נשמע כמעט בלתי נתפס בתוך מלחמה, אבל זה היה גיא. הוא תמיד חיפש את הטוב".

עוד בתיכון, אחרי המסע לפולין, יצר קשר עם ניצול שואה מבוגר שאותו ליווה במשך שנים. הוא היה מגיע לבקר אותו, יושב לשיחות ארוכות, מקשיב לסיפורים, מתעניין באמת. "הוא הבין כבר בגיל צעיר שלאנשים מבוגרים יש עולם שלם לספר", אומרת יעל. "הוא ידע לעצור ולהקשיב".

ב-19 באוקטובר 2024 יצא גיא לקרב בג'באליה כמפקד פלוגה בשריון, גדוד 52. יומיים קודם לכן כבר נפצע מרסיסים. "הרופא אמר לו לחזור הביתה", משחזרת אמו. "אבל הוא אמר: 'יש לי פלוגה. אני לא יכול לעזוב אותם'".

במהלך הקרב התקבל דיווח על ירי נ"ט לעבר הכוח. הטנק שבו היה גיא נפגע מטיל שחדר פנימה והצית שני פגזים בתוך הכלי. "האש הייתה פנימית", מספרת יעל. "הטנק שמאחור בכלל לא הבין מה קורה". בתוך שניות נכנס גיא בחזרה אל תוך הטנק הבוער בניסיון לחלץ את חבריו, התותחן אלישי יונג והטען אופיר ברקוביץ'. "הוא לא היה חייב לעשות את זה, אבל מי שמכיר את גיא יודע שלא הייתה אפשרות אחרת מבחינתו".

כשלא הצליח להגיע אליהם, יצא מהטנק כשהוא בוער כולו ורץ עשרות מטרים לעבר בית המג"ד כדי להזעיק עזרה. הלוחמים שראו אותו מרחוק כמעט ירו בו. "הם חשבו שזה מחבל", מספרת נזרי. "הוא היה כולו שחור ומפויח. הסמ"פ שלו כבר כמעט לחץ על ההדק". ואז מישהו הבחין בציצית. "זה מה שהציל אותו מירי של כוחותינו", היא אומרת. "מבחינתנו זה נס, לא יודעת מה היה קורה אילו היינו מגלים שחיילי צה"ל הרגו אותו בטעות".

גיא פונה במסוק לבית החולים הדסה עין כרם כשהוא סובל מכוויות קשות בכל חלקי גופו. גם בדרך לחדר הטראומה עוד ניסה לעודד אחרים. "הוא צעק: 'הפיתה יצאה מהתנור'", מספרת יעל בחיוך עצוב. "זו הייתה הבדיחה שלו".

הרופאים ניסו לייצב אותו. למרות הכאב הקשה, הוא נשאר בהכרה מלאה בדקות הראשונות. "הוא אמר להם: 'נכנסנו לעזה כדי להגן על מדינת ישראל. אני סומך על החיילים שלי'". כשביקשו שידבר עם אימו, סירב. "הוא אמר: 'אמא שלי תיבהל. תנו לי את אבא שלי'".

בשיחה האחרונה עם אביו אמר: "אבא, נפצעתי. אני אוהב אותך. הרופאה אמרה לו שהיא צריכה להרדים אותו, הוא אמר לה, כך היא מספרת: 'לא נורא, אני צריך קצת לישון אני עייף', אלו היו המילים האחרונות שלו, אחר כך הורדם.

במשך עשרה ימים נאבקו הרופאים על חייו. הוא חובר לאקמו, עבר כריתת רגל, אך הזיהום בגופו הלך והחמיר. "כוויות זה דבר מאוד מתעתע", מסבירה יעל. "בהתחלה הפנים שלו אפילו נראו יחסית בסדר, אבל בפנים הגוף כבר היה קורס". למרות הכול, היא משוכנעת שהצליח להחזיק מעמד במשך 10 ימים בזכות הכוח הפנימי שלו. "זה היה גיא", היא אומרת, "העוצמות שלו".

במהלך השבעה הגיעה לבית המשפחה רונית, מנכ"לית המועצה הישראלית להתנדבות. "אמרתי לה: 'את תנציחי אותו'", מספרת יעל. "עוד לא ידענו איך". באותם ימים שמעה צור שוב ושוב סיפורים על הקשרים המיוחדים שגיא יצר עם אנשים מבוגרים, על החיבור שלו בין דורות ועל הדרך שבה הצליח לראות כל אדם.

מתוך הסיפורים האלה נולד "כוח גיא בן-דורי"- מיזם שמופעל כיום בשיתוף מפעל הפיס, המועצה הישראלית להתנדבות, מחלקות נוער ורשויות מקומיות ברחבי הארץ. במסגרת המיזם בני נוער מלווים אזרחים ותיקים, מבקרים אותם, מקיימים מפגשים קבועים, יוצרים פרויקטים משותפים ומפחיתים בדידות.

רונית בר, מנכ"לית המועצה הישראלית להתנדבות, התייחסה: "לאחר השבר הגדול שחוותה החברה הישראלית ב-7 באוקטובר, החלטנו יחד עם משפחתו של רס"ן גיא נזרי ז"ל, ליזום תוכנית התנדבותית לשיקום הקהילה. באמצעות פעולה משותפת, של בני נוער ואזרחים ותיקים, הפועלים במשותף לספק מענים לצרכים מיידים בקהילה. זו התנדבות בין דורית המחזקת את הקשרים החברתיים בין הדור הצעיר לוותיקים ומעודדת דיאלוג בין הדורות, שמוביל להעשרה הדדית של ערכים, ניסיון וחוכמה, ברוחו ובהשראתו של גיא נזרי".

לדברי מנכ"לית המועצה הישראלית להתנדבות, עבור בני הנוער זו הזדמנות ללמוד מהניסיון העשיר של הוותיקים, לפתח כישורי תקשורת וחמלה ולהגביר את תחושת השייכות הקהילתית. עבור אזרחים וותיקים ההתנדבות עם הדור הצעיר מעניקה להם תחושת משמעות, חיוניות ומסייעת להם בשימור הקשרים החברתיים ושיפור הבריאות הנפשית. "אנו מודים למפעל הפיס שראה בתוכנית הזדמנות לחיזוק המרקם החברתי, עידוד לגיבוש הקהילה, חינוך לנתינה והשפעה, הן של בני הנוער והן של האזרחים הוותיקים", אומרת בר. "בזכות התמיכה של מפעל הפיס תופעל התוכנית ב-17 רשויות מקומיות ברחבי הארץ".

"זה לא רק שהצעירים נותנים למבוגרים", מדגישה יעל. "זה דו-כיווני. גם הנוער מקבל המון". לדבריה, אחת התחושות המרגשות ביותר היא לראות צעירים שמעולם לא הכירו את גיא ממשיכים את דרכו. "הוא כמו פרוז'קטור שמאיר את הדבר הזה, אבל בסוף לא חשוב לי שיזכרו את השם שלו. חשוב לי שייקחו את הערכים שלו הלאה".

כמה חודשים לפני שנהרג, הוזמן גיא לדבר בפני תלמידים בבית הספר שבו למד. שם אמר משפט שמשפחתו לא מצליחה לשכוח. "הוא אמר להם: 'טוב לחיות בעד ארצנו. אני לא פה כדי למות בעד ארצנו'", מספרת יעל. "זה הרי הפוך ממשפט טרומפלדור, ובסוף הוא כן נפל בקרב, אבל המסר שלו היה שאנחנו צריכים לבחור בחיים. לחיות טוב, לראות אנשים, לדאוג לאחרים, לא להשאיר אף אחד לבד". היא עוצרת לרגע. "המיזם הזה הוא בדיוק זה", היא אומרת. "לא עוד אנדרטה מאבן. אלא אנשים שפוגשים אנשים, בני נוער שמרימים טלפון לקשיש, שמגיעים לשבת איתו. שמקשיבים לו".

ואז היא מוסיפה בשקט: "אם זה יקרה בעוד ועוד בתים בישראל - אז גיא עדיין פה".

בערב ראש השנה האחרון של גיא, ישבו בני המשפחה בן-דורי יחד בביתם. רגעים קטנים של משפחה, של חג, של בית. בתוך כל הרעש של המלחמה והיציאות לעזה, הם עוד הצליחו להיאחז בשגרה. באותו ערב סיפרה תמר לאחיה התאום גיא שהיא בהיריון. "למחרת הוא כבר חזר לעזה נרגש מאוד", משחזרת אמו יעל. "הוא אמר לה: 'יש לך גיא בבטן, אז הוא כבר ידע". כמה שבועות אחר כך גיא נהרג בקרבות.

מאז, המשפחה מנסה לאסוף מחדש את החיים בין זיכרון, געגוע והנצחה. אבל בתוך הכאב הגדול נולד גם אור קטן: בנה של תמר, שנקרא "ארי גיא". "אני חושבת שזו הנצחה מטורפת", אומרת יעל בקול חנוק.

"שאת קוראת לבן שלך על שמו של אחיך, וברוך השם, הוא ממש מתנה. הוא מאוד דומה לגיא באופי, מאוד דומה ביופי, מאוד דומה בהתנהגות, מדהים לראות את זה. אני לא הזויה, כולם רואים את זה. הוא הציפרלקס פורטה שלנו", היא אומרת בחצי חיוך עצוב.

הקשר בין גיא, תמר ואחיהם יובל היה קשר יוצא דופן. "הם גדלו ממש כמו שלישייה", מספרת האם. "קשר שאי אפשר להסביר". אולי בגלל זה, בלילה שלפני פציעתו של גיא, תמר התעוררה בבהלה. "היא התעוררה משינה בוכה בלי הפסקה ואמרה: 'חלמתי שגיא מת'. ניסינו להרגיע אותה, אמרנו לה שזו סגולה לחיים ארוכים, אבל היא לא הפסיקה לבכות כל הלילה. קשר של תאומים, אי אפשר להסביר את זה. אבל זה מה שזה היה".

לצד הכאב, המשפחה נאחזת גם במילים שגיא השאיר אחריו. במכתב פרידה שהפקיד אצל חבר כתב: "אני חלק מסיפור ארוך". לדבריה, גיא האמין בכל ליבו בדרך שבה פעל. ימים לפני שנפל כתב למשפחתו: "אני גאה להיות חלק מצבא שהוא מוסרי, שמתקן עולם. להיות חלק מתוך חבורה של מ"פים שאין כדוגמתה, שנלחמת במקום שיש בו חיכוך כל כך גבוה. ואולי בעוד 50 שנה, בזכות זה שאנחנו כאן, עם ישראל לא יצטרך להילחם כך".

מאז נפילתו, גם אחותו תמר הפכה לחלק משמעותי ממפעלי ההנצחה. "תמר היא בחורה משכמה ומעלה", אומרת יעל. "היא מגיעה כמעט לכל מקום שמזמינים אותה, מרצה, מדברת, עוזרת בכל ההנצחות".

כיום היא לומדת פסיכולוגיה במסגרת תוכנית של הצבא באוניברסיטת רייכמן. ובתוך כל זה, המשפחה ממשיכה לבחור בחיים. "אני בעיקר מאחלת למשפחות השכולות שיהיה להן טיפת אוויר לנשום", אומרת יעל. "ושיהיה משהו שייתן להן כוח. בסיום השיחה, רגע לפני שנפרדים, היא עוצרת שוב. "אני מתפללת כל יום שהחיילים שלנו יחזרו בשלום", היא אומרת. "אין לנו ארץ אחרת".