אחד המשפטים המפורסמים ביותר במשפט האמריקאי הוא The process is the punishment; ההליך הוא העונש. לא צריך להרשיע אדם כדי להרוס את חייו. מספיק לחקור אותו, לזמן אותו לחקירות, להדליף נגדו, לגרור אותו לבתי משפט, להכריח אותו להוציא מאות אלפי שקלים על עורכי דין, ולחיות במשך שנים תחת עננה ציבורית. גם אם יזוכה בסוף, המחיר כבר נגבה.
כיצורים אנושיים אנחנו צריכים להיות רגישים לעובדה שבהמולת המאבק הפוליטי של חילופי ההגמוניות בישראל, ובמאבק על השליטה על מפתחות המדינה, יש בני אדם. יש משפחות. יש ילדים. יש אנשים שקמים בבוקר ומגלים שנציגי ההגמוניה הישנה, שהשתלטו על התביעה הכללית, החליטו להתלבש עליהם ו"לסכל" אותם.
קחו את יונתן אוריך. לאחר שנסגר התיק בפרשת הטרדת העד מומו פילבר, ולאחר שפרשת קטאר התכווצה באופן דרמטי בהשוואה לכותרות הדרמטיות שליוו אותה, החליטה היועצת המשפטית לממשלה להגיש נגדו כתב אישום בגין הדלפת מסמך סינוואר לעיתון "בילד" בגין "כוונה" לפגוע בביטחון המדינה, עבירה שהעונש שבצידה הוא 20 שנות מאסר.
אוריך לא יורשע בעבירה כזו, כי הקונסטרוקציה המשפטית שנבנתה כאן היא מופרכת לגמרי. ובנוסף, יש כאן אכיפה בררנית זועקת לשמיים מול אינספוף מקרים של הדלפת מסמכים ביטחוניים שכלל לא נחקרו, ואם נחקרו - כמו במקרה של רונן ברגמן - נסגרו בנסיבות תמוהות.
אבל מי שישלם את המחיר הוא אדם ששמו יונתן אוריך, ובני משפחתו. כמו שאת פרשת הטרדת העד פילבר משכו שש שנים עד שהתיק נסגר, זה גם גורלו של התיק הזה. אבל בינתיים יהיו שנים של עלויות אדירות לעורכי הדין, דיונים, חרדות, ופגיעה בלתי הפיכה בשם הטוב. גם אם בסוף יזוכה - הנזק כבר נעשה.
אותו הדבר לגבי צחי ברוורמן בכל הנוגע לפגישה עם אלי פלדשטיין במקלט. במקרה של מילה מול מילה, ללא חומר ראייתי תומך משמעותי, עצם הגשת כתב האישום הופכת לעונש בפני עצמו. אדם שמסומן על ידי מערכת האכיפה מגלה במהירות שהקריירה שלו נעצרת, שהמינוי העתידי שלו כשגריר בלונדון יורד מהפרק, ושכל תכנית חייו מוקפאת עד להודעה חדשה.
גם רואי כחלון. איש פרקליטות לשעבר, פרקליט מצטיין והבטחה גדולה לעתיד. די בחקירה משמעתית אחת, אפילו על אירוע שולי לכאורה מלפני שנים, כדי להטיל צל על עתיד מקצועי שלם. במקרה שלו, קשה להתעלם מן העובדה שהחקירה צצה בדיוק כאשר התנהל מאבק משפטי סביב מינויו, רגע לפני שהפרקליטות עמדה להפסיד בניסיון לחסום אותו כמ"מ נציב שירות המדינה. מבחינת הציבור הרחב, גם אם בסוף יתברר שלא נפל פגם מהותי במעשיו, הכתם כבר הודבק.
הסיפור הזה בולט עוד יותר לנוכח הסטנדרטים הכפולים. כחלון נדרש להתמודד עם חקירה סביב שפצור לכאורה של קורות חיים מתקופת לימודיו, בעוד שהיועצת המשפטית עצמה שפצרה את קורות החיים שלה וציינה את השופטת ענת ברון כממליצה שלה לתפקיד היועמ"שית, למרות שהאחרונה כלל איננה מכירה אותה.
כך גם בפרשות אחרות. הפצ"רית זוכה לייצוג של עורכי הדין הפליליים הבכירים והיקרים בישראל, בעלויות עתק על חשבון המדינה. היא המשיכה עד לאחרונה ליהנות ממשכורת, ממעמד ומזכויות פנסיוניות גם לאחר שהפרשה בעניינה התפוצצה. במקביל, בנה של היועצת המשפטית קיבל ייצוג משפטי בכיר שהוביל לסגירת התיק בעניינו בעניין גניבת האפוד הקרמי, ואילו עורך הדין הזה הגיש עתירה כנגד ועדת הרוגלות, עתירה ששירתה באופן ישיר את היועמ"שית עצמה.
אנו חיים בעידן של עריצות יוריסטוקרטית בשירות שימור ההגמוניה הישנה. יש מי שמקבלים את מיטב ההגנות, את מיטב עורכי הדין ואת כל הזמן שבעולם. ויש מי שנדרשים למכור נכסים, לרוקן חסכונות ולהיכנס לחובות כדי לממן את הגנתם.
יום אחד יכתבו את הפרק בהיסטוריה על האופן שבו ישראל הפכה מדמוקרטיה ליוריסטוקרטיה מושחתת. אני מקווה שיקדישו כמה מילים גם לקורבנות השיטה: לאנשים, למשפחות, ולסבל שנגרם לאותם אנשים בשל תאוות הכוח של ההגמוניה הישנה, שמחצה כאן אנשים כמו זבובים.
הכותב הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל"