הפסדנו? ברור שלא. ניצחנו? כמובן שלא: אלו הסיבות | בן כספית

המלחמה נגד איראן גוססת. קשה לבוא בטענות לדונלד טראמפ. הנשיא מדמם בחזית הפנימית, נלחץ מכל עבר, מתוסכל מהעובדה שאי אפשר לתרגם את ההישגים הצבאיים המוחצים לניצחון מדיני. הסעודים, הקטארים, הסינים, האירופים - כולם לוחצים עליו, מסמנים לו שזה נגמר. המונדיאל בפתח, הבורסה מפגינה עצבנות, מחיר הנפט יורד בכל פעם שמוזכר הסכם, וטס למעלה בכל פעם שנשמעים חרחורי מלחמה מחודשים.

קשה לדמיין את חידושה של המלחמה בעצימות גבוהה כלשהי. מכה פה, תקיפה שם, גרירת רגליים ומשיכת זמן. זה מה שאנחנו רואים עכשיו. זה תולדה של חוסר הבנה במזרח התיכון, וחוסר הבנה של כללי המשחק, היעדר זיהוי של נקודות החולשה אצל היריב ויציאה חכמה מהאירוע. וזו, כמובן, חוכמה בדיעבד.

האם הפסדנו? ברור שלא. איראן חלשה היום משמעותית מכפי שהייתה ערב המלחמה, וגם רחוקה יותר מפצצה. סכנת ההגעה המיידית של איראן לפצצה נבלמה, לפחות זמנית. יחסי הכוחות האמיתיים בין ישראל לאיראן נחשפו: צבאית, אין להם מה למכור. לא בים, לא באוויר ולא ביבשה. הם חטפו מכות רצח. ושילמו מחיר יקר.

האם ניצחנו? ברור שלא. כי חוץ מהיכולות הצבאיות, יש עוד כמה פרמטרים. אם המשטר מסיים את האירוע על הרגליים, הוא יהיה מחושל יותר, עמיד יותר, מעז יותר וקיצוני הרבה יותר. זאת ועוד: המשטר האיראני מבין עכשיו, הרבה יותר מאשר קודם, שבלי פצצת גרעין זמנו קצוב. ולכן, ברור שהם ינסו כל דרך כדי להגיע ולשים יד על פצצה, שתעניק להם חסינות נוסח קוריאה הצפונית. אם ברכישת פצצה מגורם קיצוני כלשהו (קוריאה הצפונית כבר אמרנו, אבל יש גם פקיסטן), או בהתגנבות חשאית ופריצה מהירה לניסוי גרעיני שישים קץ לאירוע ויהפוך את איראן, רשמית, למדינת גרעין.

שתי תובנות שאפשר לקבוע בינתיים, עוד בטרם פסקה ההיסטוריה את דברה: הראשונה היא שהיציאה של ארה"ב מהסכם הגרעין הייתה שגיאה קטסטרופלית, לא פחות. זה נכתב כאן גם בזמן אמת, וראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל אזהרות מגורמי הביטחון והמודיעין - והתעלם. חובה להדגיש את זה שוב ושוב: היציאה החד צדדית של טראמפ מהסכם הגרעין, בלחצו של נתניהו, היא שאפשרה לאיראן להגיע למרחק של נגיעה קלה מפצצת גרעין. עד אז, עמדה איראן בכל תנאי ההסכם, ככתבם וכלשונם (על פי המוסד וכל ארגוני הביון המערביים).

ההסכם, שהיה רחוק מלהיות מושלם, הרחיק את איראן למרחק של שנתיים מגרעין, והקפיא אותה שם. ההסכם הגביל את איראן להעשרה נמוכה (3.5%), שלל ממנה צנטריפוגות מתקדמות ופינה מתוכה כמויות גדולות של חומר מועשר. הוא הציב עליה פיקוח חודרני מקיף של סבא"א, כולל מצלמות בכל אתרי הגרעין. כל מה שהיה צריך זה להאריך אותו בעשר שנים נוספות, ולקוות שהמשטר ייפול. ברגע שאיראן תחזור למשפחת העמים, הסיפור נגמר.

כשהפעיל לחץ כבד על טראמפ לצאת מההסכם, נשאל נתניהו על ידי גורמי מודיעין וביטחון מה התוכנית שלו. אוקיי, אמריקה תצא מההסכם. איראן תראה את עצמה חופשייה ממגבלותיו. ומה אז? הוא ענה: או שהמשטר האיראני יקרוס תחת ה"לחץ המקסימלי" של טראמפ, או שהמשטר האיראני יזחל בחזרה ויחתום על הסכם טוב יותר, או שטראמפ יתקוף. ובכן, שום דבר מזה לא קרה. טראמפ הפסיד לג'ו ביידן בבחירות, וכל השאר היסטוריה. נתניהו, כמו נתניהו, עשה דברים בלי להבין את משמעותם ובלי לתכנן את סיומם.

כשטראמפ חזר, אחרי ארבע שנות ביידן, האיראנים היו כבר עם מעל 400 ק"ג אורניום מועשר לדרגה כמעט צבאית. הם הגיעו לזה רק בזכות, או בגלל פרישת ארה"ב מההסכם, שאפשרה גם להם להפסיק לקיים את תנאיו. ועכשיו, סוף־סוף, התגשמה תוכנית נתניהו: טראמפ תקף. ועוד איך תקף. וכאן חייבים לתת לנתניהו את הקרדיט: מי ששכנע את טראמפ לתקוף, היה נתניהו. כפיים.

אלא שכאן נטרפו הקלפים. למרות העוצמה הדורסנית שהופעלה נגד איראן, למרות המכות המוחצות שספגה מהאמריקאים ומאיתנו, למרות העליונות הצבאית והטכנולוגית הניצחת והבולטת שלנו עליהם, המשטר שרד. לא רק שרד, אלא הצליח להטות את הכף באמצעות שימוש במנופים אזוריים, כלכליים וגיאוגרפיים, ויכולת הישרדות ועמידות שלא הוערכה מראש. אבל ממש לא הוערכה מראש. וכולנו, מאמריקה עד תל אביב, למדנו את מגבלות הכוח.

בינתיים, המלחמה הפכה ממאבק על הגרעין האיראני, למלחמה על מצרי הורמוז ועל הכלכלה העולמית. במלחמה הזו האיראנים מסוגלים לנצח. הם עלולים לצאת ממנה כמעצמה אזורית גדולה מכפי שנכנסו אליה. הם עוד ימנפו את הורמוז לתשומות כלכליות ויהפכו למוציאים והמביאים של הכלכלה העולמית בכלל, ודרום מזרח אסיה והמזרח התיכון בפרט. שלא לדבר על העובדה שכל מדינות המפרץ הגמדיות, ששוכנות לחופי איראן, ייאלצו עכשיו להתיישר כדי להימנע מנקמת האייתוללות (שנותרו) ומשמרות המהפכה.

האיראנים עמדו במתקפה הצבאית הכבדה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ונשארו בחיים. הם צפויים לאבד את מעט הזהירות שהייתה להם קודם. וזה יכול להיות מסוכן מאוד. תובנה נוספת, חשובה לא פחות: נתניהו. הרופס במנהיגי ישראל מאז תקופת דוד המלך, שהפך בן לילה, או טבח, למוטציה המודרנית של בר-כוכבא. אלא שזה קרה מהסיבות הלא נכונות ובמינונים הכי לא נכונים. עד 2023, נתניהו היה ראש הממשלה הכי שמאלן שהיה כאן. לא משתמש בכוח, מתיישר לפי הרוח, נכנע לטרור בכל הזדמנות, גדול משחררי המחבלים והאסירים הביטחוניים אי פעם.

נתניהו לא יצא למלחמות. היה לו עיקרון כזה. הוא ידע שאף ראש ממשלה ישראלי לא נחלץ בשלום ממלחמה מאז לוי אשכול, אז הוא בנה לעצמו מדיניות "הכלה" רופסת שהפכה לאסון. הוא העדיף להתנהל בלי מלחמות, בלי קרבות, בלי פעולות יזומות. קידש את הסטטוס-קוו. התאהב בשלטון, הסתאב, השתכנע שהמדינה זה הוא.

הוא קיבל את הסכמי אוסלו, הצביע בעד ההתנתקות, נשא את נאום בר אילן, הקפיא את ההתנחלויות, שחרר 1,027 רוצחים, בהם יחיא סנוואר, והכי גרוע: בתקופתו נבנתה סביב ישראל טבעת החנק ותוכנית ההשמדה. הוא זה שאפשר לחיזבאללה להפוך לצבא הטרור החזק בעולם, עם 170 אלף טילים ורקטות וכוח קומנדו שיש למדינות מעטות. הוא זה שהבטיח להפיל את שלטון חמאס, ובמציאות עשה הכל כדי להנציח ולחזק אותו. ועוד לא דיברנו על הכסף הקטארי ועל ההתחמקות מחיסול ראשי חמאס ובריחה מכל אפשרות לעימות אמיתי מול חמאס.

אחריותו העליונה, הכוללת והניצחת לאסון שבעה באוקטובר נדונה כאן פעמים רבות. גם הריקבון הקטארי שהחדיר למדינה, השמדת שומרי הסף, רידודו של השירות הציבורי והפיכת מדינה מערבית דמוקרטית לרפובליקת בננות, תוך מאמץ לנפץ את הדמוקרטיה ולהבריח מכאן את כל הכוחות היצירתיים, התורמים והפוריים. כל זה ידוע.

הסיפור הוא האבולוציה המהירה שעברה על נתניהו, עד כדי הפיכתו למוטציה חייזרית מגוחכת, שעולה לנו בחייהם של טובי בנינו. אם עד שבעה באוקטובר הוא התרחק מכל רמז של עימות צבאי עם אויב כלשהו, כי חשש, הרי שאחרי שבעה באוקטובר, כשעולמו כולו חרב והתמוטט עליו, וגם עלינו, הוא איבד את הבלמים. הוא הפסיד את כל עולמו ביום אחד. "מר ביטחון" הפך למר ביזיון, למנהיג התבוסה, למר טבח באוקטובר. לא נותר לו מה להפסיד. זה הפך אותו למסוכן. וגם למגוחך.

הוא המציא את הביטוי "הניצחון המוחלט", שהתהפך עליו כמו בומרנג והפך אותו לבדיחה. באנגלית קוראים לזה Loose Cannon. בעברית, פצצה מתקתקת. אדם משולח רסן. לא צפוי. מסוכן. כי מרגע שאין לו מה להפסיד, הוא מהמר, כל בוקר מחדש, על כל הקופה. פתאום, במקום לברוח ממלחמה ולהתרחק ממנה ככל האפשר, הוא זקוק לה. המלחמה הפכה מהאויבת הטבעית שלו, למקור הישרדותו, ליבת הכור שלו. וככה, אבל בדיוק ככה, זה נראה.

ישראל הייתה חייבת להנחית על רצועת עזה ועל חמאס את המכה הקשה בתולדותיהם. ישראל הייתה חייבת לצרוב את תודעת העזתים והאויבים כולם, בדרך שלא תישכח עשרות שנים. ישראל הייתה חייבת לפרוץ את טבעת החנק השיעית, להכות את חיזבאללה מכה ניצחת ולהרחיק את איראן מפצצה ככל האפשר. אלא שיחד עם כל זה, ישראל חייבת לזכור את מגבלותיה. מלחמות צריך לקצר, לא להאריך. צריך לזהות את נקודת היציאה המדויקת. צריך להבין מתי זה הופך לדשדוש ומתי הרווח מתקפל להפסד. צריך תוכנית יציאה, צריך "סוף מעשה במחשבה תחילה" וצריך המשך מדיני לזרוע הצבאית. את כל זה נתניהו איבד בבת אחת. הוא האריך את המלחמה ככל האפשר. הוא לא זיהה את נקודת היציאה מול חיזבאללה (הפסקת האש הקודמת) ונפל למלכודת מאוחרת.

בשאיפתו להנציח את המלחמה כדי להרחיק את הבחירות, הוא מסמס את ההישגים והפך את הניצחון המתוק, למלפפון חמוץ. לפחות בינתיים. הניצחון המוחלט שלו היה, למרבה הצער, ניצחון על מדינת ישראל. לא על אויביה. בניגוד לדרך הטבע, בניגוד לכל מה שהיה קורה בכל מדינה אחרת, הניצחון של נתניהו היה העובדה שהוא נשאר בתפקידו. נאחז בכל כוחו בקרנות המזבח, הלחים את עצמו לשלטון, ועל הדרך לא השאיר כאן אבן על אבן.

לפחות מבחינת המראה החיצוני, דדי ברנע היה, על פניו, המחליף הטבעי של יוסי כהן. לשניהם יש לוק מושלם, כאילו נשלפו מסט צילומים של סרט ג'יימס בונד. שניהם גברים נאים, מוקפדים, מקפידים בלבושם ותסרוקותיהם, מרגלי על שכמותם. אלא שלא "על פניו", אלא במציאות, ברנע הוא הנגטיב של כהן. לטוב, לרע ולכל דבר. כהן נוטף כריזמה, ברנע לא. כהן משדר אפלוליות, מסתוריות, עוצמה. ברנע לא. "כשאתה יושב לדבר איתו, הדבר האחרון שאתה חושב זה שהוא ראש המוסד הכל יכול", אומר מקורב לברנע, "הוא איש צנוע, אין לו את הפאסון של יוסי, אין לו את הפוזה, הוא לא משכנע, הוא מהורהר. אבל לא צריך לטעות, מתחת לכל זה הוא קילר. הוא מתמקד במעשים, פחות בדיבורים".

דיבורים זה בחינם. הבעיה היא שגם עם המעשים יש בעיה. לא קל לסכם את שנותיו של ברנע כראש המוסד. על פניו, לא חסרים שם הישגים, אפילו משמעותיים. מבצע הביפרים, כמובן (שאמ"ן הוא חלק בלתי נפרד ממנו). חיסול המדענים האיראנים, חיסול המנהיגות והצמרת הצבאית באיראן ובחיזבאללה, מודיעין מדויק בזמן אמת, הקמת מערך סוכנים מקומיים, ועוד אירועים רבים שאי אפשר לפרט, מטבע הדברים. בעיצומה של המלחמה, כשזו עוד נראתה כמו טיול לניצחון היסטורי, ההלצה אמרה שדדי ברנע הוא המעסיק הכי גדול באיראן. הבדיחה כבר התיישנה. נשארנו עם התוצאות.

אבל, וכאן יש חתיכת אבל ענק, התחושה העיקרית בסוף הקדנציה של ברנע היא חמיצות. השלטון באיראן לא נפל, למרות המצגות האורקוליות של ברנע והמוסד ששכנעו, על פי הפרסומים השונים, גם את טראמפ. ההישגים האופרטיביים והטקטיים נבלעים בדשדוש האינסופי של "היום שאחרי", שהופך עוד רגע לשנה שאחרי. האייתוללות שרדו, האורניום עוד שם, האמריקאים מתחילים להבין שעשינו עליהם סיבוב, והתהילה שלה הורגלו ראשי המוסד לדורותיהם מתחלפת במשהו אחר לגמרי.

כתב ההגנה של ברנע עמוס סיפורים ופרטים ומבצעים והצלחות וקבלות. הוא עשה במוסד רפורמה נרחבת, הקים את האגף להשפעה ותודעה, הקפיץ את הארגון ברמה הטכנולוגית לגודל וביצועים של מעצמה, שבאו לידי ביטוי באירועי הביפרים ומכשירי הקשר, אבל לא רק. זה קצהו של קרחון הישגים והצלחות שלא נדע לעולם, או עד שזה יתפרסם ב"ניו יורק טיימס" כלשהו. הבעיה מתמקדת בשורות התחתונות. בעמודות הרווח וההפסד. וכאן, זה לא משכנע.

טבח שבעה באוקטובר כמעט פסח על המוסד. בניגוד לרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש אמ"ן אהרון חליוה, ראש השב"כ רונן בר, מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר, מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, מפקד 8200 יוסי שריאל ורשימה נוספת של בכירי המערכת, דדי ברנע החליק החוצה בחתיכה אחת. אף אחד לא האשים את המוסד במחדל. הביקורת המוצדקת ניתכה על האשמים המיידיים. לפני כמה שבועות סופר כאן על בכירה במוסד שהעלתה בפורום של ראשי ענפים, בנוכחותו של ברנע, את התהייה הזו. איך יכול להיות שציר הרשע נפגש בביירות, בטהרן ובמקומות נוספים, על הפרק השמדת ישראל ותוכנית חמאס לפלישה לעוטף, והמוסד לא עלה על זה.

לברנע יש אליבי. שני תחקירים נערכו במוסד על שבעה באוקטובר. אחד מהם, הראשון, הוצג למבקר המדינה. בנוסף, פתח המוסד את כל החומר וכל הנפשות הפועלות באופן מלא בפני מבקר המדינה. נציגי המבקר ישבו במטה המוסד וברנע הורה לכל העובדים לפתוח הכל ואפילו לגשת ולהעיד ביוזמתם. על פי התחקירים, לא היה שום מידע מודיעיני כגון פגישותיו של סעיד איזדי (השליח האיראני, ב"כ) שניתן לאיתור במפגשים או בצירי הידברות באמצעים המצויים באחריותו של המוסד. "אם היה מידע כזה, היינו עולים עליו ומונעים את שבעה באוקטובר", אמר ברנע בפורום סגור.

זו אמירה מחייבת, חשובה, אבל טעונת הוכחה. "התחקירים נעשו בפתיחות ושקיפות מלאה, חיפשנו בכל מקום עדויות לכך שעיתוי הפלישה שהועלה בצורה כלשהי שאפשר היה לעלות עליו. לא נמצא כזה", אומר ברנע למקורביו, בשיחות פנימיות. חשוב להסביר שאין הכוונה לדיונים בתוכנית ההשמדה עצמה. כאלה היו בשפע. בישראל ידעו על תוכנית ההשמדה. מה שלא ידעו, זה מתי היא אמורה להתגשם. מוחמד דף וסנוואר הסתירו את המידע הזה גם מנסראללה, כפי שהוכח באיגרת שנחשפה כאן לפני כמה שבועות, שאותה שיגרו לנסראללה (ולטהרן) בשבעה באוקטובר בשעה שש וחצי בבוקר.

מצד שני, ויש צד שני, אי אפשר לפרסם כמה מיליארדים נשפכו לתוך המוסד מאז קיבל מאיר דגן את המשימה למנוע בכל מחיר את הגרעין האיראני, בכל האמצעים, כולל הפלת המשטר. ובכן, המשטר האיראני עדיין עומד על מכונו. המיליארדים, כבר לא. מדובר בכסף ענק, סכום שאם היה מתפרסם היה שומט קולקטיבית את כל הלסתות בישראל בבת אחת. ועדיין, התוצאות מאופקות מאוד. חמנאי הזקן הוחלף בצעיר, משמרות המהפכה הגדילו את עוצמתם. אם אכן המלחמה תסתיים בדרך שבה נדמה לנו שהיא תסתיים, איראן תצא ממנה מחוזקת. את זה גם ברנע עצמו יודע להגיד, כששואלים אותו. איך הוא מסביר את הכישלון? הוא וקודמיו, צריך להוסיף.

אז תלוי מאיפה מסתכלים על זה. כי במשימה המקורית, שהייתה עיכוב ומניעת פצצה איראנית, המוסד דווקא עמד. "כל עוד אני ראש המוסד, לא תהיה לאיראן פצצת גרעין", אמר ברנע כשנכנס לתפקידו, וחזר ואמר בכל פעם שנשאל. הוא עוזב את תפקידו ביום שלישי כשלאיראן אין פצצה. הוא רואה בכך הישג משמעותי, לא מובן מאליו. מבחינתו, רוב הכסף ורוב המשימה התמקדו בגרעין, לא במשטר. ההחלטה שחייבים להיפטר מהמשטר התקבלה בישראל רק לאחרונה. לפני כשלוש שנים, סביב שבעה באוקטובר.
"כשמעצמה בסדר גודל של איראן מחליטה להגיע לגרעין, היא מגיעה", אמר פעם בשיחה סגורה, "אלא אם כן יש כוחות משמעותיים שבולמים אותה". איראן אכן נבלמה. הבעיה היחידה היא שהאירוע לא הסתיים וכנראה גם לא קרוב להסתיים. מבחינת הסבלנות האיראנית המפורסמת, יכול להיות שהאירוע רק מתחיל.

גם ברנע יודע את זה. הוא מביט בתמונת הסיום המתגבשת של המלחמה ומצחו מתמלא קמטי דאגה. האיראנים מתכננים להשתלט על הורמוז ולהפוך אותו לחרב מתהפכת מעל העולם. בכל פעם שירצו, יסחטו. זה מצב שלא היה בעבר. הפיכת מצרי הורמוז לכוח כלכלי ומנוף איראני שיעניק למשטר סוג של חסינות. עד שהעם האיראני יפיל אותו. מתי זה יקרה? גם ברנע לא יודע.

נקודה רגישה אצל ברנע מתמקדת ביחסיו עם עמיתיו, ועם אלה שמעליו. כשמדובר ברמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, או ראש שב"כ לשעבר רונן בר, או ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליוה, ברנע בצרה. אף אחד מאלה לא יגיד על ברנע מילה או חצי מילה טובה. הם נוטרים לו על כי לא עמד לצידם מול ההתעמרויות הבלתי פוסקות שסבלו מנתניהו, שלא הזדהה, שלא הפך שולחן, שלא הגן על כבודם. הם חולקים על דעתו בעניין מבצע הביפרים, בעניין חיסול נסראללה ובעוד כמה עניינים.

מרתק לשמוע את קרב הגרסאות בין ברנע, שמגבה בדרך כלל את גרסת נתניהו, לבין כל האחרים, כולל שר הביטחון יואב גלנט. גם הפרשה הזו הותירה בין הצדדים שלולית ענק של דם רע, שיכולה למלא את מצרי הורמוז. נדמה לי שהפער טמון בעיקר בזוויות הראייה של כל אחד מהשחקנים. לא ידעתי שיש כל כך הרבה זוויות בעולם. "הבעיה של דדי", אמר לי מישהו מסביבתו, "היא שהוא האמין שיוכל להחליק מאירוע 7 באוקטובר ללא פגע, שיוכל לרוץ בין הטיפות ולא להירטב. יכול להיות שהוא צדק. האחריות של המוסד לטבח היא שולית. אבל זה הפך אותו לסוג של טפלון שלא רצה להתלכלך. סוג של פרימדונה. הוא היחיד מבין כל ראשי זרועות הביטחון שהיה לו מה להפסיד. לכן נתן גיבוי לנתניהו, כדי לחמוק מפגיעתה הרעה של מכונת הרעל, לכן לא התייצב לצד עמיתיו, נמנע מכל מחלוקת או התנגשות עם נתניהו".

התזה הזו שגורה אצל לא מעט אנשים. אלא שלקראת סוף הקדנציה עשה ברנע מעשה שניפץ את התיאוריה הזו לרסיסים. הוא התייצב, במלוא כוחו, מול נתניהו בסוגיית מינוי רומן גופמן ליורשו. הוא הלך עד הסוף, הוא לא ויתר, הוא הציג את כל האומץ שאחרים טענו שאין לו. ממש ברגע האחרון, דקה לפני שהוא נחלץ מכור ההיתוך של שבעה באוקטובר ומקבל זיכוי סופי ממכונת הרעל, הוא הסגיר את עצמו לידיה. כל זה כדי למנוע את מינויו של רומן גופמן לראש המוסד. יש כאלה שאומרים שברנע עשה את זה כדי שמקורבו, הסגן הנוכחי, יקבל את התפקיד. זה לא משכנע. עם כל הכבוד למחויבות חברית, אתה לא מקים על עצמך את הגיהינום כדי לעזור לחבר. הסיפור הזה כנראה מציק באמת לברנע. את הסוף אנחנו עדיין לא יודעים.

ובאמת, מה יהיה הסוף? ברנע משוכנע שאם היו נותנים למוסד להפעיל את התוכנית להפלת המשטר, היה סיכוי טוב שזה יצליח. עד כמה שזה נשמע עקום, על פי המוסד, ההישענות על הכורדים לא הייתה רעיון עוועים ולא הייתה חסרת סיכוי. הושקעו באירוע הזה זמן רב, כסף רב, אנרגיה רבה. על פי פרסומים זרים, היה מדובר באלפים רבים של לוחמים, מאזורים שונים, שאומנו וחומשו ורצו מאוד לבצע את המשימה. ההסתערות הייתה אמורה להיות אמיתית ועוצמתית ולהתחבר עם מיליוני הכורדים החיים בתוך איראן.

כשהתברר שזה לא קורה, המאוכזבים העיקריים היו הכורדים עצמם. הם תינו את אכזבתם באוזנינו. למה כל זה לא קרה? זה פורסם ב"ניו יורק טיימס" ובמקומות נוספים: כי רג'פ טאיפ ארדואן הפעיל לחץ כבד על טראמפ, שהורה לנתניהו לדומם מנועים, להחזיר את הכורדים לכפריהם ולשכוח מהסיפור כולו.

אבל כאמור, זה לא נגמר. הפלת המשטר לא הייתה אמורה להתרחש במהלך המלחמה, אלא אחריה. אחרי שהאבק שוקע והציבור האיראני רואה את הנזק ואת התוצאות. ולכן, זה עוד אפשרי. אלא שסיום המלחמה בהסכם, שיזרים לתוך איראן עשרות מיליארדים, עלול להרוג באופן סופי את התוכנית ואת החלום. אם זה אכן ייגמר ככה, זה יהיה אחד הכישלונות המפוארים והיקרים אי פעם. לחובת מי לזקוף אותו, יחליט כל אחד על פי ידיעותיו ומצפונו. טראמפ, שמכר את הפלת המשטר האיראני לטראמפ? המוסד, שבנה תילי תילים של ציפיות על כרעי תרנגולת כורדית? נתניהו וראשי ממשלה נוספים שאישרו את כל זה? כאמור, פסק דינה של ההיסטוריה יינתן מאוחר יותר (יש לקוות שזה יקרה לפני שיינתן פסק הדין בתיקי נתניהו).

בתקופתו של ברנע זכה המוסד בשלושה פרסי ביטחון ישראל. ב-2023, ב-2024 וב-2025. אי אפשר לחשוף חלק מהמעללים שהביאו את הפרסים הללו. חלק אחר ידוע: הביפרים, חיסול טילי הקרקע-אוויר והמדענים וחיסול ההנהגה בלבנון. ברנע מתגאה ביכולות חדשות שבנה, בהעצמת תפיסת הפעלת הסוכנים המקומיים ובדברים רבים שלא יוכל לספר עליהם לעולם. זה חלק מהתסכול של לוחם חשאי. את ההצלחות אי אפשר לפרסם, הכישלונות מתפרסמים בכוחות עצמם.

אבל יש נושא אחד שעליו אפשר לדבר. הוא רובץ באמצע הסלון ומטיל צל ענק על כל הנוכחים. הנושא הקטארי. לזכותו של ברנע ייאמר שהוא לוקח אחריות מלאה על גיוסה של קטאר למאמץ שחרור החטופים ומגן עליו בלהט. לא מזמן הוא נקלע לשיחת סיכום עם "מערכת" ערוץ 14, שם נפל למלכודת פתאים בנושא. שאלו אותו אם לקטארגייט יש השלכות ביטחוניות. הוא ענה שאין לו מושג, הוא לא מנהל את החקירה, זה אירוע של השב"כ. לחצו עליו. ברנע, שחסר את כישוריו של קודמו בהטיית נושא או תשובה מפותלת ומחוכמת, אמר שככל הידוע לו, אין לנושא השלכות ביטחוניות. זה מה שהשופרות ב-14 חיפשו, והם הפכו את זה לכותרת. על הראש של ברנע.

אחר כך, בשיחות סגורות, הסביר שמכיוון שההחלטה לעבוד עם קטאר היא החלטה שלו, ומכיוון שהוא לא היה נתון להשפעתם של יונתן אוריך או שרוליק איינהורן או אלי פלדשטיין, אלא קיבל את ההחלטה מסיבות ענייניות בלבד, הוא לא רואה את הנזק הביטחוני שנגרם על ידם. מומלץ לברנע להסיר את סכי העיניים (מגיני העיניים שלא מאפשרים לסוסי עבודה להביט לצדדים). אף אחד לא חושב שאוריך הוא זה ששכנע את המוסד ללכת חזק על האופציה הקטארית. אבל יש נושאים נוספים. למשל, מבצע ההשפעה שערכו הסוכנים הקטארים שפעלו בתוכנו, במהלך המלחמה, כדי לטנף את מצרים ולערער את מעמדה בישראל, לטובת קטאר. מבצע שהגיע עד וושינגטון, שם אפילו השגריר יחיאל לייטר הזהיר מההתעצמות המצרית בחצי האי סיני. התעצמות שמעולם לא קרתה.

האירוע הזה חימם מאוד את הגזרה בינינו לבין מצרים, העלה את המתיחות ועורר זעם רב בקהיר. זעם מוצדק, יש לציין. אף אחד לא הבין מאיפה זה בא. השופרות כולם, רובם בערוץ 14, הפיצו ידיעות כזב ועלילות שווא על המזימות המצריות נגדנו, מזימות שלא היו ולא נבראו, לעומת השבחים והקילוסים לקטאר. אותה קטאר שאתמול פורסם כי השקיעה עשרות מיליוני דולרים בהכפשת ישראל באמריקה ומאות מיליוני דולרים בהקמת מפלצת הטרור של חמאס. אותה קטאר שחגגה את 7 באוקטובר יחד עם חמאס. אותה קטאר שמימנה גם יועצים בתוך לשכת נתניהו. בנושא הזה, ברנע באופסייד ברור. צריך לקוות שהוא מבין את זה.

זה לא שברנע חושב שזה בסדר שיועצי ראש הממשלה מקבלים כסף מקטאר. הוא יודע וגם אומר בשיחות סגורות שזה ממש, אבל ממש לא בסדר. מצד שני, הוא זה ששכנע, בעמל רב, את שרי הקבינט ללכת על האופציה הקטארית. הוא מאמין באופציה הזו עד רגע זה, אף על פי שהוא מודע לבעייתיות של קטאר. "כשהיה צריך לבחור מי המתווך היעיל יותר, למי יש יותר מנופים על חמאס ויותר אמצעים, היה ברור שזו קטאר, וזה גם הוכח כנכון", הוא אומר היום למבקריו.

הוא עצמו, אגב, בחיים לא יעשה עסקים עם קטאר. הוא יודע להבדיל בין טוב לרע. אבל כדי להשיג מטרה מסוימת, כמו שחרור החטופים, הוא יעשה עסקים גם עם השטן. בעניין הכסף הקטארי, ברנע הזהיר מפניו. נכון, יוסי כהן נסע לשכנע את אמיר קטאר, בשליחות נתניהו, להזרים את הכסף לעזה. אלא שברנע, אחרי יוסי כהן, הבין שהכסף הולך לטרור. הוא גם הזהיר. לא רק את נתניהו, גם את אלה שבאו אחריו. בנושא הזה, מצפונו נקי. לכאורה. נשארנו עם מצפונו של נתניהו.

מה ברנע ייקח איתו מהמלחמה הזו? אני לא יודע. אבל אם אני צריך לנחש, הוא ייקח איתו את נאום התבוסה של נסראללה אחרי מבצע הביפרים, שבו הוא הוריד את המשקפיים, הביט במצלמה והודה בתבוסתו. את הבכי שבו פרץ נסראללה כשעוזרים ומקורבים התפוצצו סביבו. וכמובן, את הדקות האחרונות של נסראללה, בטרם נפח את נשמתו הרקובה, כשהבין שהוא הולך למות, בטרם נחנק. הוא הבין את גודל השגיאה שלו, אמר פעם ברנע לאחד מאנשיו, הוא הבין שקורי עכביש זה דבר שיכול לחנוק אותך.