תם מבצע "שאגת הארי", קבלו את מבצע: "חול בעיניים"

איך מזהים שקרן בכל פאנל תקשורתי שהוא? הוא מבקש להזכיר ש"היו גם הישגים" במערכה הנוכחית מול איראן.

על פניו זה נשמע הגיוני: צה"ל והמוסד הוכיחו שהם יכולים לתקוף בעומק שטח האויב, ארה"ב נטלה חלק פעיל בתקיפה, הושגה עליונות אווירית והותקפו תשתיות לייצור נשק.

למעשה מדובר בשקר גמור, לא כי העובדות דלעיל אינן נכונות, אלא כי אין להן שום משמעות אם ייחתם הסכם הכניעה בין ארה"ב לאיראן, הסכם שעוד בטרם נחתם גורם לישראל לשלם מחירים כבדים, כמו למשל בלבנון.

לכולם ברור שלהסכם שיסיר את הסנקציות מעל איראן תמורת הישג-דמיוני של פתיחת מצר הורמוז (שהיה פתוח למעבר חופשי ערב המערכה...), יש משמעות אחת בלבד: פיתוח מואץ, שנשען על בסיס כלכלי משופר של פרויקט הטילים הבליסטיים, שלפחות ככל הידוע כרגע, לא מוזכר בהסכם אפילו באופן סימלי. זאת לצד מקורות חדשים ועתירי ממון למימון הפרוקסים בעזה ולבנון.

מבחינת ישראל מדובר באיום קיומי: אם אל הריצה למרחבים המוגנים, שאפיינה את חודש מרץ, יכולנו להתייחס כאל מטרד, הרי שמטחים כבדים יותר (די להיזכר אפילו באלה הקטלניים הרבה יותר במהלך "עם כלביא" עם פגיעות מדויקות, למשל, במכון וייצמן, בבית החולים סורוקה ובעוד מטרות שלא צריך להזכיר כאן את שמן) יהיו כבר סיפור הרבה יותר גדול וכואב.

המדהים הוא שלפחות כרגע, האיראנים לא צריכים אפילו להיכנע או לזנוח כליל את תכנית הגרעין שלהם. די אם יואילו לשלם מס-שפתיים לנשיא ארה"ב, בדמות הצהרה מעורפלת על הימנעות מהעשרה עתידית של אורניום, לצד מסירה סמלית בלבד של משהו עטוף באריזת שי... והנה, יש הסכם.

למה זה לא קורה עדיין? כי האיראנים מנסים לסחוט עוד קצת את הלימון. רוצה לומר: אם חשבנו שהצרה שלנו היא שישראל תלויה לגמרי בדונלד (ביבי יעשה כל מה שאגיד לו) טראמפ, הרי שהאמת היא גרועה הרבה יותר: ישראל תלויה כרגע בסיכוי הקלוש שחמנאי-הבן רוצה להפוך לשהיד כמו אבא, במקום לסיים את המלחמה בהסכם.

לא רק השלכות כלכליות שסופן שיתורגמו להתעצמות צבאית - מטהרן ועד ללבנון - יהיו להסכם הזה, שכולו ניצחון איראני. תהיה לו גם משמעות פסיכולוגית אדירה ורבת השלכות.

אם יכלה איראן למתקפה משולבת, שכוללת את השתתפות הצבא החזק בעולם והצליחה לבצע בהצלחה פעולות התקפיות משמעותיות (כמו ירי על שכנותיה, הטרדה בלתי פוסקת של ישראל ומעל לכל, סגירת נתיב שייט בעל חשיבות עולמית), הרי שהיא הופכת, במשתמע, למנצחת הגדולה של המערכה.

כזכור לכם, רק לפני כמה שבועות עוד איים טראמפ על האיראנים ב"השמדת ציביליזציה". עכשיו הוא כוסס ציפורניים בתקווה שההנהגה האיראנית שהבטיח לסלק, תואיל לגאול אותו מהתמשכות מדממת של המערכה.

זוכרים את הקשקושים על מבצע קרקעי? טראמפ רואה מה קורה לצה"ל בלבנון, עת המדינה שהביאה לעולם את החץ ואת כיפת ברזל, מדממת מפגיעות רחפנים שאפשר לרכוש בעלי אקספרס - ומדמיין מה עלול לקרות לכוחות קרקע אמריקנים, אם יפעלו בשטח איראן.

תזכירו שחיסלנו את ההנהגה האיראנית, את הפגיעה המדויקת במפקדים בכירים במשמרות המהפכה ואת חיסול מדעני הגרעין?

ובכן, מבלי לגרוע מההערכה שמגיעה בדין למבצעי אותן פעולות רבות תעוזה, מה הן שוות אם המלחמה מסתיימת ללא הכרעה ברורה? הן כבר למדנו, אחרי עשרות שנים של חיסולים, שעוד לא נולד המפקד המזהיר שאין לו תחליף. זה נכון גם לגבי מדעני גרעין וכוהני דת.

העובדה שאיראן נמצאת במרחק נגיעה מלצאת מהמלחמה הזאת כשידה על העליונה, כבר מקרינה על חמאס המשתקם בעזה. זוכרים את האיום ב"פתיחת שערי הגיהינום"...? ובכן, כבר עתה ברור לכל שחמאס לא יתפרק מנשקו מרצונו, ממש כמו שנאיבי עד אידיוטי להאמין שאיראן תפרק מרצונה את פרויקט הגרעין שלה.

אפילו ההישג הכמעט-יחיד של המלחמה בעזה, שעלתה לנו במחיר דמים כה כבד (אפילו אם משאירים מחוץ לחשבון את המחיר הנורא שגבתה מאתנו מתקפת הטרור של 7 באוקטובר), אותו פרימטר מפורסם, הולך ונשחק בכל יום שחולף.

חמאס רואה מה עושה חיזבאללה בלבנון ומבין שכדי לשוב ולהטריד את מנוחתם של תושבי הנגב המערבי, לא צריך לחכות להזדמנות נוספת לעבור את הגדר או אפילו להתקרב אליה. אפשר לשבת מוגן במה שמכונה בעגה הצבאית "מדרון אחורי" ולשגר רחפני נפץ. כמה זמן לדעתכם יעבור עד שיופיע רחפן ראשון בצד הישראלי של הגבול?

עם כל החשש מההתפתחויות המדאיגות באיראן ובעזה, המקום שבו כבר משלמת ישראל במזומן את מחיר הכישלון, הוא בלבנון. במו אוזניי שמעתי אמש את הפרשן עמית סגל "מבקש להזכיר" (בתכנית האקטואליה של שבע בערב, חדשות 12) שמצבנו בלבנון טוב לאין שיעור מזה שהיה ערב המלחמה.

הוא הזכיר עד כמה חששנו אז מהמחיר שעלול לגבות עימות עם חיזבאללה... עוד רגע קט היה אומר שעלינו להגיד תודה על כך שמדובר "רק" ברחפנים.

זה היה יכול להיות מצחיק, הבעיה היא שגם כאן מדובר בלא יותר מזריעת חול בעיני הצופים. למה?

כי לא רק שהרווחנו מן ההפקר מהטעות הטקטית של חיזבאללה שלא הצטרף למלחמה ביומה הראשון וחסך מאתנו, אולי, מראה של טנדרים לבנים מתוצרת טויוטה גם ברחובות חיפה (שלא לדבר על קריית שמונה). אלא גם ידענו לפגוע בו בעוצמה. עד כאן, ובלי שום ציניות: כל הכבוד.

רק שממש כמו בעזה, ממגוון סיבות פוליטיות, חסר להישג הצבאי אקורד סיום. ממשלה מפוחדת לא השכילה להפוך את הפגיעה המשמעותית בחיזבאללה למציאות חדשה למען תושבי הגליל - ולא למען כל מני סהרוריים שמבקשים להתיישב בדרום לבנון - ואפשרה לחיזבאללה להשתקם.

ראו כמה מעט זמן חלף מאז התמוגגנו מקואליציה פנים-לבנונית שהיא עוינת לחיזבאללה ומוכנה להידבר עם ישראל ועד למצב היום, זה שבו חיזבאללה משגר רחפנים כרצונו, הורג חיילים ואזרחים וחוזר למעמדו האיתן ככוח הצבאי והפוליטי החזק ביותר בלבנון.

אז האם בישראל צריכים לעלוץ על כך שהרחפנים גובים מאתנו מחיר דמים פחות לעומת מתקפת טילים או פעולה קרקעית, או שמא עלינו לתלוש את מעט השערות שנותרו על ראשינו נוכח החלם הזה, שאפשר לארגון שכבר השכלנו להחליש עד מאוד, להרוויח מחדש את עוצמתו הצבאית ובעיקר המדינית?

כן, קמנו מעפרנו, התגייסנו, היכנו באויב, אבל למכה הזאת - בטח כשהיא מונחתת על הנהגות שאינן מונות את מתיהן בכאב, כמונו, אלא מתפלשות בדמם (מחמאס וחיזבאללה ועד למשמרות המהפכה), אין שום משמעות ללא הישג מדיני משלים, שהוא ורק הוא יכול להיות אותו "ניצחון מוחלט" (מירי רגב כבר נזכרה מי הבטיח?).

הלקח המר אגב, לא צריך היה להיות נחלתה של ישראל בלבד. הוא צריך להיות לקח בהתמודדות הגלובלית (או יותר נכון, הבריחה הגלובלית מהמערכה) בין המערב לפונדמנטליזם האסלאמי: שום מדינה מערבית שחיי אדם יקרים לה ושיש לה כלכלה מתפקדת שהיא חוששת שתיפגע, לא יכולה לנצח את האסלאם הקיצוני, כל עוד היא שבויה בקונספציה שאפשר לפייס אותו.

התשובה לשאלה "אז מה כן?" עלולה להיות מבהילה ולערב שימוש בנשק להשמדת המונית (או לפחות איום אפקטיבי להשתמש בו), היתרון היחיד שנשאר עדיין למדינות המפותחות... מה הסיכוי שזה יקרה? די לנו אם ניזכר בקונספציה של נתניהו ומערכת הביטחון לגבי עזה, ערב הטבח: כל עוד המערב יכול לקנות שקט בכסף, הוא לא ימהר להכריז מלחמה.

אנחנו נוסיף לעסוק בשלנו: שלוחיו בתקשורת של נתניהו כבר מקשקשים על "מה כבר אפשר להגיד לטראמפ?" רמז לכך שישראל לא יכולה להמרות את פי הנשיא האמריקני. אז רק להזכירנו: נתניהו הוא ראש הממשלה שעשה קריירה על הטיעון לפיו המילה הכי חשובה שראש ממשלת ישראל צריך לדעת לומר היא "לא".

לא רק לנתניהו יש נציגים בתקשורת. גם אנשיו של טראמפ (כולל הוא עצמו) מלהגים על הצטרפות ערבית-המונית להסכמי אברהם, והפעם לא רק הפנטזיה על סעודיה, אלא אפילו על איראן... וכן, זה הזוי בדיוק כמו שזה נשמע.

כשאנו קוברים חיילים מדי יום וילדי הצפון בבתי הספר מתחבאים מתחת לשולחנות, בהיעדר מיגון, מזכירים השופרות שהיה יכול להיות גרוע יותר...

ומה עושה ראש הממשלה? מספר לנו שהוא זה שזיהה את איום הרחפנים כבר לפני שש שנים (מה שרק מגביר את חלקו באשמה) ומקים "צוות מיוחד" לטיפול בתופעה (זוכרים שפעם לפני הספירה שהחלה ב-7 באוקטובר הוא הקים צוות מיוחד למלחמה ביוקר המחיה?!).

על זה נאמר "אשרי המאמין", כי תקוותו האחרונה של מי שהנהיג את ישראל כל הדרך למבוי הסתום הזה, שבו הסיכוי היחיד להינצל מהסכם שכולו תבוסה היא רק משאלת-מוות איראנית, היא שנותרו בינינו מספיק פראיירים, אנשי ה"תראו לי מי מסוגל להחליף אותו".

מבצע חרבות ברזל הסתיים, מבצע חיצי הצפון תם, מבצע עם כלביא כבר מאחורינו - והשבוע התקרב מאוד קיצו של מבצע שאגת הארי. תם ולא נשלם, כי במקביל התחיל מבצע חדש, שיימשך עד לבחירות: מבצע חול בעיניים.