נתחיל בעובדה שאין בלתה: אם הכלל הראשון בפרסום הוא למשוך את תשומת הלב, הרי שהסרטון של הליכוד, זה שמתאר "יציאה מהארון" של ילד ביבסט מול משפחתו, השיג את המטרה בגדול.
לא רק שהוא עורר דיון ברשתות החברתיות בישראל, אלא שמרגע ששותף על ידי אילון מאסק, הוא זכה גם לפרסום גלובלי שמקיף כבר עשרות מיליוני צפיות ("פי כמה יותר מאשר כל הפרקים של 'ארץ נהדרת' גם יחד" מיהרו להתמוגג כמה ביביסטים שנמצאים כבר מחוץ לארון...).
התגובות שכנגד לא איחרו להגיע: מכאלה שהזכירו כמה ישראלים נכנסו בעל כורחם לארונות במהלך כהונת הממשלה הזאת, דרך כאלה שהאשימו את היוצרים בפלגנות ואף בהומופוביה - וכרגיל במקומותינו, הכל בעצבים.
הבעיה היא שמה שבאמת חשוב בסרטון הזה הוא לא מה שהיה בו, אלא בעיקר מה שלא היה בו. כלומר, אף ישראלי. כי אין משפחה ישראלית גרוטסקית עד כדי כך.
גם אם זורמים עם הנימוק לפיו סאטירה אמורה להקצין את המציאות למטרות הגחכה, זה מקרין באופן סלחני רק על מה שיש בו, אבל לא על מה שאין בו.
אין בו המולה של שולחן השבת, שקיימת מן הסתם גם במשפחות סולידיות ואפילו, רחמנא לצלן, אצל שמאלנים. אין בו גם סממנים של מזרחיות או של מסורתיות, שקיימת בלא מעט משפחות שרוב חבריהן לא מתכוונים להצביע לנתניהו.
אין בו אוכל מגרה, אין בו חום ואין בו שמחה שהיא מסימני ההיכר של ארוחת ערב שבת, כמעט בכל משפחה שהיא.
רק אל תלך לעזה
שזה מוזר, תודו: הן אפילו (אם להיצמד לסטיגמה) במשפחות של מצביעי מרצ תהיה המולה של דיבורים מסביב לשולחן, כחלק מווייב חיובי של יום שישי, יהיה לפחות מאכל טעים אחד וסביר להניח שיהיה מיזוג גלויות - בעידן שבו קשה למצוא כבר משפחה ישראלית שטרם "התערבבה" במרוצת השנים.
את כל אלה מי שהדיור משולחן השבת של המשפחה שמתוארת בסרטון, מבקש לנכס לעצמו, כשהרמז הוא ברור: אם אתה ממשפחה חמה, מזרחי על מלא או לפחות חלקית, מסורתי ולא מנוכר, והכי חשוב - אם במשפחה שלך לא יצא אף אחד מהארון (כל ארון שהוא), סימן שאתה גם ביביסט.
לא צריך להיות מומחה למסרים פרסומיים כדי להבין שמישהו מנסה לסמן פה את גבולות המחנה, את השבטיות, לקרוא למצביעיו שאולי מיואשים מהמצב (כמו כל ישראלי שעיניו בראשו): "אל תצביעו 'להם' אתם הרי לא כאלה, נכון?".
אפשר להתווכח האם הצגת הדברים הזאת היא לגיטימית במסגרת קמפיין בחירות, אבל אי אפשר לערער על עובדה אחת: מי שיש לו הישגים אמיתיים להציג, לא צריך לקרוא למצביעיו לחזור "הביתה".
וזאת הבעיה העיקרית בסרטון: לא רק שהוא לא מתכתב עם ההוויה המשפחתית של הישראלים הוא גם לא מתכתב עם העובדות: אין בו יוקר מחיה, אין בו מלחמה, אין בו חקיקה אנטי דמוקרטית, אין בו עלייה במספר הנספים על הכבישים, אין בו מערכת חינוך קורסת, אין בו חמאס ששב לשגשג בעזה, אין בו חיילים ואזרחים שהפכו מטרות במטווח רחפנים בגבול הלבנון, אין בו הסכם שכמוהו כמעט כבגידה מול איראן.
נפלאות התבונה
מה יש בו? אמוציות - ורק אמוציות. לכן הוא סימן מבלי משים גבול אחר, זה שמפריד בין "ביביסטים" ל"ימניים". האחרונים האשימו תמיד, במידה רבה של צדק, את ה"שמאל" על שניכס לעצמו ערכים כמו השכלה, רציונליזם ועוד.
והנה מגיע ראש מחנה הימין, הליכוד של בנימין נתניהו ולא מדבר על עובדה אחת, אלא מבקש לתחום את מצביעיו בתחום הרגש הטהור, ממש מתחנן לכך שאם יש ימין תבוני (ואני מאלה שסבורים שיש), אנא יתכבד ויופיע מיד.
אי אפשר לנסות לסכם את הדיון בסערת הרשת שהתעוררה סביב הסרטון, מבלי להתייחס לתפוצה הרבה שלה זכה, בין היתר בגלל השיתוף של אילון מאסק.
מה למאסק ולתעמולת הליכוד? ובכן, לא מעט. כי אם כל כמה שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כמיוחדים, הרי שלמרות מאפיינים לוקאלים, המחלוקת בעם אינה פוליטית כמו שמקובל לחשוב (למשל בשאלה מה עושים בעזה או בלבנון), אלא התגוששות בין מערכות, שקיימת כמעט בכל מקום בעולם (או לפחות ברבע הצפוני-מערבי של הגלובוס).
בצד אחד נמצאות מערכות שהתחזקו מאוד כתוצאה מהטראומה שהותירה מלחמת העולם השנייה, מוסדות ליברליים בדרך כלל: תקשורת, משפט ואקדמיה, שרואים בעצמם מערכת בלמים ואיזונים או אם תרצו מעין מערכת חירום לתיקון הבאגים שהתבררו בשיטה הדמוקרטית בעקבות עליית הנאציזם.
בצד השני נמצאים מי שמזכירים (בצדק או שלא) שבדמוקרטיה רק העם הוא הריבון ומזהירים מפני ריכוז הכוח בידי קבוצות אליטיסטיות, שאינן נבחרות על ידי איש, אבל יש להן כוח בעיצוב מציאות חיינו.
בנתיבי אילון
מיותר לציין שהמפץ התקשורתי הגדול שבא בעקבות צמיחת הרשתות החברתיות (מישהו אמר אילון מאסק?!) חיזק מאוד את הצד הזה בשני העשורים האחרונים - מה שמתבטא בעליית ימין פופוליסטי בלא מעט זירות.
כמובן שיש גם ימין אחר, אבל זה לא מעניין לא את בנימין נתניהו ולא את אילון מאסק. מבחינתם הכוח והשלטון הם המטרה - ולא אמצעים כדי ליישם אידיאולוגיה.
המשפחה שמתוארת בסרטון היא לא רק משפחת השמאלנים המדומיינת בעיני "ביביסטים", אלא גם איך (לכאורה, בעיני מאסק) שנוצרים אדוקים, מתנגדי הפלות ושונאי מיעוטים, שמאזינים למוזיקת קאנטרי ומצביעים לטראמפ - כלומר הסטריאוטיפ ה"הילי-בילי", מדמיינים ארוחה משפחתית אצל משפחת משכילים, ליברלים, שהם אולי יהודים ואולי הומואים מניו יורק...
למה הסטריאוטיפיזציה? כי לא נתניהו ולא מאסק משתייכים באמת לקהלם: זה אינו מזרחי, מסורתי, חמים וטעים וההוא אינו מאמין אדוק חובב מוזיקה עממית. הם נישאים על רגשות שהם יודעים לזהות, אבל לא לחוש בעצמם.
לכן מאסק עט על הסרטון כמוצא שלל רב, אבל בתמיכתו העקיפה לא הציג רק את המשותף לפילוג שקורע את עם ישראל לזה שמפרק את ארה"ב אלא גם את השונה.
קשה לחשוב על איש עסקים ישראלי שמתפרנס מהציבור בישראל (בטח לא כזה שמתפרנס, במידה רבה, ממכירת רכב ידידותי לסביבה) שהיה משתף סרטון שכזה.
כי בינינו, מה אכפת למאסק לעשות טובה לשותפו לאין-אידאולוגיה? הן אפילו במקרה שהימר לא נכון ונתניהו יפסיד בבחירות, הפראיירים בחברות ההייטק ימשיכו לרכוש טסלה. אם הימר נכון - יש סיכוי שירכשו אותם גם במערכת הביטחון...