שנת הלימודים מתקרבת אט אט לסיומה, אבל עבור חלק מהילדים של 7 באוקטובר היא מעולם לא באמת התחילה מחדש. הם הגיעו לכיתות אחרות, בקהילות אחרות, עם מחנכות חדשות, חברים חדשים, ולעיתים גם עם גוף שחזר הביתה, אבל הנפש עדיין מנסה להבין מה קרה לה. חלקם פונו מבתיהם אחרי הטבח, חלקם איבדו בני משפחה, חלקם ראו את קהילתם מתפרקת, וחלקם שבו מהשבי בעזה אל מציאות שאמורה הייתה להיקרא "שגרה", אך בפועל הייתה הכול חוץ מזה.
מאחורי דלתות הכיתות, בחדרי המורים, בפגישות עם הורים ובישיבות צוות שנמשכות עמוק אל תוך הערב, מתנהלת מאז 7 באוקטובר אחת ממערכות השיקום המורכבות ביותר שידעה מערכת החינוך בישראל. זו אינה רק שאלה של חזרה ללימודים, השלמת חומר או השתלבות חברתית. זו שאלה עמוקה בהרבה: איך מחזירים ילד שנעקר מעולמו אל מסגרת שאמורה להחזיק אותו, כשגם המבוגרים סביבו עדיין מנסים להחזיק את עצמם.
ספר חדש של עמותת נט"ל, "קו של אור", חושף את העבודה השקטה והמורכבת מאחורי הקלעים של שיקום ילדים, משפחות וקהילות אחרי 7 באוקטובר. בשיחה עם וואלה מתארת פסיכולוגית חינוכית שליוותה ומלווה קהילות מפונות ומשפחות של שורדי שבי את הדילמות בכיתות, הפחד של הצוותים, המחסור בפסיכולוגים והמאבק היומיומי להחזיר לילדים תחושת שייכות, תפקוד ותקווה.
"בהתחלה הכול נכתב תוך כדי תנועה", מספרת לוואלה, נעה באומהורן, פסיכולוגית חינוכית שהייתה בצוות הטיפולי במוקדי הפינוי ומלווה כיום את משפחות החטופים. "נכתבו המון מודלים, המון דפי מידע, הרבה מאוד התערבויות. כולנו ניסינו לתת מענה בזמן אמת. הספר הזה כבר נכתב מנקודת זמן אחרת, עם ראייה לאחור, התבוננות מעמיקה יותר וחיבור בין השטח לתיאוריה", הסבירה.
לדבריה, העבודה בשטח אחרי ה- 7 באוקטובר חייבה את הפסיכולוגיה החינוכית להתרחב מעבר לגבולות המוכרים שלה. "הייתה הבנה שצריך להסתכל על מערכת חינוך לא רק כמקום לימודי, אלא כמערכת קהילתית, חינוכית ושיקומית. זה לא רק ילד שנכנס לכיתה. זו קהילה שלמה שמנסה להיבנות מחדש".
אחת התובנות המרכזיות שעלו מהעבודה עם הילדים והמשפחות היא שהטיפול אינו יכול להישאר בחדר סגור, מנותק מהחיים. ילד שחזר מהשבי, ילד שפונה מביתו או ילד שאיבד את סביבתו המוכרת אינו חי רק בתוך הקושי הפנימי שלו. הוא חוזר לכיתה. הוא פוגש חברים. הוא שומע צלצול. הוא מריח ריח במסדרון. הוא מתבקש להכין שיעורי בית, לצאת להפסקה, לשבת בטקס, להשתתף בחוג.
"הייחודיות של הפסיכולוגיה החינוכית היא ההסתכלות הכפולה", היא מסבירה. "מצד אחד על הילד עצמו, ומצד שני על הסביבה שלו. אם אני אתן מענה טיפולי רק לילד, אבל לא אעבוד עם הכיתה, עם המורה, עם ההורים, עם המדריכים ועם הקהילה הקולטת, לא תהיה קליטה טובה באמת. יש פחד גדול סביב ילדים שחזרו מהשבי או סביב ילדים שחוו טראומה קשה. אנשים מפחדים להגיד את הדבר הלא נכון, לשאול את השאלה הלא נכונה, לפגוע, להציף. ואז לפעמים נוצר קיפאון. כולם רוצים לעזור, אבל לא יודעים איך".
הקיפאון הזה, היא אומרת, עלול להיות מסוכן לא פחות מהצפה. "אם הקהילה לא מקבלת ליווי, אם המורה נשארת לבד עם זה, אם ההורים של שאר הילדים לא מבינים איך לדבר על זה, הילד עלול להישאר מסומן. הוא הופך להיות רק הילד שחזר מהשבי, או רק הילד שחווה את הטראומה. ואנחנו כל הזמן מנסים להחזיק את ההבנה שהוא הרבה יותר מזה".
אז איך נראה היום השתלבותם של ילדים שחזרו מהשבי? באומהורן נזהרת מאוד. "אני מלווה מספר משפחות, וזה בטח לא מייצג את כולם", היא מדגישה. "אבל אפשר לומר שאנחנו רואים מצד אחד תפקוד. ילדים מגיעים לבתי ספר, משתלבים במערכות, יש התגייסות מאוד גדולה מצד צוותים. מצד שני, יש קשיים מאוד משמעותיים". הקשיים האלה אינם תמיד גלויים לעין. לעיתים הילד מגיע לבית הספר, משתתף בשיעור, מחייך בהפסקה, ואז משהו קטן משנה את הכול. "זה יכול להיראות כמו תפקוד טוב, אפילו נורמטיבי, ואז פתאום יש ירידה מאוד משמעותית", היא אומרת. "לפעמים זה טריגר טראומטי, לפעמים ריח, לפעמים שפה, לפעמים משפט שנאמר בכיתה. הכול נע במעגלים, בספירלות. אין קו ישר של החלמה".
מאחורי החזרה ההדרגתית לשגרה של ילדי השבי וילדי משפחות החטופים, מסתתרת מציאות נפשית מורכבת שישראל עדיין רחוקה מלהבין עד הסוף. פרופ' חגי לוין, מי שעמד בראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, מזהיר כי המדינה אינה ערוכה מספיק לליווי ארוך הטווח של הילדים שחוו את אחת הטראומות הקשות בתולדות המדינה.
"הילדים האלה עברו טראומה קיצונית, מורכבת, עם השפעות שאנחנו עדיין לא יודעים לחזות", אומר פרופ' לוין בשיחה עם וואלה. "אנחנו מדברים גם על שורדי השבי עצמם, וגם על ילדים ממשפחות החטופים, ילדים של שורדי שבי, של חטופים שנרצחו או של משפחות שנאבקו במשך מאות ימים על יקיריהן. כל אחת מהקבוצות האלה חוותה טראומה אחרת, וכל ילד מגיב אחרת".
לדבריו, דווקא משום שמדובר באירוע חסר תקדים, ישראל חייבת לבנות מנגנון ממלכתי מסודר של מחקר, ניטור וליווי. "צריך להיות צנוע ולהודות שאנחנו לא באמת יודעים מספיק על ההשלכות ארוכות הטווח של סיטואציות כאלה", הוא מסביר. "לכן חייב להיות מערך מקצועי, שיטתי, שעוקב, לומד וחוקר מה הילדים האלה צריכים לא רק עכשיו, אלא במשך שנים. ילדים שחוו טראומה כזאת עלולים לחוות שוב תחושת חוסר מוגנות, רגרסיה, הפרעות שינה, קשיים חברתיים, הפרעות אכילה ואפילו התנהגויות התמכרות". אלא שלצד הצורך ברגישות, הוא מזהיר גם מפני תיוג יתר. "מצד אחד צריך לזהות ולתת מענים מיוחדים, אבל מצד שני אי אפשר להפוך את הילד לכל החיים ל'שורד שבי'. צריך לאפשר לו גם להשתחרר מהטייטל הזה".
אחת הסוגיות המורכבות ביותר, לדבריו, היא מקומם של בתי הספר והקהילה. "המורים צריכים להיות רגישים, אבל אי אפשר להכשיר כל אדם להתמודד עם טראומה בסדר גודל כזה", מסביר. "בזמן המאבק להשבת החטופים הייתה תחושת ביחד ומטרה משותפת. עכשיו, כשהמאבק דעך בחלקו והקהילות התפזרו, גם מעגלי התמיכה נפגעו". לוין מדגיש שלקבוצת השווים יש משמעות עצומה עבור הילדים. "לפעמים ילדים שעברו חוויה דומה מבינים אחד את השני בלי לדבר בכלל. עצם הידיעה שיש עוד מישהו שחווה משהו דומה, כבר מקלה על תחושת הבדידות".
קיימים כיום מענים נקודתיים מצד עמותות, קופות חולים, עובדים סוציאליים ובתי החולים שליוו את החטופים, אך חסר גוף מתכלל ברמה הלאומית. "הבעיה היא לא שאין אנשים טובים שמטפלים", הוא מדגיש. "הבעיה היא שאין מערכת לאומית שלומדת בצורה מסודרת מה עובד ומה לא. דווקא מתוך טראומת הקיצון ניתן יהיה לפתח בעתיד מודלים טיפוליים חדשים גם עבור אוכלוסיות אחרות. אם נגלה למשל ששיטת טיפול מסוימת מסייעת לילדי שבי להתמודד עם טראומה מורכבת, אולי היא תעזור גם לילדים שעברו פגיעות ראש קשות, אשפוזים ממושכים או טראומות אחרות", הוא אומר.
"אני קורא לקדם "חוק נפגעי חטיפה" שיסדיר את כלל המענים - רפואיים, נפשיים, חברתיים וחינוכיים ויקים מרכז לאומי לליווי ולמחקר, אנחנו (במטה) עוקבים אחרי המשפחות בימים אלה ונגבש מסקנות בהמשך, אבל אנחנו צנועים. זה אירוע היסטורי וייחודי, וחובתנו ללמוד ממנו. אנחנו צריכים לחשוב לא רק איך שורדים את השנים הקרובות, אלא איך הילדים האלה יצליחו בעתיד בלימודים, בזוגיות, בעבודה ובהורות. אני לא רוצה לצבוע את העתיד רק בשחור, יש גם דבר כזה צמיחה פוסט-טראומטית. הם לא יחזרו להיות אותם ילדים, אבל אולי חלקם יהפכו את החוויה הזאת לכוח, לשליחות, לעשייה. השאלה היא איך החברה הישראלית תדע ללוות אותם בדרך הזאת".
אחת הדילמות הכואבות ביותר נוגעת לשאלה מה בכלל אפשר וצריך לצפות מילד שעבר טראומה קיצונית. האם נכון לדרוש ממנו ללמוד? להגיע בזמן? להשתתף? ליצור קשרים חברתיים? ללכת לחוג? או שכל דרישה כזו היא עומס נוסף על נפש פצועה?
"אנחנו עסוקים בזה כל הזמן", ממשיכה באומהורן "מצד אחד יש הכרה והבנה שזה אירוע טראומטי משמעותי בחייהם בעל השפעות רגשיות נרחבות. מצד שני, אנחנו מאחלים להם חיים מלאים, עם חיוניות, עם תקווה, עם קשרים, עם עתיד. לכן זה נע כל הזמן בין ההבנה של מה שהם עברו לבין הציפייה מהם להיות גם ילדים לכל דבר. צריך לשבת שוב ושוב עם כל המעגלים: ההורים, המורה, הסייעת, הפסיכולוגית, המשפחה, המדריכים הבלתי פורמליים, העובדים הסוציאליים. לבנות תוכנית, להעריך מחדש, לשנות. מה שהתאים לפני חודשיים לא בהכרח מתאים עכשיו".
"איך מודדים הצלחה אצל ילד שחזר מהשבי", היא עוצרת. "לעצמו הוא לא יחזור. הוא יהיה מי שהוא היה, עם עוד כמה דברים בתוכו. המטרה היא לאפשר לו להמשיך לגדול. ובתוך כל זה יש גם רגעים קטנים שמחזיקים את התקווה. ילדה שמסיימת כיתה ו' ועולה לחטיבה, ילד שעולה לכיתה א', השתתפות באירוע כיתתי, קשר שנוצר עם מורה. אלה רגעים מאוד מרגשים, כי הם מזכירים שהחיים ממשיכים".
המציאות הישראלית של השנה האחרונה, עם אזעקות, פינוי, חזרה ללימודים, הפסקות, שוב חירום ושוב שגרה, משפיעה על כל הילדים. אבל אצל ילדים עם טראומה קשה, כל טלטלה כזו עלולה להקצין את הקושי. "כל ההפסקות הללו, המלחמות, השינויים, משפיעים על כולם. אחד התפקידים המרכזיים של הפסיכולוגים החינוכיים בשנים האחרונות הוא ללוות את אנשי החינוך עצמם. המורות, הגננות, המנהלים והמדריכים אינם רק אנשי מקצוע. גם הם אזרחים במדינה בטראומה, לעיתים מפונים בעצמם, לעיתים הורים לילדים שנפגעו מהמלחמה. "מערכות החינוך מגיעות עם לב פתוח ורצון לעזור. אבל לצד זה יש גם חוסר אונים. יש פחד מתכנים קשים, פחד לטעות, פחד להציף".
"התפקיד שלנו הוא להכניס חשיבה, לתווך, לייצר שיח משותף. להכניס אוויר בגלגלים. העבודה עם טראומה היא גם להחזיק תקווה עבור המבוגרים- גם אם עכשיו קשה, יכול להיות עוד מעט קצת יותר טוב", מציינת. "זה יכול להיות טלפון שהמורה מרימה. הודעה שהמדריך שולח. מבוגר משמעותי שזוכר לשאול, שמחזיק קשר, שלא נבהל. לפעמים זה כל ההבדל".
"אנחנו חיים עם הרבה אשמה, אנחנו מכבי שריפות"
אבל לצד המסירות, יש גם גבול ליכולת. מערך הפסיכולוגיה החינוכית, שגם לפני המלחמה סבל ממחסור חמור בכוח אדם, הפך בשנתיים האחרונות למערך חירום מתמשך. "העבודה של פסיכולוג החינוכי בשנים האחרונות היא בעיקר כיבוי שריפות", היא אומרת. "אנחנו בקושי מצליחים לעשות את העבודה שאנחנו יודעים לעשות: מניעה, עבודה על אלימות, חרמות, עבודה רגשית בתוך בתי הספר. המקרים כל כך משמעותיים והתקינה כל כך נמוכה".
לדבריה, המחסור אינו רק נתון מקצועי יבש. הוא מתורגם לילדים שלא מקבלים מענה בזמן, לצוותים שנשארים לבד, ולהורים שמחכים לעזרה. "אנחנו לא מצליחים לגעת בכולם וחיים עם הרבה אשמה. אנחנו רואים את זה בבתי הספר. יותר אלימות, יותר קושי רגשי, יותר התפרצויות. יש המון כלים שאנחנו יכולים להפעיל, אבל הרבה פעמים אנחנו מגיעים רק למקרי הקצה".
אם יש לקח אחד מרכזי מהעבודה שנעשתה מאז 7 באוקטובר, הוא הצורך לחבר בין כל הגורמים סביב הילד. לא עוד מערכת חינוך שעובדת בנפרד מהרווחה, טיפול שעובד בנפרד מהקהילה, או משפחה שנדרשת לתווך בין כולם. "כשכולם יושבים ביחד וחושבים ביחד, זה נותן הרבה כוח. זה מאפשר לראות את הילד לא רק דרך הטראומה שלו, אלא דרך כל עולמות החיים שלו".
גילעד נוסבוים מנכ"ל עמותת נט"ל, המשיך: "מאז 7 באוקטובר אנחנו עדים למימדים חסרי תקדים של טראומה בישראל - לא רק בקרב מי שנפגעו ישירות, אלא בחברה שלמה שחיה לאורך זמן בתוך אובדן, פחד ואי ודאות. מתחילת המלחמה הגיעו אלינו עשרות אלפי פניות של אזרחים, אנשי מילואים ובני משפחותיהם, שמעניקים תמונה מורכבת על אירוע שמשפיע ועוד ישפיע על כולנו שנים רבות קדימה. הספר 'קו של אור' מתעד את הידע, הניסיון והעדויות שנצברו בשטח בזמן אמת. מעבר לחשיבות המקצועית שלו לעולמות בריאות הנפש, יש כאן גם אמירה רחבה יותר: טראומה היא לא רק סיפור אישי, אלא אתגר לאומי שמחייב אותנו לפתח מענים חדשים, להנגיש טיפול ולבנות חוסן כחברה לאורך זמן".
"אנחנו לא רוצים שהשבי או הטראומה יהיו הדבר היחיד שמגדיר את הילדים האלה. הם עברו דבר נורא, אבל הם לא רק הדבר הנורא שקרה להם", סיכמה באומהורן.