בן גביר הוא הילד הרע של הקואליציה. אף אחד לא מתעסק איתו - והוא, מצידו, באמנות ששמורה רק לו, ממשיך להביא את ה"גוש" לקצה גבול יכולת ההכלה - אבל נזהר לא לחצות אותו. הוא מפלרטט עם מצביעי הליכוד, ש"ס וגם יהדות התורה. לאורך כל הקדנציה הוא מסתער על הפריפריה; רק אתמול ניחם את אלי ישי, הנמסיס של דרעי, אחרי שכבר הזמין אותו ליום ההולדת המתוקשר.
בעוצמה יהודית מאמינים שביום שאחרי נתניהו הם יהפכו למפלגה המשמעותית בימין, ובזמן שהח"כים החרדים ספונים בוועדת החוץ והביטחון, הוא מחבק חזק-חזק את החברה החרדית.
ובתוך כל זה, הוא גם היחיד שמצליח להיות לא מזוהה עם הפטור מגיוס. שותפו הטכני לשעבר - ואולי שוב בעתיד הקרוב, סמוטריץ' - הוא אחד הנפגעים הישירים מהסיפור הזה. בזמן שנתניהו ודרעי מתחזקים את התדמית הביטחונית, בן גביר יורד לשטח, נפגש פנים אל פנים עם המצביעים, מטריל את המערכת וצובר קולות.
לזכות היועמ"שית ייאמר שהיא לא מפספסת הזדמנויות "לעזור" לו לאורך כהונתו כשר. אין ספק שבמערכת חשים מאוימים ממנו, אבל איזה ראש מפלגה יתקוף את האיש שהבייס שלו כל כך אוהב?
אלא שכולם אורבים לו בפינה ומחכים לטעות אחת יותר מדי. ואז היא הגיעה. והוא חטף, ובגדול. לא רק תגמול על המקרה הזה, אלא חשבון מצטבר של קדנציה שלמה. לרגע אחד, הצליחו לגרום לפיל בחנות החרסינה להבין שלא תמיד אפשר להמשיך לשבור את הכלים.
כשבקול ענות חלושה הכנסת ה-25 הצביעה על פיזורה בקריאה טרומית, מי שהתגייס להפיח מעט חיים באירוע חסר האנרגיה היה נפתלי בנט. עצם ביקורו בכנסת זיקק שוב את התדמית שבנה לעצמו - האיש שמקבל החלטות כאן ועכשיו, כזה שלא מהסס לשנות כיוון תוך כדי תנועה: מהקורונה ועד הבטחות הסיוע למיליון שקלים למילואימניקים ברכישת דירה ראשונה.
ראש הממשלה לשעבר הגיע לכנסת. הכתבים תודרכו שמיד ייכנס, אך במשך דקות ארוכות הוא המתין ברכבו. לבסוף הוחלט להכניסו דרך כניסה צדדית לחדרו של לפיד.
אחרי תרגול אינטנסיבי של כ-30 תרחישי שאלות מהתקשורת, הוא יצא לישיבת הסיעה הראשונה שלו בחדר "יש עתיד". לפיד עמד לצידו - לא ישב כאחד מחברי הכנסת - ובחלל שבו הכול מהוקצע עד הפרט האחרון, מהפרומפטר ועד הכפיים של הח"כים והדפיקות יחד על השולחן כשמשתיקים קריאות ביניים, היה קשה לפספס עד כמה הסביבה הזו זרה לבנט, שמתחבר יותר לאלתור, לחריגה מהפרומפטר ולתגובות בזמן אמת, ופחות למשמעת מתוסרטת.
השטח הליכודי, בינתיים, לא מחכה להחלטת החרדים אם ללכת לבחירות. דרעי, אגב, ביקש את ה-15 בספטמבר עוד לפני ה"משבר". מבחינתו, העיתוי האולטימטיבי להשבת המצביעים הוא התקופה שבין ראש השנה ליום הכיפורים - כשקמפיין רגשי מסורתי יכול לעבוד שעות נוספות.
חברי הכנסת - שחלקם כמעט שלא נראו בוועדות הכנסת בחודשים האחרונים - חורשים כעת את השטח בניסיון לשרוד את מרחץ הדמים הפוליטי שמתקרב. אחד משרי המפלגה תיאר את התחושה כך: "השרים חטפו מהלומה. לפני המלחמה היינו חזקים, ועכשיו אנחנו הולכים לשלם גם את מחיר הקיטוב וגם את מחיר המתקפות התקשורתיות".
דווקא הח"כים החדשים, שאין להם אחריות מיניסטריאלית - כמו משה סעדה, טלי גוטליב ואלמוג כהן - מצליחים לצבור בולטות פוליטית. לדבריו, השרים מנהלים כעת שני קרבות במקביל: מול חברי הכנסת שמערערים על מקומם ברשימה, ומול שרים אחרים בתוך הליכוד עצמו. "זה שסער בכלל שוקל שריון", אמר, "מעיד עד כמה מצבם של בכירי הליכוד קשה".
גם סוגיית השריונים כבר מתחממת בליכוד - לא רק כמה שריונים יקבל נתניהו, אלא בעיקר למי הם יינתנו. בוואלה פורסם אתמול כי במפלגה בוחנים לשריין את ארי שפיץ, שנפצע אנושות במלחמה והפך לאחד מסמליה. גורמים בליכוד מקדמים בשבועות האחרונים מהלך לשריון נציג מילואימניק ברשימת המפלגה לכנסת, מתוך הבנה שלאחר כמעט שלוש שנות מלחמה ומשבר הגיוס יהפוך לאחד הנושאים המרכזיים בבחירות הקרובות.
בין השמות שנבחנים נמצא גם רס"ן יגאל ברנד, מנכ"ל בית"ר, שנפצע במהלך הלחימה בעזה לפני כשנה, חזר לשירות פעיל, ומאז הפך לאחת הדמויות הבולטות בזירה הליכודית בכל הנוגע למאבק המילואימניקים.