אחד+אחד=חצי: אם אתם רוצים להיות "מחנה השינוי" - שחררו מפולחן האיחוד

זה היכה בי אתמול, בשיחה מקרית עם פעילת מחאה ותיקה. היא לקחה חלק פעיל בכל הפגנה בשלוש השנים האחרונות, עוד לפני המלחמה ובמהלכה. היא לא רק הניפה שלט; היא תרמה מזמנה ומכספה כדי לקדם את האג'נדה הליברלית-דמוקרטית בישראל. כששאלתי אותה למי היא מתכוונת להצביע בבחירות הקרובות, התשובה שלה גרמה ללסת שלי להישמט: "אביגדור ליברמן", היא אמרה בביטחון.

ראיתי הרבה תהפוכות פוליטיות, אבל פעילת שמאל מובהקת שבוחרת בליברמן, היא עדות למשהו יסודי שהשתנה עמוק מתחת לפני השטח. "הוא היחיד", היא הסבירה, "שאני סומכת עליו במאה אחוז שיעמוד איתן מול כל הבטחה כשמדובר בערכים של ליברליזם ופלורליזם. הוא הוכיח שהוא לא ממצמץ".

הדיאלוג הזה הוא לא רק קוריוז פוליטי. ליברמן הוא אולי לא השם הראשון (או השני) שהייתי שולף כשמדברים על "המחנה הליברלי" הקלאסי. זהו סימפטום לשינוי הטקטוני שעברה המפה הישראלית. פעם היו "ליברלים" בליכוד כמחנה מוגדר; היום הליכוד נכבש על ידי בן-גביריזם דורסני. פעם היו מפלגת העבודה ומרצ עוגנים של המרכז-שמאל; היום המותגים הללו הפכו לנטל שיווקי שמחפש חמצן תחת המותג החדש "הדמוקרטים", בהנהגת יאיר גולן ואנשי המחאה.

בהיבט של ניהול מאבקים ומשברים, אנו עדים לאירוע מרתק: הציבור הישראלי הפסיק לחפש מותגים נוסטלגיים, והחל לחפש "חסינות אסטרטגית". הוא מחפש מנהיגים שנתפסים כמי שיכולים למלא את הואקום התודעתי שהותירה ההנהגה הנוכחית.

זה מסביר מדוע החיבור בין העבודה למרצ בהובלת יאיר גולן הוא מהלך מתבקש, אך רחוק מלהספיק. פעילי המחאה הם לא רק ה"מנוע" של השטח; הם החיבור האמיתי לקהלים רחבים יותר על הציר הפוליטי. הם הגשר לאותה מצביעת שמאל ששוקלת כעת להצביע ליברמן. באסטרטגיה תקשורתית נכונה ל-2026, יאיר גולן חייב להבין שהכוח שלו לא טמון במנגנוני המפלגה הישנים, אלא ביכולת שלו לפנות מקום בשורה הראשונה לפנים המוכרות והמוערכות מההפגנות. אם "הדמוקרטים" יציבו את מנהיגי השטח בפרונט, הם עשויים להחזיר הביתה את אלו שנדדו ימינה בחיפוש אחר עמוד שדרה.

בכל מערכת בחירות עולה אותה דרישה מהדהדת: "תתאחדו!". הקריאה לאיחוד גדול בין בנט-לפיד לאיזנקוט, גולן וליברמן נשמעת הגיונית על הנייר, אבל בחיים הפוליטיים - ובטח בניהול מאבקים ציבוריים - המתמטיקה עובדת אחרת. בניהול נרטיב, לעיתים קרובות 1+1 שווה ל-0.5.

הסיבה לכך היא שאיחוד כפוי מוחק את הדיפרנציאציה - את הייחוד שמאפשר לכל קהל יעד למצוא את ה"קול" שלו. האסטרטגיה התקשורתית הנכונה ל-2026 היא לא "איחוד", אלא "חיבור". כל מרכיב בארבעת הראשים של מחנה השינוי - בנט-לפיד, גולן, ליברמן ואיזנקוט, חייב לשמור על זהותו הנפרדת והחדה. הם צריכים לפעול כמו דסק חדשות מיומן: לכל אחד יש את התדר שלו, את השפה שלו ואת קהל היעד שלו, אבל כולם מדווחים על אותו אירוע ומכוונים לאותה מטרה.

כאשר אנחנו בוחנים ניהול מאבקים ציבוריים, אנחנו לומדים שהכוח של מחנה לא נובע מגודל המפלגה (כמו שלמדה ציפי לבני), אלא מהיכולת של כלל המרכיבים לייצר מסגרת ערכית משותפת. מצביעי ליברמן, מצביעי לפיד ומצביעי גולן יבחרו כל אחד במי שמייצג את ערכיו בצורה המזוקקת ביותר.

ה-X פקטור בסיפור הזה הוא גדי איזנקוט. לפי הסקרים האחרונים, הוא לבדו שווה כ-16 מנדטים. הכוח שלו נובע בדיוק מהיותו ה"מבוגר האחראי" שאינו מחויב למותג מפלגתי ישן וגם לא 'צבוע' בצבע פוליטי-חברתי אחד. הוא הגשר שמאפשר לחיבורים הללו לקרות ביום שאחרי, מבלי לאלץ את המצביעים להתפשר על זהותם לפני הקלפי.

בדיוק כמו שאנחנו עושים בעולם המשברים, אני מציע למנהיגי המחנה הליברלי לסגל לעצמם "חשיבה של עורך": אל תנסו למחוק את ההבדלים ביניכם כדי לייצר כותרת אחת גדולה. במקום זאת, נהלו את הנרטיב שלכם במקביל. תנו למצביעת השמאל להרגיש בנוח אצל ליברמן, ולמצביע הימין להרגיש בבית אצל בנט.

מי שרוצים לשים קץ לשנות שלטונו של מי שהותיר מאחור את בן גוריון (רק) במניין שנותיו בשלטון, צריכים לחתור לחיבור מתוך שונות ופלורליזם אמיתי, להבדיל מכור ההיתוך הפוליטי והחברתי של מפא"י ההיסטורית.

ההבדל התהומי בין הממשלה הנוכחית לממשלת השינוי הפוטנציאלית טמון במילה אחת: אחריות. המתווה היחיד שבו נתניהו וממשלתו ייאלצו לקבל בדיעבד אחריות למחדל השבעה באוקטובר, הוא הקמת ממשלה שאינה פועלת לפי מדיניות "הפרד ומשול" האופיינית לנתניהו.

המשבר הלאומי שלנו לא ייפתר על ידי מנהיג אחד "חזק", אלא על ידי קואליציה של מנהיגים שיודעים לשתף פעולה מתוך שונות. זו לא תהיה ממשלה של "הסכמות מנומסות", אלא ממשלה של ניהול קונפליקטים מתוך אחריות, במסגרת ערכית משותפת.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שממשלות המבוססות על "רק לא" הן קצרות מועד. כדי שהחיבור הזה ישרוד יותר משנה ושמונה חודשים - אורך חייו של ה'שחר של יום חדש' שהפציע מפיו של אהוד ברק, הוא חייב להישען על אסטרטגיה תקשורתית פנימית של "הסכמה על אי-הסכמה". הכל תלוי ביכולת של המרכיבים הציוניים-ליברליים להבין שהשונות ביניהם היא לא באג במערכת - היא הפיצ'ר הכי חשוב שלה: זה לא פלסטר אלא הדבק שיאחה מחדש את השברים אחרי האסון הגדול ביותר שידענו מאז השואה.

הניצחון ב-2026 לא יגיע מאיחוד טכני של מפלגות מוחלשות, אלא מאיחוד מהותי של מטרות. הבסיס חייב להיות ניהול נרטיב של מחנה שלם שלומד סוף סוף לעבוד ביחד. אם כל ראש במחנה יידע למלא את הוואקום שלו, ביום שאחרי - נוכל להרכיב פאזל של הנהגה שלא נערכת למלחמה של אתמול, אלא בונה את החסינות של מחר.

הכותב הוא מומחה לאסטרטגיה תקשורתית וניהול משברים, מייסד "מוסקל מדיה". לשעבר עורך מהדורות חדשות מרכזיות בערוצי הטלוויזיה.