רחפן שיצא משליטה: איך הפכה ישראל ממנצחת לשפוטה של איראן?

בחלק מיישובי הצפון קיבלו הרשויות הנחייה מוזרה, חסרת תקדים, לגבי מוסדות החינוך. מצד אחד, הילדים לומדים כרגיל (עד כמה שניתן בנסיבות, כולל התרעות ואזעקות). מצד שני, ההנחיה היא שלא לאפשר להם לצאת בהפסקות לחצר.

תנו לזה לחלחל רגע למעמקי התודעה, לשהות קצת בין שתי האוזניים: דמיינו ילד שעומד לצאת להפסקה עם כדור, או מורה שצריכה כדור מסוג אחר אחרי שהעסיקה 40 תלמידים במשך 40 דקות - ומשוועת לכוס תה בחדר המורים כדי להתאושש לקראת השיעור הבא.

עכשיו תבינו כמה זה מטורף, עד כמה הופקרו תושבי קו העימות בצפון למציאות בלתי אפשרית - וזה עוד לפני שהרחבנו את המעגלים, כי הוריו של אותו ילד שזרועו חובקת כדור ומבטו נעוץ בחלון המשקיף אל חצר בית הספר, הם בעלי עסק לטיולי טרקטורונים או מפעילי צימרים - ומי יבוא לנפוש בחבל הארץ היפה שבו בנו את ביתם, בתנאים שכאלה?

בצה"ל ממהרים לגלגל את האחריות לדרג המדיני, גם בצדק וגם שלא בצדק. מצד אחד, ברור שקשירת ידי צה"ל היא החלטה מדינית - וברור שאי אפשר לצפות מהרמטכ"ל להכריז מלחמה על לבנון בשעה שראש הממשלה ושר הביטחון אוסרים עליו לפעול.

מצד שני, צה"ל לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו, שכן יש לו מניית יסוד במצב הבלתי נסבל הזה. הן הוא זה שאלוף הפיקוד מטעמו קרא לתושבים לחזור והבטיח שקט שכמוהו לא היה כבר עשרות שנים.

העניין כמובן אינו חלוקת האשמה בין הדרג המדיני לצבאי, בין אם זה 80-20 או 60-40, הבעיה היא שהמפתח לפתרון או לפחות לפריצת דרך, כלל לא נתון בכיסם, לא של הצבא ולא של הממשלה.

באופן ביזארי, הוא נמצא בטהרן, אולי אפילו בכיסו של מי שבהתחלה דיווחו כי חוסל ביחד עם אביו, אחר כך הודיעו שהוא פצוע קשה, אולי אפילו לא מתפקד - ואילו עתה מגרדים בירושלים בראש בכל פעם ששמו מוזכר: מוג'תבה חמינאי.

שימו לב לעובדה מדהימה - מדיניות הביטחון של ישראל בכל הגזרות: איראן, לבנון ועזה, תלויה ועומדת על דבר אחד, על סרבנות איראנית בלתי מתפשרת, שהתקווה היא שתוציא את טראמפ משלוותו ותגרום לו לחדש את הלחימה.

גם אז אף אחד לא מבטיח לנו כלום מלבד מטחי טילים על יישובים ותשתיות בישראל, עצירה של המשק, ביטול מה שנותר משנת הלימודים (ממילא לפי הנתונים שניסה שר החינוך להסתיר, ההפסד אינו כה גדול), אכזבה לכל מי שתכנן לצאת לחופשה בחו"ל.

כל זה בצד החובה. מה נשיג בצד הזכות? לא ברור. בפעם הקודמת היו למלחמה ארבע מטרות מוגדרות: ערעור המשטר - אולי אף עד הפלתו, בלימה או הפסקה מוחלטת של פרויקט הגרעין האיראני, חיסול היכולת הבליסטית של האיראנים והפסקת הפעלת ה"פרוקסיז" כמו חיזבאללה וחמאס, נגד ישראל.

עובדתית אף אחת מהמטרות האלה לא הושגה. עכשיו מייחלים כאן לחידוש הלחימה. האם אז יושגו המטרות? או שכן או שלא, דבר אחד כבר ברור, צפוי וידוע: בכל רגע נתון איראן תוכל לשלוף מכיסה את קלף המשא-ומתן, לאפשר לטראמפ הישג מדיני בדמות הוצאה סמלית של אורניום מועשר משטחה ופתיחה של מצרי הורמוז.

מה תעשה מדינת ישראל נוכח הסכם רע שכזה, שאולי יעכב במעט את פרויקט הגרעין האיראני, אבל לא ימנע פיתוח של טילים בליסטיים והמשך מימון משופר לכל אותם גורמי טרור, עת יוסרו מעל האיראנים הסנקציות החונקות את כלכלתם?

וזאת, להזכיר לנו, עוד האופציה ה"טובה", מאחר שהיא תבוא אחרי חידוש הלחימה, מה שיאפשר לצה"ל לחזור לפעול בעומק שטח לבנון.

איך הגענו למצב שבו מי שיקבל את ההחלטה הגורלית ביותר לגבי ביטחון ישראל אינו ראש הממשלה שלה או רמטכ"ל צבאה, אלא מה שנותר מבנו של המנהיג העליון לשעבר? אכן שאלה טובה.

התשובה היא שנתניהו, האיש שאמור לקבל את ההחלטות הגורליות האלה בנוגע לביטחון ישראל, פשוט לא מסוגל. בין אם זו בריאותו הרופפת, גילו המתקדם, חירותו המאוימת (אותם תיקי אלפים שהפכו מ"תפורים" ל"קורסים", אבל מתבררים כמוצקים יותר ויותר), נדמה שלאיש נגמרו הרעיונות.

הנה, למשל רק אתמול הוא טען שחזה את איום הרחפנים, זה שהפך את חיילי צה"ל למטרות במטווח, כבר לפני שש שנים (שבכמעט חמש מתוכן כיהן כראש הממשלה...). נו באמת.

בין כל אלה נדמה שנתניהו מנסה ליישם שתי טקטיקות הפוכות עד כדי ניגוד ממשי. מצד אחד, במישור הפנימי, הוא מבקש להניע את הכדור לרוחב: נאבק על כל יום של שלטון בטרם בחירות. את השב"כ הוא כבר כבש, עתה הוא מקווה להשלים את מינוי ראש המוסד, במטרה למנוע את הסרת המכסה מעל לביוב המכונה "קטארגייט".

כל יום שעובר והוא בתפקיד, עשוי לשפר מאוד את עמדת המיקוח שלו לגבי עסקה שתיחלץ אותו ממשפטו. הנה, בטרם יודה בכלום או יבקש חנינה, כבר הציע הנשיא מגעים בביתו והתביעה הכללית, בראשות היועמ"שית כבר הביעה נכונות - בלי שהוא יצטרך להתחייב ולו למגבלה הפעוטה ביותר...!

כמובן ששעון החול יתהפך ברגע שייוודע המועד הרשמי של הבחירות (משום כך המאמצים להגיע לסוף כנס הקיץ בלי החלטה על הקדמתן), אבל הנה - הוא כבר נמצא בעמדה משופרת לקראת הישורת האחרונה של משפטו.

לעומת הטקטיקה ההגנתית הזאת של "הנעת כדור לרוחב", בכל הקשור להתקפה, נוהג נתניהו כקבוצה שנקלעה לפיגור בתוספת הזמן.

לא כך הוא דמיין את דמדומי שלטונו: בעיני רוחו הוא היה אמור לחזור כמנצח מטהרן, לשאוג כארי בקלפי, להכתיב את אקורד הסיום של משפטו - לקבל כשי מטראמפ (שאותו זיכה בתהילה) מהלך שיבטל את צו המעצר הבינלאומי נגדו ולפרוש בסביבות גיל 80 עטור תהילה.

במקום זה הוא נכשל באיראן, עורר את חמתו של טראמפ (אם כי לא עד לכדי התנערות פומבית, בכל זאת יש לנתניהו יכולת לאיים עם עסקת הנדל"ן הגדולה בהיסטוריה של האנושות, פרויקט שיקום עזה), ידיו כבולות בלבנון, ולפחות לפי שעה, גם בעזה.

משום כך הוא נוקט בטקטיקה היחידה שעשויה להניב שער בתוספת הזמן: להגביה כדור לרחבת היריב ולהתפלל לנס - אולי חמאס ימשוך בחולצה, אולי איראן תדחק את הכדור לשערה-היא, אולי חיזבאללה יגע ביד. כאוס שמושתת על התקווה שהיריב יבצע טעות קריטית.

בכדורגל יש לעיתים שטקטיקה כזאת עובדת, כשאפילו השוער עולה כדי לנסות לנגוח פנימה קרן בשניית הסיום. במציאות זה קשה הרבה יותר, בטח כאשר מולו נמצאים שחקני שח טובים כמו האיראנים לצד שחקן שלישי בדמות טראמפ, אחד שמוכן להפוך את הלוח בכל רגע נתון (אבל לא ברור לאיזה צד).

הבעיה של אזרחי ישראל היא שבמשל הזה, בין אם עסקינן בהגנה או בהתקפה - אנחנו הכדור. הכדור שנמצא בידי ילד בכיתה ד', באחד מבתי הספר האזוריים ביישובים קו העימות.

מבטו מן הכיתה אל החצר הסגורה צריך לחרוך כל לב של ישראלי - והישראלי הזה מוכרח לשאול את עצמו: איזו תקווה מציע נתניהו לילדי ישראל?