אמון הוא המטבע החשוב ביותר של מדינה דמוקרטית. יותר מאשר הכוח, המשטרה, הצבא, השב"כ, המוסד, בתי המשפט. כל אלה חשובים, אבל הם אינם מחזיקים מדינה חופשית לבדם. הם יכולים לפעול רק בתנאי שרוב הציבור מאמין שהם פועלים בשמו, למענו, ועל פי חוק; כל עוד האזרח יודע שמשרתי הציבור עובדים למען הציבור ונאמנים למדינה, ולא משרתים את ראש הממשלה או נאמנים לאינטרסים של נאשם בפלילים שמשעבד את המדינה לצרכיו.
וזה מה שנשבר כעת בישראל. לא רק האמון בנתניהו נשבר, זה כבר קרה מזמן. נשבר דבר עמוק ומסוכן יותר: האמון בכך שהמערכות עצמן עוד מסוגלות לעמוד מולו.
ישראל נכנסת לאחת התקופות הרגישות בתולדותיה כאשר ראש ממשלה שאיבד את אמון רוב הציבור, שמפגר הרחק מאחור בסקרים, שנושא על גבו את מחדל השבעה באוקטובר ואת משפטו הפלילי, ממשיך להחזיק בכוח השלטוני, ובמקביל ממנה סביבו עוד ועוד אנשים שיודעים היטב דבר אחד פשוט: ממשלה אחרת תעיף אותם. חלקם אולי ראויים, חלקם אולי מוכשרים - זו בכלל לא הנקודה. הנקודה היא שהם נכנסים לתפקידם בחסותו של אדם שכולנו כבר יודעים כי מבחינתו המדינה, המערכות, המלחמה, החטופים, התקציב, חוק הגיוס והבחירות - כולם כלים על לוח השחמט של הישרדותו האישית.
במצב רגיל, כאשר מערכת בחירות מתקרבת, אזרחי ישראל אמורים לסמוך על כך שהשב"כ, המשטרה, ועדת הבחירות וכל השאר יפעלו בממלכתיות מוחלטת. במצב רגיל, כאשר ראש שב"כ מתריע מפני ניסיונות לשיבוש או הטיית בחירות, האוזן הציבורית צריכה להקשיב. זה תפקידו. אבל אנחנו כבר לא במצב רגיל. כאשר ראש השב"כ, שהוא מינוי פוליטי שנולד בחטא, מתחיל לטפטף לציבור דיבורים על "חשש לזיופים", צריך לשאול שאלה פשוטה: האם אנחנו מקבלים כאן התרעה מקצועית נקייה, או התחלה של הכשרת קרקע פוליטית?
זו שאלה נוראית, ועצם הצורך לשאול אותה הוא הטרגדיה. אבל בדמוקרטיה פצועה, שאלות כאלה הן לפעמים הדרך היחידה.
אותו דבר בדיוק מתרחש עכשיו סביב המוסד. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מינוי של ראש מוסד שמעליו מרחף ענן כזה. לא מפני שמותר להטיל דופי בכל אדם שמועמד לתפקיד בכיר, אלא מפני שדווקא התפקיד הזה דורש ניקיון ואמון מוחלטים. כאשר ראש מוסד מכהן מתנגד למינוי מחליפו, כאשר מכתב חריג מועבר ליועצת המשפטית ולבג"ץ, כאשר ראש הממשלה נלחם לא רק על המינוי אלא גם נגד עצם חשיפת ההתנגדות - אדם הגון שהיה מועמד לתפקיד כזה היה אמור לעצור בעצמו. היה עליו לומר: איני רוצה להיכנס לתפקיד הזה דרך מלחמת אזרחים מוסדית. איני רוצה להיות ראש מוסד שחלק משמעותי מהמערכת רואה בו מינוי אישי של ראש הממשלה ולא מינוי של המדינה. אבל זו התקופה, והתקופה היא פוליטית. אבן אחר אבן, מתפוררת התשתית שעליה נבנתה כאן מדינה.
ביום רביעי אמורה הכנסת להצביע על פיזורה. לכאורה, רגע דמוקרטי סטנדרטי: יש רוב לפיזור הכנסת, גם אם בסך הכול בהקדמה של חודש, אבל בישראל של 2026 אפילו המשפט הזה כבר נשמע נאיבי. כולם יודעים שנתניהו יעשה הכול כדי לקבוע את מועד הבחירות הנוח לו. כולם יודעים שהוא ינסה למשוך, למסמס, להרוויח זמן, למצוא עוד סולם, עוד מלחמה, עוד "אירוע ביטחוני", עוד תירוץ.
ראש ממשלה רשאי לקבל החלטות קשות בזמן מלחמה, לפעמים הוא חייב. אבל החלטות כאלה נשענות על אמון בסיסי של הציבור בכך שהשיקול הלאומי קודם לשיקול האישי. אצל נתניהו, האמון הזה אבד: פעם אחרי פעם הוכיח האיש הזה שכל מה שמעניין אותו, זו טובתו האישית. וטובתו האישית היא אסון לאזרחי ישראל.
מדינה יכולה להתמודד עם אויבים מבחוץ. היא יכולה להתמודד עם איראן, חיזבאללה, חמאס, לחץ בינלאומי ומשברים כלכליים. הרבה יותר קשה להתמודד עם מצב שבו ראשי מערכת אכיפת החוק יודעים שיעופו הביתה ביום שהוא יוחלף (במקרה של המשטרה וראש השב"כ), או כאלה שמפחדים לעמוד מולו ומול האינטרסים שלו, פן יבולע גם להם.
זהו מתכון לחוסר יציבות מסוכן. חברה דמוקרטית אינה קורסת ביום אחד. היא קורסת כאשר האזרחים מפסיקים להאמין שהכללים חלים על כולם. כאשר הם מפסיקים להאמין שהמשטרה משרתת אותם ולא את השר הממונה. שהמפקדים הבכירים מקבלים החלטות על פי שיקולים ביטחוניים ולא פוליטיים. שראש השב"כ מזהיר מפני סכנה אמיתית ולא מכין נרטיב שמטרתו לשמור על כסאו ולהשמיד את הדמוקרטיה.
לכן, זו לא תקופה לנימוסים פרלמנטריים ולציוצים שנונים. נדרשת דריכות בכל החזיתות: בכנסת, בוועדת הבחירות, במערכת המשפט, מול המשטרה, מול השב"כ, מול הקמפיינים, מול הרשתות, מול כל ניסיון להחדיר לתודעה הציבורית את הרעיון שאם נתניהו מפסיד - סימן שהבחירות זויפו. מול כל ניסיון שלו לסכל את מהלך הבחירות. את הזרע הזה צריך לעקור עכשיו, לפני שינבוט. ראינו כבר בדמוקרטיות אחרות כיצד זה מתחיל.
כל מי שאוהב את מדינת ישראל חייב להבין שזו תקופה מסוכנת מפני שהאיש שמחזיק בהגה הוא אדם נטול עכבות, חסר מעצורים וציני עד אימה, שכבר הוכיח כי אין גבול למה שיהיה מוכן לעשות כדי לשרוד.
הבחירות הבאות, אם יתקיימו כראוי, אינן רק עוד בחירות. הן מבחן הישרדות לדמוקרטיה הישראלית. מבחן לשאלה האם עוד יש כאן מדינה, או רק שלטון ופלנגות. האם עוד אפשר לייצר איזה אמון בין האזרחים לבין המדינה.
ואמון אי אפשר לדרוש בכוח, אי אפשר לחוקק אותו. אמון נבנה בהחלטות נקיות, במעשים נקיים, במנהיגות שמבינה שהמדינה קודמת לאדם. כל עוד נתניהו יושב שם, עושה הכול כדי להישאר, ממנה את מי שיגן עליו, ומנהל את חיינו כאילו כולנו פיונים במשחק ההישרדות שלו - האמון הזה לא יחזור.
וללא אמון, לא מנצחים מלחמות. ללא אמון, לא בונים חברה. ללא אמון, לא מקיימים דמוקרטיה. ללא אמון, בסוף, גם מדינה חזקה מאוד מגלה שהיא חלולה מבפנים. עד שנחזיר את האמון, זה הזמן שלנו לפקוח עין ולהילחם.