אם שר החינוך לא מכיר בעובדות, מה כבר אפשר לצפות מהתלמידים?

בינואר 2017 עת הושבע לראשונה דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, נחשף לראשונה מוטיב שעומד מאז בבסיס מדיניות של לא מעט משטרים ושליטים בעולם, בעיקר במקומות שבהם התקשורת, גם אם מוחלשת, מנסה לעשות את תפקידה ולנשוך בעקבי השלטון.

זה היה עניין שולי, חסר חשיבות לחלוטין, אבל טראמפ, בשיגעון הגדלות האופייני לו, הכריז מיד כי מספר המשתתפים בטקס השבעתו היה רב יותר מנוכחים בטקס השבעתו של ברק אובמה.

דוברת הבית הלבן עומתה מיד עם תצלומים שמוכיחים את ההפך. היא סירבה להודות שאכן כך הוא - וכאשר הוטח לעומתה שאלה הן העובדות, אמרה את המשפט הלא יאמן: "כן, אלא עובדות, אבל לנו יש עובדות אחרות".

יכול להיות ששר החינוך, יואב קיש, ייהנה מההשוואה לנשיא ארה"ב, אבל קשה היה שלא להיזכר באנקדוטה ההיא, שהפכה מאז ללחם חוקם של פוליטיקאים רבים שהמציאות טופחת על פניהם, כשהשר הממונה על החינוך בישראל הכריז מלחמה על הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה).

כל זאת למה? כי הגוף הממונה על בדיקת רמת הידע של התלמידים, העביר לתקשורת את תוצאות מבחני המיצ"ב, אחרי ששר החינוך ניסה למנוע את הפרסום הלא מחמיא, בלשון המעטה.

אז קיש הוציא הודעה חריגה, במוצאי שבת לפיה מדובר בנתונים לא מאומתים. לקיש אין קייס, אבל יש לו יכולת לצרוח ששתו לו, אכלו לו ובכלל, מתנגדים לו באמצעות נתונים מגמתיים.

קיש לבדו אינו העניין כאן, אלא הכחשת המציאות. לא רק המציאות העגומה בבתי הספר, שפולטים בכל שנה עשרות אלפי בוגרים נעדרי כישורים בסיסיים ומושגי יסוד בתחומי השפה, האנגלית, המתמטיקה והמדעים, אלא המציאות הישראלית בכלל.

מטבע הדברים יש לממשלה מכהנת, כל ממשלה, אינטרס לייפות את המציאות לקראת סיום כהונתה. כל מני פרויקטים נפלאים עולים לדיון, אלא בחלק מן המקרים נשמר בצד קצת עודף כדי להיטיב בפועל עם הבוחרים הפוטנציאלים מתוך בנייה על הזיכרון הקולקטיבי הקצר שלנו.

לממשלה הנוכחית יש בעיה: לא רק שהמצב עגום בשורה ארוכה כל כך של נושאי מפתח בהווייה הישראלית, אלא שהיא משלימה בחודשים אלה קדנציה מלאה של ארבע שנים, כך שקשה קצת להפיל את התחלואים על הממשלה הקודמת שסיימה לכהן לפני שלוש וחצי שנים (וממילא כיהנה פחות משנה וחצי). מה עושים? משקרים.

ניקח לדוגמה את משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, בראשו עומדת מירי רגב. הכישלון שם הוא קולוסאלי: עבודות תשתית לא הגיעו לסיומן, מצב התחבורה הציבורית בישראל הולך ורע, הפקקים בדרכים רק הולכים ומתארכים - ומעל לכל אלה, נתון שעליו אי אפשר לערער: קפיצה דרמטית במספר הנספים על הכבישים. אשכרה חיי אדם שנגבו לחינם ומשפחות שחייהן נהרסו.

בניגוד למשרד החינוך, שם עוד אפשר להאשים את המודדים או את שיטת המדידה, אצל רגב אין "אולי" ואין "אבל". אז מה עושים? מפגיזים את התקשורת בקמפיינים: פעם אחת שלום אסייג נוסע ברכבת, בפעם אחרת זה נכד חביב ששואל את סבו מי האנשים שבנו וסללו דרכים בישראל (לא שאל אף נכד אף פעם את סבו) ומקבל הסבר שכולו משרד התחבורה וחברת נתיבי ישראל.

מה נאמר? היה שווה לרגב למנות מינויים לא ראויים לכל אותם גופים שיחברו אליה עכשיו, ערב פריימריז ובחירות, כדי לנסות ולהנדס את תודעתם של אזרחי ישראל.

המצב אינו שונה גם במשרדים אחרים: ישראל ספגה הורדות בדירוג האשראי שלה? שר האוצר ימהר להתנחם (ולנחם אותנו) בנתונים המעידים על חוזקו של המשק. מה נאמר? מזלו של המשק הישראלי שמצליח לשגשג למרות שהאיש שהיה יכול לשמש פרזנטור לרמת האנגלית של בוגר בית ספר תיכון בישראל, עושה ככל שביכולתו כדי להרוס את עתידו.

גם במשרד החקלאות נאבקים במציאות העגומה בעזרת קמפיינים: יוקר המחיה בישראל בשיא של כל הזמנים, כשהמחיר לצרכן של התוצרת החקלאים הוא רכיב מרכזי במצבנו העגום? במקום שהשר אבי דיכטר ייאלץ לספק תשובות, אפשר להרים קמפיין שמראה איך החקלאות שומרת על הגבול (שזה אולי נכון, אבל לא שייך).

המשרד לביטחון לאומי לא מתפקד? אז מה אם הסיכוי שידקרו אותנו ברחובות גדל - ותלונות על עבירות רכוש מובאות לידיעת המשטרה רק למטרות אישור לחברת הביטוח? תמיד אפשר להרים איזה קמפיין שמהלל את עבודת המשטרה או לנופף בהפסקת אספקת פיתות טריות לאסירים ביטחוניים או לסובב מעל הראש של כולנו חבל תלייה שלעולם לא יעשה בו שימוש.

יוקר המחיה מאמיר? מיד ישלפו לכם את ה"פיתרון" שמעלה יותר שאלות מתשובות, בדמות "הסל של המדינה", זה שנדמה שנכתב ונאמר עליו כבר הכל, אבל הקשקוש הזה עדיין מקודם מדי ערב, על חשבוננו ובכיכובו של אלי יצפאן.

גם כאן יש עובדות, אבל השר הממונה, במקרה דנן ניר ברקת, לא מתעמת איתן ישירות, אלא רק צורח שהתקשורת מנסה להכשיל אותו - מי שיזם, הגה, תכנן ומוביל את הכלום ושום דבר הזה.

אם יש משהו שמאפיין את הממשלה הזאת יותר מכל - והרבה לפני שניגשים לוויכוחים מהותיים על מדינאות וביטחון, הרי שזוהי חוסר עשייה מקיר אל קיר. פה ושם ניכר עוד מאמץ סקטוריאלי, של סמוטריץ' למען ההתנחלויות או של שר השיכון הקודם, גולדקנופף, כדי לקדם משתמטים-חרדים בזכאות לדירה במחיר מוזל. מעבר לכך? כלום.

שאלו את ראשי המועצות בנגב המערבי או בגליל - והם יספרו לכם דבר או שניים על הגוף הלא מתפקד שנקרא "ממשלת ישראל", זה שנעלם לא רק ב-7 באוקטובר אלא גם בחודשים הארוכים שבאו אחרי הטבח.

ככה זה שממנים חסרי רצון או כישורים או שניהם גם יחד לתפקידי שרים בכירים. ככה זה שאותם לא יוצלחים ממנים לתפקידי מפתח כמנהלי משרדים, אגפים וחברות ממשלתיות את מי שקבלני הקולות חפצים בייקרם.

התנחלויות ממילא לא זזות פה מילימטר (וכשהן כבר זזות זה לרוב ראשי ממשלה מהימין, ע"ע בגין ושרון), שלום גם הוא לא בהישג יד - ואירועים ביטחוניים ממילא פורצים פה שלא ביוזמתנו (ומתנהלים מעל לראשינו, ע"ע הפיכת חיילי צה"ל מטרות לרחפנים, בשם הציווי האמריקני). לכן מי שמנסה להסיט את הדיון לכיוון המדיני-ביטחוני (לא משנה מאיזה צד) הרי שאינו יותר מגונב-דעת.

הגיע הזמן שנזכור שיש דבר כזה עובדות. לא "עובדות" במירכאות אלא מציאות כהווייתה. הגיע הזמן שבו נפסיק להאמין לתירוצים על ירושה קשה מהממשלה הקודמת, לסיפורים על ייעוץ משפטי שמפריע לעשייה - והחידוש האחרון של שר החינוך, שמתנהג כתלמיד שנתפס מעתיק במבחן, אבל מספר להורים שהמורה מתנכלת לו.

יש עובדות שאינן נתונות לפרשנות, יש תקשורת חופשית שעדיין מתעקשת לשקף אותן - ונקווה שיש גם מי שיעמדו בקרוב למשפט הציבור וייאלצו לתת את הדין על מעשיהם, או ליתר דיוק, כמו במקרה של שרת החינוך, שר התחבורה, שר הכלכלה, שר השיכון, השר לביטחון לאומי - והרשימה עוד ארוכה: על חוסר עשייה.