האירוויזיון הוכיח שוב: באירופה לא שונאים אותנו כמו שמקובל לחשוב

שוב זה קורה לנו - ואיזה כיף שכך: שוב ישראל מוחרמת, מאוימת, סופגת שריקות בוז והפגנות שרוחות "פרי פלסטיין" מרחפות מעליהן - ושוב מתברר שהקהל לא מסתייג, בלשון המעטה, מהמותג שנקר: "ישראל".

תכף נחזור למה שניתן להסיק, אולי, מההישג המרשים של נועם בתן בתחרות הזמר האירופית, אבל קודם כל הסתייגות קטנה: מבין כל המדינות המשתתפות באירוויזיון, ישראל היא זו שלוקחת אותו הכי ברצינות.

זה לא ניסיון להקטין את התחרות (והרי כל אזכור של ישראל בהקשר חוץ מלחמתי הוא מבורך, בין אם מדובר בגרנד-פרי בג'ודו, במפעלים האירופים בכדורסל או בפסטיבל קולנוע) אלא רק לשים אותה בפרופורציות הנכונות.

יכול להיות שזה הרצון שלנו להתקבל לאירופה, להשתייך אליה, להגשים את הפנטזיה המנוגדת שלנו: לזכות בחיבוק חם מהגויים - ובה בעת גם לתקוע להם אצבע לעין על כל מה שעשו לנו, המנוולים... ויכול להיות הסבר מעט יותר טכני: הליך הבחירה הישראלי, אבל אין עוד מדינה שלוקחת את האירוויזיון כמשימה לאומית.

ראוי להתעכב עוד פסקה אחת על התהליך: שימו לב מה קרה למיקום של ישראל מאז עברה בחירת המבצע מרשות השידור לערוץ מסחרי, שזיהה את הסנטימנט הציבורי הנוגע לתחרות - והקדיש לה את אחת מתכניות הדגל שלו.

"הכוכב הבא" מצליחה להשיג אחוזי צפייה יפים ולגייס את הערוץ הנצפה בישראל לקידום התחרות, אבל בה בעת היא מייצרת נציגים מצוינים, כאלה שמגיעים במה המרכזית של אירופה אחרי שהם כבר רגילים להתחרות, רגילים לשכלל את הביצוע לקראת רגע השיא בשידור החי ורגילים להופיע מול קהל שצריך לבחור בך בלייב.

ועכשיו למשמעות העיקרית שנובעת מההישג של בתן המוכשר ו"מישל" ששברה את ליבו: מסתבר שהלב האירופי לא דוחה את ישראל על הסף, כמו שמקובל לחשוב. אנחנו מרבים לראות הפגנות נגד ישראל במערב, בדגש חזק על אירופה - ולחשוב שכך הם פני הדברים.

מה לדעתכם חש הצופה האירופי באותן הפגנות? לרוב הוא אינו מזדהה, אלא מפחד: גם כך צצו בעירו מסגדים, גם כך הוא רואה ברחוב יותר נשים מוסלמות בלבוש מסורתי, גם כך הוא מפחד להסתובב בשכונות מסוימות, שבמקרים רבים אפילו כוח משטרה חמוש יחשוב פעמיים לפני שייכנס אליהן - והנה עכשיו כל אלה צועדים עם דגל שההוא בכלל לא מכיר.

האירופי הזה לא יצא להפגין בעד ישראל, אבל בלב יש לו הערכה למי שנלחמים את המלחמה שהמדינה שלו הייתה צריכה לנהל כבר לפני כמה עשורים.

זאת ועוד: הוא רואה גם מי בארצו-שלו חובר למפגינים הפרו-פלסטינים: אותם חכמולוגים, ה"שמאלנים" של אירופה, שהטיפו בעד הענקת אזרחות לטרוריסטים במסווה של פליטים.

זה אפילו לא משנה אם כלל הם פני הדברים באמת (אפשר להתווכח - והרי גם אנחנו היינו פעם פליטים), אפשר להזכיר שרוב המהגרים באו להשתלב ולא להתבדל, להתריס ולקרוא תגר על המדינה הליברלית-דמוקרטית (לפחות דור ההורים - המהגרים המקוריים, בניגוד לחלק מבני הדורות השני והשלישי).

כאמור, העובדות לא תמיד חשובות כאשר עוסקים בתחושות - והתחושה של לא מעט אירופים היא שהם נרדפים על אדמתם על ידי אותם גורמים שמבקשים לחסל את ישראל.

האירוויזיון, למרות שאומץ בחום על ידי הקהילה הלהט"בית, הוא במקורו תחרות שמרנית, אם תרצו "לבנה": זה נכון שהיא כמעט לא רלוונטית לחלק מהנוער באירופה, אבל עבור קהל מבוגר יותר היא נתפסת עדיין כפסטיבל של אירופה "הישנה" לפני שהוצפה בנהרות של מהגרים. הקהל הזה אוהד את ישראל, גם אם לא תמיד מודה בכך.

יתרה מזאת, פה ושם גם קהל צעיר יותר ומעודכן יותר, שחשוב לו להפגין את הדעות ה"נכונות", נותן לעצמו דרור בהצבעה. הוא לא מחויב עוד לסדר יום של התנגדות לדלק מוצק, צריכה של אוכל אורגני ו"פלסטין חופשית" - אם תרצו, זה המרד שלו במרד שנכפה עליו על ידי אליטה אינטלקטואלית בעיני עצמה.

דוגמה להתערבות של אותה אליטה סיפק בשבוע שעבר העיתון "ניו יורק טיימס". "ישראל השתלטה על האירוויזיון" קבע העיתון. איך היא "השתלטה"? לא באמצעים פסולים או אסורים, כמו למשל קניית קולות בכסף, אלא באמצעות קמפיין חוקי לעידוד הצבעה... וואו, אכן פשע מטורף.

מהתחקיר עולה כי ממשלת ישראל השקיעה כמה מאות אלפי דולרים, אולי אפילו מיליון שלם, בעידוד הצבעה למען השיר הישראלי.

עכשיו נניח לרגע שכל מילה בסלע, זה נושא לתחקיר בעיתון שבמדינה שבה יש אולי מאה אנשים שיודעים מהו אירוויזיון (או היכן ממוקמת אירופה על מפת העולם)?

מה עם תחקיר שמתעד איך המוסדות להשכלה גבוהה של ארה"ב נשלטים (בהכללה) בידי תאים שהקימה ומממנת במיליארדים קטאר, כחלק מקמפיין ההשפעה שלה על דעת הקהל בעולם? קמפיין השפעה מושקע עד כדי כל שחדר, אוי לבושה, גם לישראל ואפילו ללשכת... עזבו, לא זה הנושא.

התחקיר המוזר של העיתון הניו-יורקי בא ללמדנו שלא צריך להיות בור ועם הארץ כדי להיות אנטישמי שונא-ישראל, לפעמים די בבחירת נושא לתחקיר שמסמן את המסקנה הרצויה (יהודים - בשבתם כמדינת היהודים - קונים השפעה בכסף), עוד לפני שהחל שלב איסוף הראיות-לכאורה.

אפילו הקמפיין האנטי-ישראלי הזה, שנגוע בסממנים אנטישמיים קלאסיים, לא עזר, כך גם לא ההפגנות שהתקיימו מחוץ לאולם. עם עידוד ישראלי להצבעה (אפילו העיתון החוקר לא טוען שישראל עברה על החוק) או בלעדיה, הוכיח המצביע האירופי שהוא אינו אנטי-ישראלי כל כך כפי שמקובל לחשוב.

ישראלים שעובדים וגרים ברחבי העולם מתארים תכופות את הפער הזה, בין התחושה של ישראלים רבים שהעולם כולו נגדנו, לבין המציאות בשטח שבמסגרתה מדובר רק במתי מעט, גם אם אלה מתלכדים למיעוט קולני ולפעמים גם אלים.

לא צריך לזלזל בהשפעתו. לא צריך לזלזל בסיכון שאורב לישראלים בכל מני פינות בגלובוס, אבל כשאנחנו נחשפים לתקרית אנטי-ישראלית במסעדה או במלון - מספרד ועד נורבגיה, בל נטעה לחשוב שמדובר במי שמעיד על הכלל.

הכלל צופה מחלונו באמסטרדם או ברוטרדם, בפריז או מרסיי, בלונדון או מנצ'סטר, במאלמו או בבריסל. במבט חטוף הוא רואה צריחי מסגדים שלא היו שם פעם ובלב הוא קצת מצטער על שהממשלה שלו לא הייתה "ישראלית" יותר לפני 30-40 שנה, כשעוד היה מה להציל.
וחוץ מזה, חייבים לומר: "מישל" הוא יופי של שיר.