הבטן הרכה של נתניהו: המחיר של חוק הגיוס

יותר משאלת עיתוי הבחירות, ספטמבר או אוקטובר, רלוונטית השאלה על מה ידברו בקמפיין הקרוב. כבר עכשיו אפשר לראות ששני נושאים מועדפים על מפלגות האופוזיציה: 7 באוקטובר וגיוס חרדים. אין אירוע פוליטי, מסיבת עיתונאים, ראיון בתקשורת ששני עניינים אלה לא מוזכרים הלוך ואזכור, שוב ושוב, על ידי המועמדים להחלפת השלטון.

עד כמה שזה נשמע אבסורד, מבין השניים בנימין נתניהו היה מעדיף, לו הדבר היה תלוי בו, שמערכת הבחירות של האופוזיציה תעסוק בנושא הראשון. למרות הטבח הנורא, המחדל המזעזע והחלחלה שפשתה אז בציבור, שעשויה עוד לחזור עם אישור חוק העמדה לדין של מחבלי הנוח'בה שהשתתפו בפלישה. אין בנושא הזה, יהיה העיסוק בו אינטנסיבי ככל שיהיה, כדי לטלטל את מפת הגושים הקיימת. מי שתומך בנתניהו ובמפלגות התומכות בו עד עכשיו, ימשיך לתמוך בו גם אחרי קמפיין הבחירות בנושא, ומי שלא תמך בו מלכתחילה או נטש אותו בדרך, ממילא לא יחזור.

בעוד שבאופוזיציה ינסו לחזור לאירועי הטבח עצמם, ראש הממשלה ייקח את זה לימים שאחריי. למלחמה, שהתפצלה בינתיים ל-7 זירות שונות, ולמה שהוא מכנה - שינוי פני המזרח התיכון. בזירה הזאת יש לו יתרון על פני האחרים. בעיקר בגלל התבטאויותיהם של ראשי האופוזיציה, אלה שנשארו מחוץ לממשלה ואלה שהצטרפו אליה, להיכנע לתכתיבי חמאס פעם אחר פעם, ללכת לעסקת חטופים ולסגת מעזה עד הסנטימטר האחרון בהסכם כובל שלא היה מאפשר חידוש המלחמה, עם יחיא סינואר חי וקיים. כל זאת מבלי שנפתחו הזירות האחרות, כלומר כוחות רדואן של חיזבאללה, כולל המאהל על הגדר, היו נשארים על הגבול, מתכננים את הטבח הבא. שלא לדבר על איראן, שהייתה נשארת אימת המזרח התיכון וזו שמכתיבה את הטון באזור עד לעצם היום הזה.

כל אחד מהמועמדים בגוש המרכז-שמאל הציג בתורו את תוכניתו או את הקווים המנחים להמשך המלחמה. אביגדור ליברמן דיבר על הכרעה בעזה, לבנון ואיראן. נפתלי בנט דרש את הוצאת האורניום. גדי איזנקוט ובני גנץ תרמו את השנקל שלהם בנושא, כשהקו המשותף די דומה אצל כולם. אלא שברגע האמת כל אותה חבורה אמרה דברים הפוכים בתכלית. לא רק גנץ ואיזנקוט, הסמנים השמאליים בחבורה, שגם היו חלק מניהול המלחמה וחברים בקבינט המצומצם. אלא גם ליברמן ובנט, שטוענים בלי הרף שהם ימין, ושהיו משוחררים מכל אחריות ויכולים היו לדבר, לפטפט ולאיים ככל העולה על רוחם. לתבוע הכרעה, ניצחון, השמדה, של כל אויבינו, מבלי שיצטרכו לנקוף אצבע להוכיח את עצמם, בדיוק, אגב, כפי שהם עושים כעת (ובצדק, ככה הרי מביאים קולות). תוך כדי מלחמה הם עשו בדיוק הפוך. דרשו לעצור אותה, לסגת ולהתקפל. ההתבטאויות שלהם, הכתובות והמצולמות, שמורות בארכיון. ברגע הנכון הם ישלפו.

הנושא השני, חוק הגיוס, בעייתי בהרבה לליכוד. הקמפיין האגרסיבי של האופוזיציה וכלי תקשורת מרכזיים, להציג את החוק כחוק להסדרת השתמטות או פטור מגיוס לבחורי ישיבה, הצליח ובגדול. חלקים גדולים בתוך המחנה הלאומי, לרבות ליכודניקים ומצביעי הציונות הדתית, משוכנעים שמדובר בחוק כזה.

למרות שנתניהו התייצב מאחוריו באופן מלא, והציג אותו ככזה שיביא לגיוס חרדים נרחב יותר מכפי שהיה אי פעם, רוב מוחלט של בוחריו לא השתכנע. חלקם ממשיכים לתמוך בו כי בעיניהם יש נושאים חשובים יותר, אבל מעטים מאוד הם אלה שמאמינים שהחוק הזה היה באמת משנה את המציאות הקיימת כבר עשרות שנים. זו הבטן הרכה של ראש הממשלה. והשבוע הייתה ההוכחה הכי גדולה לכך.

היה זה כאשר בישר נתניהו לראשי המפלגות החרדיות, שלמרות ההבטחות, חוק הגיוס לא יעבור. מדובר בחוק שאמור היה לעבור, על פי ההסכמים, עוד לפני השבעת הממשלה. כמו החוקים להסדרת מעמדו של השר לביטחון לאומי שאושרו לדרישת איתמר בן-גביר עוד לפני ישיבת הממשלה הראשונה. זה לא קרה. אחר כך נכנסה הרפורמה המשפטית, במהלכה התבקשו החרדים לשבת בשקט ולתמוך עד שתסתיים. זה נגמר ב-7 באוקטובר. במהלך המלחמה האינטנסיבית זה גם לא היה שייך.

הנשק היחיד שעמד בפני החרדים, לפרק את הממשלה באמצעות התנגדות לתקציב, הלך ונגמר, כשעוד תקציב עבר, ועוד אחד ועוד אחד. בדרך הם פרשו, חזרו, שוב פרשו, עד להחלטה של דגל התורה השבוע לפרוש והפעם לתמיד. בלי חוק גיוס הסיכוי שדגל התורה לא יתמכו בהצעת החוק לפיזור הכנסת בשבוע הבא- קלוש. הפעם זה כבר לא בזירה של הח"כים, זה בזירת הרבנים. איתם הרבה יותר קשה לסגור עניינים.

חברי הכנסת של דגל התורה שהגיעו לביתו של נשיא מועצת גדולי התורה שלהם הרב דוב לנדו השתוממו נוכח השפה התקיפה בה נקט. גם הם לא העריכו את מידת הזעם שיש לו כלפי נתניהו ואיש מהם לא יכול היה להרגיע אותו כשהודיע באופן נחרץ שהולכים להקדמת הבחירות ולפירוק גוש הימין. כשיצאו מהפגישה, ולאחר שהבינו שאפילו למזער נזקים כבר לא ניתן, השם שחלף ביניהם כמי שהצליח לגבור עליהם, ועל אחת כמה וכמה על ראש הממשלה היה אחד: בבצ'יק, מוטי בבצ'יק. האיש הבלתי נלאה והחזק בחסידות גור. הוא זה שסומן כמי שהצליח, בתחכום ומאחורי גבם, להגיע לבית הרב, לחמם אותו, להרתיח אותו, עד שהגיע לתוצאה הרצויה.

אין מניע חזק כמו תאוות נקם. ולבבצ'יק, ופטרונו יצחק גולדקנופף, יש הרבה על מה לנקום. ראש הממשלה הצליח לפרק אותם, להחליש את השפעת חסידות גור והאדמו"ר העומד בראשה ולפצל את מועצת חכמי התורה החסידית. השיא היה שכשמועצת הרבנים התכנסה כדי להוציא הודעה לפרישה מהממשלה, השתלט על האירוע האדמו"ר מבעלז, חסם את פרסום ההודעה, ואף הורה לנציגו בכנסת לשבור את החרם החרדי על הממשלה ולהצטרף אליה כסגן שר.

אבל בבצ'יק הוא שצוחק אחרון. כמו שנתניהו ניסה לפרק אותו, בחודשים האחרונים הוא פועל ללא לאות לפרק את נתניהו. אחרי שנפגש עם כמעט כל ראשי מפלגות האופוזיציה, חלקם מתוך כוונה לשתף פעולה בהמשך, חלקם רק לצורך הוצאת העיניים לצד השני, וכל זה כאשר כל מנהיגי החרדים האחרים, הליטאים וש"ס, נשבעים אמונים לנתניהו וגוש הימין, הצליחו בבצ'יק וגולדקנופף לשבור את ההגמוניה עם ההודעה של הרב דוב לנדו שגוש הימין לא קיים עוד.
המהלכים הדרמטיים האחרונים, בגוש הימין כולו אבל בעיקר במפלגות החרדיות, מציבים את יו"ר ש"ס אריה דרעי במצב כמעט בלתי אפשרי. הוא חתום על גוש הימין. הוא הקים אותו והוא זה שתמך בו עד הרגע האחרון, גם כשהאינטרס החרדי הצר התנגש באינטרס של המחנה כולו. לא סתם נתניהו הפך את דרעי לציר מרכזי. למרות שבהוראת בג"ץ לא התמנה לשר, מוזמן דרעי לכל ההתייעצויות הביטחוניות, כולל לקבינט המצומצם, שאליו רוב מוחלט של השרים לא מוזמן.

נתניהו יודע שעדכון שוטף של דרעי והפיכתו לדמות מרכזית בקבלת ההחלטות הוא בעל ערך פוליטי רב. שותף לא מפרק שותפות ככה סתם, במיוחד כשהוא יודע איזה דברים משמעותיים עוד נמצאים על הפרק. נתניהו ינסה כעת למנף את השותפות הזאת כדי לדחות את מועד הבחירות למועדן המקורי ולמנוע את העברת החוק לפיזור הכנסת של האופוזיציה על ידי דרעי.

ש"ס והליטאים תמיד הלכו יחד. המנהיגים הליטאיים בעבר נחשבו לאלה שהקימו את ש"ס וייסדו אותה. אחרי המכתב החריף של הרב לנדו לא תהיה לדרעי החלטה קלה. אבל כרגע הוא זה שמחזיק את המפתחות ליציבות הקואליציה. רוב המצביעים שלו, סביר להניח, לא יסלחו לו אם יפרק את ממשלת הימין. אם יחליט שכן, יאלץ לעבוד קשה לנסות להחזיר אותם.

כתגובה לאיחוד בנט-לפיד, נפגשו השבוע גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן תוך הפצת המסר שיתכן שילכו יחד. שניהם זועמים על המהלך של שותפיהם לגוש וסבורים שהאיחוד ביניהם רק פגע בסיכויים לנצח את הבחירות ולא להיפך. גם איזנקוט וגם ליברמן מאשימים את בנט ולפיד בכך שעשו את מה שעשו משיקולים אישיים ומתוך אגו. שכל אחד רצה להציל את עצמו ולכן נדחפו זה לזרועותיו של זה, בלי שום שיקול מחנאי בטח שלא לאומי.

שיתוף הפעולה בין איזנקוט וליברמן, בפגישה המדווחת לעין כל, הסתכם באצבע בעין לבנט ולפיד, אבל הסיכוי שימשך גם מעבר לכך נמוך ביותר. למרות החיוכים וההודעות המשותפות דם רע, אפילו מאוד, זורם בין השניים, עוד מימיו של ליברמן כשר הביטחון ואיזנקוט כרמטכ"ל תחתיו.

באותה תקופה העימותים ביניהם לא חדלו כמעט לרגע. ליברמן שימש זמן קצר ביותר בתפקיד עד שהתפטר, אבל הביקורת שהייתה לו על הרמטכ"ל ליוותה כמעט את כל התקופה. משיקולים פוליטיים האשים את נתניהו, אבל האמת שזה מעולם לא היה נתניהו. כל פעולה התקפית בה רצה לנקוט, והיו מעט מאוד כאלה (ליברמן מאחורי המילים הנוקשות היה ונשאר די רכיכה), איזנקוט עמד מנגד ובלם. בדומה מאוד לניסיונות הבלימה שלו וגנץ בקבינט המלחמה. שלא צריך לכבוש את עזה, בלי רפיח ובלי פילדלפי. מצד שני, גם אחרי הדם הרע, נראה שלא רק בהיבט הפוליטי אלא גם הביטחוני - מצא מין את מינו.

מאז הפרישה של חילי טרופר ואיתן גינצבורג מכחול לבן התחדש הלחץ בשמאל על בני גנץ לפרוש מהמרוץ כבר עכשיו. המסר המועבר כלפיו חד, חותך ולפעמים לא מעט כואב: המשך המועמדות שלו פוגעת במחנה השמאל ותביא לזריקת קולות מתנגדי נתניהו לפח. אבל גנץ בשלו. הוא לא מאמין לסקרים שמציבים אותו באופן עקבי מתחת לאחוז החסימה. הוא מאמין שהמסר שלו, מסר האחדות, מדבר להרבה מאוד אנשים במדינה, לפחות 20 מנדטים, והניסיון לגרום לו לפרוש הוא ניסיון להשתיק את אותם קולות מתונים שהוא מייצגם.

אבל נראה שגנץ מפספס כמה דברים בדרך. ראשית הוא לא ממש מייצג אחדות. אמנם נכנס פעמיים לממשלה עם נתניהו אבל מעולם לא התנתק מהבייס משמאל המעוניין בהדחתו. גם כשהיה בפנים נהג כאילו הוא בחוץ. לא נתתי את השלטון לנתניהו אלא לקחתי לו חצי מהשלטון, נהג לומר בעודו מ"מ ראש הממשלה בממשלת החילופין הזכורה לרע. זה מסר של אחדות? לשבת בממשלה ולא להפסיק לסנוט בראש הממשלה ולתדרך נגדו ונגד שריו? הרי כך בדיוק עשה גם בממשלה השנייה בה ישב. בעודו יושב בקבינט המלחמה לא הפסיק לתדרך נגד נתניהו ולהאשים אותו שהוא מטרפד עסקת חטופים בגלל שיקולים פוליטיים. מרוב אחדות ונופת צופים דרש שבצלאל סמוטריץ' ובן גביר, להם מספר מנדטים כפול משלו, ישבו בחוץ ולא יהיו חלק מניהול המלחמה. שותפות מדהימה.

גם הדברים המעורפלים שהוא מפיץ כעת על כוונותיו לא בדיוק מבשרים על אחדות או אחריות. אני אכפה על הצדדים אחדות, הוא אומר בכל הראיונות, אבל לא ברור איך בדיוק הוא יכול לעשות את זה. הוא מקסימום יכול להחליט על עצמו, לא על ליברמן, איזנקוט או בנט. אם ירצו - יבואו, אם לא - לא. בשביל מה בדיוק הם צריכים את גנץ.

מי שלקחו את ההתנהלות כפוית הטובה הזאת צעד אחד קדימה הם חילי טרופר ואיתן גינצבורג. לא מדובר בסתם ח"כים, אלא בכאלה שגנץ נשא על גבו תקופה. את טרופר הפך ליד ימינו ושותף סודו הבכיר ביותר. לא היה מהלך שלא היה שותף לו ולא היו סודות ביניהם. גנץ סמך עליו בעיניים עצומות, כולל ברגע שטרופר התחיל לפמפם לו בלי סוף שצריך להיפטר מאיזנקוט. שותף ברמה כזאת לא יכול פשוט לקום וללכת. ועוד לא על רקע אידיאולוגי, אלא אישי לחלוטין. כמו עכבר הבורח מספינה שוקעת. לעומת זאת עכבר קשה להאשים בנכלוליות כשהוא עושה זאת.

וכך גם גינצבורג. כחול לבן לא קיבלה מספיק מנדטים כדי שגינצבורג יהיה חבר כנסת. גנץ דאג לו. מינה אותו למזכ"ל המפלגה כדי שיישאר בלופ. כדי שיתפרנס. אבל גם הוא עזב. אפילו בלי להודיע. גנץ היה צריך לשמוע מאחרים שהוא מנהל מגעים מאחורי גבו. מזכ"ל המפלגה הוא זה שמניע את כל המערכת. מעולם לא היה מצב בו מנהל מפלגה מקיים מגעים למציאת סידור עבודה עם מפלגה מתחרה. לא צריך לתמוך בגנץ או לחבב אותו כדי לקבוע שאין עליבות כזאת.