"וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ" (שמואל ב', יב)
7 באוקטובר 2023. היום השחור ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. יום הדמים הנורא, שבו נקרעה ההגנה מעל אזרחי ישראל. היום שבו קרסה תחושת הביטחון הבסיסית של העם היושב בציון, ונהפכה שמחתנו לאבל ומספד.
נדמה כי הנביא צפניה כבר לפני 2,700 שנים הגדיר במדויק את האסון שנפל על העם היושב בציון באותו יום ארור: "יוֹם עֶבְרָה, הַיּוֹם הַהוּא: יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל".
אין מדובר בעוד אירוע קשה בתולדות המדינה, אלא באירוע מכונן, כזה שמגדיר תקופה, כזה שמטלטל יסודות ומערער אמונות יסוד שנדמו עד אז כיציבות ובלתי ניתנות לערעור. לכן, אין פלא כי השאלה כיצד ייחקר אותו יום - ובעיקר מי יחקור אותו, ומי יישא באחריות למחדליו הברורים - הפכה לאחת השאלות הנפיצות והמטלטלות ביותר בחברה הישראלית.
על רקע זה שודר לאחרונה בתוכנית "זמן אמת" התחקיר שביקש להשיב על אחת הטענות הקשות שנשמעו בשיח הציבורי: האם לבית המשפט העליון הייתה השפעה, ולו עקיפה, על המציאות שקדמה לשבעה באוקטובר? המסקנה מן התחקיר, הייתה חדה וחד-משמעית: לבג"ץ אין יד, אין רגל, ואין קשר לאירוע.
זהו ניסוח נוח. חד. נקי. ובעיקר - פשטני. מפני שאיש כמעט לא טען שבג"ץ שלח מחבלים ליישובי העוטף. איש גם לא טען ששופטי העליון קיבלו החלטות מבצעיות בשדה הקרב. השאלה האמיתית אחרת לחלוטין: האם שורת החלטות שיפוטיות, לאורך שני עשורים, השפיעה על חופש הפעולה הביטחוני של מדינת ישראל, ובכך תרמה, גם אם בעקיפין, למציאות שהתפוצצה ב-7 באוקטובר?
ועל השאלה הזאת התחקיר כמעט שלא השיב. לא אירוע. תהליך.
ביטחון לאומי איננו אירוע. הוא תהליך מצטבר. הוא מורכב מאלפי החלטות קטנות: מה מותר, מה אסור, מה מידתי ומה יעמוד בביקורת. וכאן בדיוק נכנס בית המשפט העליון. לא כרמטכ"ל או מצביא צבאי, אלא כקובע גבולות. בחודש פברואר 2025 הניחה התנועה למשילות ודמוקרטיה, באמצעות עו"ד יסכה בינה, מסמך מסכם בפני הממשלה, שכותרתו: "התערבות בג"ץ בענייני ביטחון". הטענה המרכזית בו אינה דרמטית, אלא מדויקת: "ההתערבות המצטברת של בג"ץ יצרה לאורך השנים מערכת אילוצים שהגבילה את מרחב הפעולה של מערכת הביטחון".
לא מניעה מוחלטת. הגבלה. אלא שהגבלות מצטברות יוצרות מציאות.
פסקי הדין ששינו מציאות
בג"ץ עצמו קבע לאורך השנים עיקרון יסוד: אין שטח מת מחוץ לביקורת שיפוטית. ובמקום שבו אין שטח מת, אין גם מרחב חסין. זו עמדה ערכית. אבל גם עמדה שמשנה את שדה הקרב. כי כשאין תחום חופשי מביקורת, אין עוד מרחב ביטחוני אוטונומי מלא.
נבקש לתת שתי דוגמאות הממחישות זאת, באמצעות שני פסקי דין בהרכב מורחב של בית המשפט העליון, שניהם בראשות הנשיא אהרון ברק: בשנת 1999, בבג"ץ 5100/94, קבע בית המשפט העליון כי אין להפעיל אמצעי לחץ פיזיים בחקירות שב"כ על מחבלים. ובשנת 2005 בבג"ץ 3799/02 עדאלה ואח' נ' אלוף פיקוד המרכז בצה"ל, אסר בג"ץ את השימוש ב'נוהל שכן' (נוהל אזהרה מוקדמת).
אלו לא הערות שוליים, כי אם קביעות בהן שינו שופטים פרקטיקות מבצעיות. אפשר לתמוך בהן. אפשר להתנגד להן, אך בלתי אפשרי לטעון שאין להן השלכה ביטחונית (דרמטית). המסמך המסכם שהוזכר לעיל, מצביע על נקודה עמוקה יותר. ההשפעה של בג"ץ איננה רק בהחלטותיו, היא קיימת עוד לפני כן, כבר בשלב שבו מפקדים, קצינים ויועצים שואלים: "האם זה יעבור בג"ץ?" זהו אפקט מצנן. לא פסק דין. והשפעה - לרוב - חזקה מהכרעה.
גם העיתונאית סמדר הילה שמואלי וגם חוקרים כדוגמת פרופ' משה כהן-אליה ופרופ' יעקב בן-שמש הצביעו על אותה תופעה: משפטיזציה של הביטחון. כאשר כל פעולה נבחנת מראש דרך עיניים משפטיות, מתקבלת מערכת זהירה יותר, המובילה בהכרח למערכת מהוססת יותר, ולרוב גם פחות מרתיעה. ויש לשאול בראש חוצות, האם מדינה מוקפת אויבים המבקשים להשמידה תמיד, רוצה או יכולה להתקיים עם חיילים, מפקדים ולוחמים מהוססים ומורתעים? אך לבית המשפט העליון והיועצים המשפטיים הפועלים בשמו ומטעמו פתרונים.
שלמה המלך כבר הזהיר: "פּוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קהלת י ח'). לא מי שמפיל חומה בבת אחת, אלא מי שמכרסם בה, אבן אחר אבן. כך נבנית סכנה. לא ברעש, בשקט. שמשון לא איבד את כוחו ביום אחד. לא בקרב אחד. לא בהחלטה אחת. תחילה נגרעה ממנו שערה אחת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. עד הרגע שבו קם "וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו".
כך בדיוק פועלת שחיקה, לא במהלומה, אלא בהצטברות. ובמשך שנים, כך חש ציבור גדול (ההולך וגדל) בישראל, שגבולות הפעולה של מערכת הביטחון כורסמו ונגרע מכוחה של מערכת הביטחון, לא בהחלטה אחת, אלא בשורה של החלטות: עוד סמכות, עוד כלי, עוד חופש פעולה. עד לרגע שבו התברר, שהכוח כבר איננו כפי שהיה.
וזו בדיוק הנקודה שהתחקיר פספס. הוא ביקש להפריך טענה קיצונית, ולכן יצר קריקטורה שלה. אולם הביקורת האמיתית איננה שבג"ץ "אשם". הביקורת היא עמוקה יותר: שמערכת משפטית אקטיביסטית, המתערבת בעקביות בענייני ביטחון, תרמה ליצירת מציאות של מגבלות, שלעיתים קרובות פגעה ועדיין פוגעות ביכולת ההרתעה והתגובה של המדינה. אפשר לחלוק על זה. אבל אי אפשר לבטל את זה.
וכשנבנית מציאות, השאלה איננה עוד תיאורטית.
הגבילה וגם תכריע?
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים ט"ז).
האופוזיציה, היועצת המשפטית לממשלה וארגוני חברה אזרחיים, דורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ייתכן - ואף סביר - שיש צורך בכך. אבל כאן בדיוק מתחדדת השאלה: האם אותה מערכת, שלפי שורת העובדות והפסיקות שהוצגו לעיל השפיעה - גם אם בעקיפין - על גבולות הפעולה הביטחוניים של מדינת ישראל, היא גם זו שצריכה להגדיר את גבולות החקירה? האם היא זו שתמנה את חברי הוועדה, תקבע את תחומי עיסוקה, ותנסח את מסקנותיה?
מפני שאם התשובה לכך חיובית, הרי שאין זו רק חקירה של העבר, זו קביעה מראש של גבולות האמת. אשוב ואדגיש, הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית מובנת. הכאב אמיתי, והצורך ברור. אבל יש שאלה אחת שלא ניתן לעקוף: האם מי שהשפיע הוא זה שיבדוק? האם אותה מערכת שבחנה, הגבילה, ולעיתים גם בלמה, היא זו שצריכה עכשיו להכריע מה היה נכון ומה היה שגוי?
כי אם כן, הרי שאין זו רק ועדת חקירה. זו ועדה שבוחרת את מה שתהיה האמת. והציבור, שכבר למד לקרוא תוצאות, ישאל את עצמו שאלה פשוטה: האם זו חקירה, או סגירת מעגל? ובמקום שבו גבולות האמת נקבעים על ידי מי שנדרש להיבחן, החקירה כבר איננה רק חקירה, אלא הגנה מוסדית.
הכותב הוא פרשן משפטי