"אנחנו משפחה ממוצעת, משעממת, מאזור השרון, שלא הכירה את העולם הזה בכלל", אומר יניב, שם בדוי, אב לנער בן 18 לוואלה. במשך חודשים ארוכים ראה את בנו נשאב להתמכרות קשה לסמים ואלכוהול. "לא דמיינו שנגיע לדבר כזה. זה פשוט הכה בנו משום מקום".
מאחורי הנתונים והאזהרות על עלייה בשימוש בסמים ובאלכוהול בקרב בני נוער מאז הקורונה והשבעה באוקטובר, מסתתרות משפחות שלמות שנקלעו לקרב הישרדות. אחת מהן היא משפחתו של יניב, שבחר לחשוף את סיפורו בעילום שם כדי להעביר מסר להורים אחרים: "זה לא אומר שאתם הורים גרועים, וזה לא אומר שהילד גרוע. זאת מחלה שצריך לטפל בה מקצועית".
לדבריו, ההידרדרות של בנו החלה כבר בתקופת הקורונה. "הוא היה ילד חמוד, מאושר, שמח, נורמלי לחלוטין. ואז התחילו הסגרים. הוא התנתק חברתית, נכנס לדיכאון ולחרדה חברתית. הם היו בכיתה ז' כשהקורונה התחילה, וזה דור שספג בלי הפסקה: קורונה, סגרים, מלחמה, חרדות. לא הבנו את גודל הבעיה", מודה.
"ידענו שיש עלייה בזה שבני נוער שותים יותר או מעשנים יותר בגלל המצב, וחשבנו שזה משהו כזה של נער שעושה שטויות וצריך להחזיר אותו לתלם", מספר. "ניסינו הכל: עונשים, תגמולים, שיחות, גבולות. שום דבר לא עזר".
הנקודה שבה הכל התפוצץ, לדבריו, הייתה אחרי השבעה באוקטובר. "הוא כנראה כבר השתמש לפני, אבל אחרי אוקטובר פשוט הייתה ספירלה משוגעת. הילד הפך למכור. ממש ראינו אותו נגמר מול העיניים". לדבריו, המלחמה יצרה אצל בנו תחושת קריסה מוחלטת. "הוא נחשף כמו כולם לסרטונים ולזוועות, אבל מעבר לזה הייתה אווירה כללית של סוף העולם. ילד שסובל גם ככה מחרדות ודיכאון - זה פשוט שבר אותו".
המשפחה גילתה בדיעבד שבנם הצליח להשיג סמים קשים בקלות בלתי נתפסת דרך אפליקציית טלגרם. "לקחתי לו את הטלפון וראיתי שהוא כותב לסוחר שהוא עוד לא בן 16 ואין לו תעודת זהות", נזכר יניב.
"הסוחר פשוט ענה לו: 'אין בעיה, אני מגיע אליך'". מכאן, לדבריו, הכל הדרדר במהירות. "זה כלל אלכוהול, סמים קשים, דברים שבכלל לא דמיינו. גילינו גם היעלמויות של כספים והתנהגויות מסוכנות. זה כבר לא היה ילד ששותה במסיבה. זה היה עולם אחר לגמרי, עולם של מכורים".
יניב מודה שלקח לו זמן להבין את חומרת המצב. "חשבתי שזה מרד נעורים. עד שאיש מקצוע הסתכל לי בעיניים ואמר לי: 'אתה מבין שהבן שלך מכור?' זאת הייתה סטירת לחי מצלצלת. פתאום הבנתי שאין לי שום כלים להתמודד עם זה". מאותו רגע, המשפחה נכנסה למרוץ נגד הזמן. "הפחד היה שהוא ימות ממנת יתר, או יגיע לכלא. הייתי אוסף אותו מהרצפה ברחוב. זה היה גיהינום".
אחרי שבועות של חיפושים ופניות לעזרה, הגיעו למרכז לבריאות הנפש לב השרון, שבו פועלת יחידת טיפול יום ייחודית לבני נוער. "הגענו חסרי אונים", אומר יניב. "ממש התמסרנו לתהליך. לא רק הוא - כל המשפחה".
הבן נכנס למסגרת של גמילה פתוחה ואשפוז יום, ובהמשך עבר תהליך שיקום ממושך שנמשך כשנה וחצי. "הם הצילו לנו את הילד", אומר האב. "לימדו אותנו איך מתנהלים בבית, איך מציבים גבולות, איך מתמודדים עם התמכרות. הבנו שזה לא משהו שאפשר לפתור בכעס או בחינוך".
כיום, לדבריו, בנו נקי כבר כשמונה חודשים. הוא חזר לבית הספר המקורי שלו, משלים בגרויות, מטופל ומלווה על ידי גורמי מקצוע, משתתף בקבוצות ומתכנן שירות לאומי. "הוא החליף את כל החברים שהיו סביב השימוש. יש עדיין מגבלות, יש בדיקות, יש ליווי. הבנו שזה משהו שילך איתו כל החיים. מכור נקי- נשאר מכור נקי. זאת עבודה יומיומית".
במרכז לבריאות הנפש לב השרון שבצור משה, מכירים היטב את הסיפורים האלה. ד"ר דורית פורת, מנהלת מערך טיפולי יום לנוער במרכז ומי שהקימה לפני כעשור את יחידת טיפול היום לנוער, אומרת כי בני נוער שמתמודדים עם קשיים נפשיים הם אוכלוסייה פגיעה במיוחד בתקופות של משבר לאומי. "נוער זו אוכלוסייה שמועדת יותר למצוקות. ובטח נערים שכבר מראש סובלים מהפרעות וקשיים רגשיים. הקשיים שלהם הרבה פעמים מוקצנים במצבים כאלה", המשיכה.
היחידה בלב השרון מיועדת לבני ובנות 14 עד 18, ומטפלת בשלוש אוכלוסיות עיקריות: בני נוער הסובלים מהתמכרויות לסמים ואלכוהול, נערים ונערות שעברו טראומות מיניות, ובני נוער הסובלים מהפרעות חרדה קשות וסירוב להגיע לבית הספר, תופעה המכונה School Refusal.
מדובר במסגרת אשפוז יום פסיכיאטרי: הנערים מגיעים מדי בוקר לבית החולים, נשארים עד שעות אחר הצהריים, ומקבלים מעטפת טיפולית וחינוכית. "לכל נער יש תוכנית לימודים אישית, מותאמת ליכולות ולצרכים שלו", אומרת פורת. "רבים מהם ניגשים לבגרויות מתוך היחידה. חלקם גם מתגייסים בהמשך לצבא או יוצאים לשירות לאומי". הטיפול במקום אינו מסתכם במעקב פסיכיאטרי או תרופתי. הנערים מקבלים טיפול אישי פעמיים בשבוע, קבוצות טיפול, טיפולים באמנות, מוזיקה ובעלי חיים, קבוצות DBT להתמודדות עם קשיי ויסות, קבוצות התמכרויות ו-סייקו-אדיוקיישן- חינוך פסיכולוגי עם למידה על ההתמודדות הנפשית והטיפול.
"רוב הטיפולים שלנו בכלל לא תרופתיים", מדגישה פורת. "זה טיפול שנשען על שיחות, פסיכותרפיה, תחושת שייכות, פעילות חברתית ותפקוד לימודי. נערים כאלה חייבים סדר יום, מסגרת, דמויות קבועות ומבוגרים שהם סומכים עליהם. ביחידה מטופלים בכל זמן נתון כ-20 נערים ונערות בלבד, והביקוש גדול בהרבה מהיכולת לקלוט. "יש רשימות המתנה ארוכות מאוד", אומרת פורת. "היינו רוצים להרחיב משמעותית את היחידה, לקלוט פי שניים ופי שלושה נערים, אבל מה שמגביל אותנו הוא כוח אדם, תקנים ותקצוב".
לדבריה, הקורונה הייתה נקודת מפנה עבור בני נוער רבים, והמלחמה החריפה עוד יותר את המצב. "כשנער נמצא בבית ללא מסגרת וללא תעסוקה, במיוחד אם יש לו קושי רגשי, יש הקצנה של הקושי. אז יש יותר שימוש בסמים, יותר שיטוטים מחוץ לבית, יותר סיכון לניצול ולפגיעה. נערים שקשה להם גם ככה להגיע לבית הספר, אפילו אם התחילו תהליך טיפולי, פתאום נמצאים חודש בבית ואז קשה להם מאוד לחזור".
בזמן המלחמה מול איראן, כאשר מערכות החינוך נסגרו ובבתי החולים צומצמה פעילות בשל מחסור במרחבים מוגנים, בלב השרון בנו לכל נער תוכנית טיפול מקוונת. "היה לנו חשוב לשמור על הקשר", אומרת פורת. "בסוף זה כל העניין: קשר בין מטפל למטופל, התחושה שלא נוטשים אותך ולא עוזבים אותך".
כל נער קיבל טיפולים אישיים מקוונים עם המטפל הקבוע שלו, קבוצות טיפול יומיות, קשר עם בני הקבוצה ובדיקות רפואיות מרחוק לפי הצורך. "המטרה הייתה למנוע בדידות וניתוק, ולמנוע מהם לחפש נחמה או הרגעה במקומות אחרים. במקומות שבהם הטיפול הופסק זמנית, ראינו הידרדרות משמעותית במצב הנוער. גם ההורים נשחקו. הרבה הורים חרדים בעצמם מהטילים, מהמצב הביטחוני ומהמצב הכלכלי. לפעמים אין להם כוח, סבלנות או פניות רגשיות לראות את הילד ולעזור לו. ואז הילד מרגיש שאין לו תמיכה של מבוגר, או שהוא צריך להיות זה שתומך במבוגרים".
יניב, שהצליח עם בנו, אך יודע שהדרך עוד ארוכה, מבקש להגיד גם מסר של תקווה. "לפני שנתיים לא האמנתי שנגיע לנקודה הזאת בכלל. היום אני רואה את הילד שלי חוזר לחיים. זה לא נגמר, אבל יש דרך. אם אתם מזהים מצב כזה - אל תדחיקו. אל תגידו זה יעבור, אל תחשבו שזה רק מרד נעורים. התמכרות היא מחלה. צריך עזרה מקצועית, וצריך לבקש אותה בזמן".