ממצאיו של מחקר חדש וראשון מסוגו, שעקב אחרי החברה הישראלית במשך 16 חודשים מאז ה-7 באוקטובר, מנפצים את המוסכמה לפיה תקווה וייאוש הם הפכים. מדובר במחקר אורך מקיף שפורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי International Journal of Clinical and Health Psychology.
המחקר מצא כי תקווה וייאוש יכולים להתקיים בו-זמנית ואף לעלות יחד בעתות משבר קיצוני. המחקר, "תקווה וייאוש בחברה הישראלית במהלך מלחמת חרבות ברזל", נערך על ידי צוות חוקרים בכיר מאוניברסיטת תל-חי בקריית שמונה ואוניברסיטת תל-אביב: פרופ' הדס מרציאנו, פרופ' שאול קמחי, פרופ' יוחנן אשל ופרופ' ברוריה עדיני.
ייחודו של המחקר הוא במעקב רציף אחרי אותו מדגם של 630 משתתפים בארבע נקודות זמן קריטיות, המייצגות שלבים שונים של הלחימה והשחיקה: המדידה הראשונה נערכה בדצמבר 2024 - כשבוע לאחר נפילת משטר אסאד בסוריה. המדידה השנייה נערכה ביוני 2025 - בשבוע הראשון של מבצע "עם כלביא" באיראן. המדידה השלישית נערכה באוקטובר 2025 - במלאות שנתיים למלחמה, תקופה של חשבון נפש לאומי וציון יום השנה השני לאירועי ה-7 באוקטובר 23. טרם שחרור החטופים וטרם נאום 20 הצעדים של טראמפ. המדידה הרביעית נערכה במרץ 2026 - בשבוע הראשון של מבצע "שאגת הארי" באיראן.
מניתוח הממצאים עולה תמונה מרתקת לפיה תקווה וייאוש, בניגוד לאינטואיציה של רבים ובניגוד לתיאוריות שונות, לא מהווים רגשות מנוגדים, אלא אלו שני רגשות שיכולים להתקיים בו זמנית.
שינויים ממדידה למדידה
בין המדידה הראשונה והשנייה נמצאה עלייה מקבילה גם בייאוש וגם בתקווה. הציבור הישראלי חווה מצוקה גוברת (ייאוש), אך במקביל פיתח מנגנוני אמונה בעתיד (תקווה). במדידה הראשונה 18% דיווחו על ייאוש ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד ואילו במדידה השנייה 23% דיווחו כך.
מגמה דומה נמצאה גם בתקווה: במדידה הראשונה 69% דיווחו על תקווה ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד ובמדידה השנייה 73% דיווחו כך.
בין המדידה השנייה והשלישית, התקווה ירדה בעוד הייאוש נותר ללא שינוי: במדידה השנייה 73% כאמור, דיווחו על תקווה ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד לעומת 64% שדיווחו כך במדידה השלישית. בשתי מדידות אלה אחוז המדווחים על ייאוש ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד היה דומה (23% במדידה השנייה ו-24% במדידה השלישית) ובשתיהן 35% דיווחו על ייאוש ברמה בינונית.
בין המדידה השלישית לרביעית נצפתה עלייה בתקווה וירידה בייאוש. המדידה הרביעית נעשתה בימים הראשונים של מבצע "שאגת הארי" והיא עשויה לבטא את התחושות של "התייצבות מאחורי הדגל". במדידה זו 76% דיווחו על תקווה ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד ו-16% ביטאו ייאוש ברמה גבוהה עד גבוהה מאוד.
תובנות המחקר
המחקר מצא כי התקווה מנובאת באופן משמעותי ועקבי על ידי מדדי חוסן אישי, קהילתי ולאומי, בעוד הייאוש מנובא באופן משמעותי ועקבי על ידי תסמיני דחק, תחושת סכנה ואיומים ביטחוניים.
צוות החוקרים מציע הסבר חדשני המכונה "גישת השזירה" (בניגוד ל"גישה הדיכוטומית") לפיו ניתן להצביע על שלוש תובנות מעניינות.
הייאוש אינו היעדר תקווה: ייאוש הוא תגובה רגשית למציאות קשה בהווה, בעוד תקווה היא אוריינטציה לעתיד. אדם יכול להיות מיואש מהמצב הפוליטי או הביטחוני כרגע, אך לקוות לשינוי ולשיקום בטווח הארוך.
חוסן כמשקל נגד: בעוד שהאיומים הביטחוניים מעלים את הייאוש, משאבי החוסן של החברה הישראלית - הלכידות הקהילתית והאמונה בצדקת הדרך - הם אלו שמתחזקים את להבת התקווה.
השפעת הדתיות: המחקר מצא כי רמת דתיות גבוהה משמשת כ"גורם מגן" מובהק - דתיים דיווחו על רמות תקווה גבוהות יותר ועל רמות ייאוש נמוכות יותר באופן עקבי לאורך כל המדידות.
לדברי החוקרים: "מחקר אורך כמותני רחב היקף זה, שמציע את ההבנה שתקווה וייאוש יכולים לדור בכפיפה אחת, מאפשר תובנות רחבות יותר לגבי בניית תוכניות התערבות עבור הפרעות פסיכולוגיות שונות, וגם עבור אנשים שנמצאים במצבי משבר שונים. המחקר מציע שהעלאה של התקווה - שמהווה מרכיב חשוב בטיפולים רבים - אינה מספיקה. יש לפעול במקביל להעלאה של התקווה גם בכיוונים שמטרתם להפחית את רמות הייאוש".