מדינת ישראל הוכיחה בעבר ומוכיחה גם כיום לעולם כולו שהיא מעצמה ביטחונית אמיתית. היא יודעת לבנות חומות של הגנה וטכנולוגיות של עוצמה. אנחנו עם שיודע להבטיח את קיומו מול איומים חיצוניים בנחישות בלתי מתפשרת. עם זאת, המושג "ביטחון" הוא רחב ואינו נמדד רק בעוצמה צבאית או בשקט בגבולות, אלא גם ביכולת של כל אזרחית ואזרח לדעת שביום פקודה רפואי - המדינה היא המעטפת המגינה שלהם. זהו "ביטחון תרופתי", ומדינת ישראל חייבת לספק אותו לאזרחיה.
הרפואה המודרנית חוללה מהפיכה שבעבר נחשבה למדע בדיוני: מחלות קשות, ובראשן מחלת הסרטן, הפכו מגזר דין מוות למחלות כרוניות שאפשר לחיות לצדן שנים ארוכות ותקינות. בזכות פתרונות טכנולוגיים ותרופות חיוניות, חולים לא רק "שורדים" - הם חיים במלוא מובן המילה. הם מגדלים ילדים, הם יוצאים לעבודה, הם מובילים פרויקטים, והם זוכים לראות את נכדיהם גדלים ורוקדים בחתונות שלהם. זהו שינוי תודעתי עמוק; הביטחון התרופתי של 2026 הוא היכולת להבטיח לאדם שהמחלה לא תגזול ממנו את חייו.
אך הנס הזה נושא עמו תג מחיר של מיליוני שקלים בשנה. הטרגדיה הגדולה של ימינו מתרחשת בנקודת המפגש שבין הקדמה המדעית למחסום הכלכלי: שם, במקום שבו המדע כבר מצא פתרון, אנחנו מאבדים חיים רק בגלל חוסר יכולת לממן אותם. זהו אובדן חיים מיותר שאסור לנו כחברה להשלים עמו.
כמנכ"ל "חברים לרפואה", עמותה המסייעת מדי חודש לכ-7,000 חולים באספקת תרופות חינם, מהבסיסיות ביותר ועד לתרופות בעלויות של מיליונים, אני עד באופן יומיומי למציאות הכואבת. אנו עושים את המירב כדי לסייע ולהשיג תרופה לכל מי שזקוק לה - אבל חוששים שבקרוב נתקשה לענות על הביקוש העצום. ככל שהזמן עובר והקדמה הרפואית דוהרת קדימה, אנחנו מגלים פער שהולך ומתרחב. למרות כל המאמצים והיכולות הלוגיסטיות, יש יותר ויותר חולים שגם אנחנו לא מצליחים להגיע אליהם. חברה בריאה לא יכולה להסתמך לנצח על הנס המקומי של ארגוני חסד כתוכנית אסטרטגית. הסכר הזה זקוק לתשומת לב ממשלתית, כי האחריות על הביטחון התרופתי היא של המדינה - והיא חייבת להיות נושאת הדגל המרכזית.
איך אפשר לישון בשקט כשרבבות ישראלים נאלצים לבצע "משפט שלמה" יומיומי בגופם? זוהי אינה רק שאלה כלכלית, זוהי שאלה של זהותנו כחברה. כשאני פוגש מדי יום חולים שנאלצים לוותר על הטיפול שיעניק להם עוד שנים עם המשפחה רק בגלל תג מחיר, הלב נחמץ והתסכול גדל.
הדילמה הזו היא אי-נוחות שכולנו חייבים להרגיש. הביטחון התרופתי הוא הממ"ד של הנפש והגוף. בדיוק כפי שתקציב הביטחון מכסה כל טיל מיירט ללא היסוס, מתוך הבנה שחיי אדם הם מעל לכל חישוב, עלינו להבין שגם התרופה היא "מיירט" מציל חיים. כפי שלא נפקיר בית מפגיעת טיל בגלל עלות המיירט, כך אסור לנו להפקיר אדם למחלתו בגלל עלות תרופתו.
הגיע הזמן להפסיק לראות בבריאות "הוצאה" ולהתחיל לראות בה את ההשקעה הלאומית החשובה ביותר. המבחן של הנהגת ישראל ב-2026 הוא היכולת להפוך את הביטחון התרופתי ל"קמפיין החיים" של המדינה - פרויקט לאומי שיציב אותנו כחברה המתקדמת והחומלת ביותר בעולם. דמיינו מדינה שבה הדיון על סל התרופות אינו מאבק הישרדות שנתי, אלא בשורה של קדמה ותקווה. דמיינו מערכת שבה כל פוליטיקאי/ת רואה בביטחון התרופתי את פסגת השליחות שלו/ה. זוהי אינה פנטזיה, אלא חובה מוסרית שאנחנו יכולים וצריכים לממש. עלינו להבטיח שהקדמה המדעית לא תעמוד מאחורי גדר של תקציב, אלא תהיה גשר בטוח לכל מי שזקוק לה.
חשוב לומר כי המנהיגות הנדרשת כעת היא כזו שרואה בכל הורה שעומד תחת חופת ילדיו בזכות תרופה, את הניצחון האמיתי של המדינה. זהו הביטחון השלם שאנו שואפים אליו - ביטחון בברזל המגן עלינו מבחוץ, וביטחון בלתי מתפשר בחיים המפעימים שבפנים. זוהי המשימה המדהימה וההכרחית שמונחת לפתחנו, ומי שיישא את הדגל הזה בגאווה, יבטיח את עתידנו וייתן חיים לדורות.
ברוך ליברמן הוא מנכ"ל עמותת חברים לרפואה.