בקול תרועה רמה ובשיתוף פעולה חריג בין הקואליציה לאופוזיציה עבר השבוע בכנסת חוק ההעמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר 2023, המכונה חוק הנוח'בות. ואולם, חקיקת חוק הנוח'בות היא רק ההתחלה. המבחן האמיתי עוד לפנינו, והוא אינו מתמצה רק במלאכת מיצוי הדין עם המרצחים, אלא גם באופן שמשפטי הנוח'בות ישרתו את הנרטיב ואת הזיכרון העולמי של טבח השביעי לאוקטובר.
לשם כך, אסור שמשפטים אלה יצטיירו רק כ"פס ייצור" לענישת המוני המחבלים: עלינו להשכיל לבנות את המשפטים בדרך שתציג לעולם באופן מובנה את מפלצת המוות שנבנתה בעזה ואת התפרצותה המזוויעה בטבח. בדומה למשפטי נירנברג, יש לשקול לבדל ולמקד את תשומת הלב העולמית בתיקים מרכזיים ואף לקיים משפטים נושאיים, כמו "משפט האנסים", "משפט החוטפים", "משפט מערכת הרפואה העזתית" וכן משפט ניר-עוז, משפט בארי ועוד.
מאז הטבח חלו שינויים עמוקים בשיח הבינלאומי. בעוד שבימים הראשונים לאחר הטבח עוד שררה במרבית העולם תחושת זעזוע רחבה, הרי שככל שהמלחמה התמשכה, הלך ונשחק הזיכרון העולמי של אירועי אותו יום. מנגד, התעצמו מאמצים של מדינות, ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם וקמפיינים דיגיטליים לייצר דה-לגיטימציה לישראל, תוך טשטוש או הכחשה של פשעי חמאס עצמם. לנגד עינינו ראינו כיצד הפכה ישראל בעיני רבים מקורבן למעוול. במציאות זו, המשפטים הם אולי ההזדמנות האחרונה לקבע כיצד ייזכרו אירועי השבעה באוקטובר: האם כמעשי זוועה מאורגנים ומתוכננים של מפלצת טרור, או כעוד פרק שנוי במחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ההיסטוריה מלמדת כי בתי דין לפשעי מלחמה מילאו פעמים רבות תפקיד רחב בהרבה מהכרעה בדינו של נאשם יחיד. משפטי נירנברג, למשל, לא הסתפקו בהעמדה לדין של ראשי המערכת הנאצית. בעלות הברית יצרו "משפטים נושאיים":"משפט הרופאים", "משפט המשפטנים", "משפט התעשיינים" ואחרים. כפי שתיאר טלפורד טיילור, התובע הראשי במשפטי נירנברג, חיוני היה להראות את השיטתיות שעמדה מאחורי המעשים, כי "הפשעים שבהם מואשמים אנשים אלה לא בוצעו בזעם או תחת לחץ של פיתוי רגעי...אדם אינו בונה מכונת מלחמה אדירה בהתקף של תשוקה, ולא מקים מפעל באושוויץ במהלך עווית חולפת של ברוטליות". הוא הדין גם בענייננו.
מספרם הרב המחבלים העצורים, וכפועל יוצא גם היקף המשפטים הצפוי, מציב בפנינו אתגרים של ממש. בין השאר, הדבר עלול להביא להתארכות המשפטים, שיימשכו שנים ארוכות, באופן הפוגע הן במיצוי הדין והן בנרטיב שנדרש שאלה יעבירו. מנגד, קיים חשש שניהול מזורז וסיטונאי של המשפטים יצטייר כ"חיסול חשבונות" ולא כהליך משפטי הוגן וראוי. המיקוד במשפטים המרכזיים והנושאיים, וזאת מבלי לגרוע מניהול הליכי מיצוי הדין כנגד כלל המחבלים במקביל, עשוי לאזן בין אתגרים אלה ולהבליט את המסר שמבקשים להעביר.
כמובן, שגם אויבנו מבינים את חשיבות המשפטים בעיצוב הזיכרון העולמי: החוק והליכי יישומו יותקפו בוודאי בעולם כמעט מכל כיוון אפשרי. טענות יושמעו בוודאי בשל הבחירה בערכאות של בתי משפט צבאיים, כנגד סדרי הדין והראיות שנקבעו בחוק וכנגד הוגנות ההליכים, בכלל. הניסיון מלמד כי ניתן להתמודד עם טענות אלו באמצעות שקיפות מקסימלית, שילוב שופטים בעלי מוניטין מקצועי מובהק, פרסום רחב של חומרי המשפט, תיעוד קפדני ונגישות תקשורתית בינלאומית.
בסופו של דבר, "חוק הנוח'בות" לא יישפט רק לפי מספר ההרשעות או חומרת העונשים. הוא ייבחן בשאלה האם ישראל הצליחה להפוך את המשפטים למקור סמכות עובדתי והיסטורי, המציג לעולם לא רק ערב-רב של מרצחים אלא גם את התמונה הגדולה, באופן שיחזיק מעמד מול מסעות הכחשה ודה־לגיטימציה. השבעה באוקטובר היה אירוע מכונן בתולדות המדינה והעם היהודי. אם ישראל מבקשת להבטיח שהעולם לא ישכח מה שהתרחש כאן - עליה להבין שהמאבק על הזיכרון עובר עתה גם אל אולם בית המשפט.
ד"ר רוברט נוייפלד הוא מומחה למשפט בין-לאומי, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, העוסק בחקר האנטישמיות ועמית מחקר במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי חירום באוניברסיטת חיפה.