בוחר בארץ הבחירה

אז זהו, שבהרהור ראשון לאופן התגובה הנאות לשאלה "אז מה בעצם אתה עושה כאן?" קופצת אל הפה התשובה: "איש לא יודע. כולל אני. בעיקר אני". הרי לאורך הדרך לא החמצת הזדמנות (כאן הכותב מתחיל לתפוס תחת ולפנות לעצמו בגוף שני) להתלכלך על ארץ מכורת אבות, זבת חלב ודבש ושאר שמות תואר ללא כל זיקה למציאות. הרי הקפדת, בכל הזדמנות שמישהו נתן לך במה, להסביר כמה מחוריין פה ומחורטט כאן מהיסוד וכמה כל העסק הזה של "להיות ישראלי בישראל" מתאים לך כמו החדרת חוקן בריום בשילוב פצירה מרוחה בטרפנטין לאזור בגוף שהצניעות יפה לו.

הרי לא טרחת להסתיר את דעותיך כי יחסית למדינה במצב ריקבון מתקדם – ובכל הגזרות ותחומי החיים, שלא תהיינה אי הבנות – ישראל היא חתיכת גוש מסואב ורקוב מחשיבות עצמית, מתאבדת סדרתית שרק אלוהים יודע כיצד הצליחה להינצל מחורבן פעם אחר פעם אחר פעם וכו'. יותר מכל, כנראה, מדובר במזל של מטומטמים.

ומיד בהתאמה עם סיום שתי הפסקאות הפותחות צריך להתייצב כל דובר עברית ולשאול בטבעיות, "אז מה בעצם אתה עושה כאן?" וכאן המקום להפנות עורף לגישת ה"כאן נולדתי, אין לי ברירה אחרת", ולהתוודות – גם אם בכלימה כבושה – כי אחרי הכל, יש בלבי פינה שמורה לטלאי הגיאוגרפי המזרח תיכוני הקרוי "מדינת ישראל". אחרי הכל, עובדת היותי כאן, היא ההוכחה הברורה ביותר לכך שמקומי אמנם, כאן. ולא מגזירת גורל. לא גוזל שנשבה. לא קורבן של נסיבות היסטוריות אכזריות. יהודי, ישראלי (כן, בסדר הזה), בארץ ישראל, מבחירה, כוסאממק (אם לשאול עוד ביטוי מהרפרטואר הלשוני העשיר של כותב המאמר).

כן, כן. אני – ואין לי שום כוונה להתחיל ולשמש פה לדור שלם של גולשי אינטרנט שבמקרה נקלע למאמר זה – נמצא כאן מבחירה. נמצא כאן, למרות שבאותה הקלות שאני אומר זאת, היה ביכולתי לעשות שימוש בדרכון הרומני (לא בתוקף) של אבא שלי ולתפוס מקלט בבוקרשט. ואחרי בוקרשט – והדברים ידועים – רק השמים מהווים גבול של ממש. הייתי יכול להשתמש באנגלית בוגר התיכון שלי ברחובותיה הסואנים של סט. לואיס, משמש נהג לימוזינה במסע ההופעות של גארת' ברוקס, או משהו. הייתי יכול גם ללמוד ספרות אנגלית שנה חמישית, ולחלום על להרוויח מיליון דולר. אבל לא.

העובדה שאני כאן, מוכיחה כי אחרי הכל – אולי מטעמים פסיכו-אינפנטיליים שהם מעל לתפישתי, אולי בגלל צ'יפ של חרדה שהושתל לי באישיות מבלי שהרגשתי, אולי סתם בגלל חוסר אמונה בכוחי להסתדר בחו"ל, אולי בגלל הפחד מפני הגעגועים לקרוביי בישראל, אולי בגלל סתם, ממש סתם, אני חונה כאן בדאבל פארקינג, בלי שום כוונה להתפנות. אני כאן מרצוני החופשי. אף אחד לא מחזיק אותי בכוח. ותסלחו לי אם זה נשמע לכם כמו צעד של חנופה בונת אמון בדרך להצטרפות לבטאון המתנחלים "נקודה". זה לא. זה פשוט שעצם קיומי כאן חזק ממני. ישראלי ממני.