תקוע

עם כל הכבוד לחגיגות, למנגלים ולדגלים הקרועים שמתנוססים על המכוניות, ראוי פעם אחת לנצל את יום העצמאות לחשבון נפש. להבין איך אחרי 55 שנה עדיין לא הצלחנו לייצר כאן מערכת חיים נורמלית, נוחה וידידותית למשתמש. קשה להבין איך אפשר להיות שמחים בשבוע שבו המדינה הושבתה, ישראלים נתקעו בחו"ל בגלל כמה פקידים אטומים וראש הממשלה לא טרח לנסות ולהפריך האשמות חמורות שתלה בו מבקר המדינה.

אני בטוח שגם אם השנה אהיה בקיבוץ שלי, בטקס יום העצמאות, תעבור בי צמרמורת כשישירו את התקווה, כמו שעברה בי בצפירה ביום הזיכרון וביום השואה. אבל הצמרמורת הזאת עוברת בתוך שניות ומיד עולה תחושת המיאוס שצפה כאן באוויר.

העצוב בכל הסיפור הזה הוא שכבר לא אכפת לנו. הכעס פינה את מקומו לאדישות ומי שכבר לא יכול מחפש לו מפלט במקום אחר. אנחנו במשפחה החלטנו לאחרונה להילחם באדישות ולעשות מעשה. מצאנו בארכיון המשפחתי את תעודת הלידה האוסטרית של סבא ואנחנו בדרכנו לשגרירות האוסטרית, להוציא דרכון זר.

אבל בתוך תוכי אני יודע שהדרכון, גם אם נצליח להוציא אותו, ישמש רק כתעודת ביטוח. לצערי, אני לא אמהר ללכת מפה, ולא מתוך בחירה אלא מתוך לית ברירה. וזה המדכא בכל העניין: שאני יודע שאנחנו תקועים כאן לעד. לא, זה לא כלוב של זהב, מכסימום כלוב מסגסוגת של מתכות זולות. אז בינתיים אנחנו מתפשרים: חוסכים במים כי אף אחד לא מטפל כמו שצריך במשק המים, עומדים שעות בתור למס הכנסה, לא מבינים למה הממשלה לא מפנה אנשים שמתיישבים במקומות לא חוקיים ומתקשים להירדם בלילה כי חבורת פרחחים, שבטח ההורים שלהם התייאשו מהם, עושה רעש מתחת לחלון.

בתור נוסע קבוע ברכבת ישראל אני מקבל אחת למספר שבועות המחשה מדוייקת למצבי העגום. אני נכנס לתחנה, מעביר את הכרטיס שמתיר לעלות לרציף וממתין. שתי דקות לפני שהרכבת אמורה להגיע מודיע הכרוז: "נוסעים נכבדים שלום. הרכבת לרחובות, שהיתה אמורה לצאת ב- 18:35, תאחר ב-25 דקות. עמכם הסליחה". זהו, מה אני אמור לעשות עכשיו? את הכסף כבר שילמתי, כך שלא שווה לצאת ולתפוס אוטובוס. ללכת להתלונן? כבר עשיתי את זה פעם וצחקו עליי. לצעוק? רבים כבר ניסו את זה לפני ללא הועיל. אחרי 25 דקות (או יותר) הרכבת מגיעה, אני עולה עליה ומקלל. ביום שלמחרת, אני יודע שאחזור אליה שוב. תקוע, כבר אמרתי?