מרוגל אלפר עד לתוכניות בישול בטלוויזיה

קשה מאוד להיות מבקר טלוויזיה. כתיבת ביקורת היא עניין מורכב ומסובך, וכתיבת ביקורת על בסיס יומי היא עניין כמעט בלתי אפשרי. רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מוכיח שאפשר לכתוב לאורך זמן באופן מעורר מחשבה, משעשע, מפתיע, בלי לחפף ולעגל פינות. וזה כבר עניין ששווה לקבל עליו פרס הצטיינות.

עד לפני כמה שנים לא היתה טלוויזיה רב ערוצית אמיתית. רשתות הכבלים גבו מאות מיליוני שקלים מהלקוחות אך סיפקו מספר ערוצים מצומצם יחסית ובאיכות שידור גרועה. ברגע שיס החלה לשדר היא סיפקה שירותים שעד כה לא היו מוכרים בארץ הקודש. מי חשב שתוך שנים ספורות למעלה ממיליון איש יצפו בשידורים דיגיטליים באיכות מדהימה. הלקוח חזר להיות המלך.

כי אחרי כל התלונות, המענות, הקיטורים על ניצול, על פיצול, על חיסול העניין וכו' וכו', צריכים להודות על האמת שערוץ הספורט של הכבלים והלוויין הוא אחד המוצרים המנצחים שיש היום בטלוויזיה הישראלית. מופת של מקצוענות, דמיון ואהבה לספורט.

בתיאוריה זה עשוי אולי להיראות קצת לא סביר – אחרי הכל, ילדי דור שני לסלבז מסדר גודל כל כך מז'ורי הן בדרך כלל עניין די מתיש ובעיקר נפוח וזחוח. אבל כל מי שהעביר ויש על רצועת השידור של האחיות פיק בערוץ 10 הבין מיד שפה העסק שונה. הפיק-סיס בדרניות, קוליות, ולא סובלות בשום דרך מאוננות עצמית. בקיצור, הבייביסיטריות הכי טובות שאפשר להעלות על הדעת לילדי ישראל.

כי רק פה אפשר לשבת ביום שישי בערב מול הטלוויזיה ולראות 5,000 תוכניות בישול מקוריות בזו אחר זו. גיל חובב, איל שני, ישראל אהרוני, סימה ביטון, רותם אבוהב, כולם ציונים טובים עם מחבת ומיקרוגל אולפני שלא מחובר לחשמל.

התקווה שיום אחד יהיה כאן למה לקוות. התקווה שיום אחד יהיה מותר לקוות שיום אחד יהיה כאן למה לקוות, בלי להיות מואשם בפגיעה במולדת וב"התקווה". התקווה שיום אחד נביט על ואל העולם לא במבט מושפל ולא בעיניים מורמות ומתנשאות, אלא בגובה העיניים. התקוה שיום אחד נדפוק על הדלת של משפחת העמים וכשהיא תפתח, נרגיש ממש בבית.

שי גולדן
רחלי כרמלי-שביט
לירון מרוז
נגה משל
איתמר סיידא
צוות וואלה! תרבות
רועי שלומי