יש רגעים שבהם שאלה אחת, הנאמרת כבדרך אגב, חושפת עולם שלם. כך היה באולם בית המשפט העליון, בדיון בהרכב מורחב על הדרישה לכפות על הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית.
כבוד השופט ח'אלד כבוב עצר את הדיון, ובכנות שנשמעה כמעט תמימה, שאל בפליאה: "אני חייב להגיד... אני שומע את האנשים פה שבעצם חלקם מקבלים את הרושם שבג"ץ הוא נגד המדינה... אני לא מצליח להבין איך. זאת אומרת, במשך הזמן מישהו פשוט פמפם את המסר הזה שבית המשפט, מערכת המשפט, היא נגד השלטון. ואני לא מצליח להבין איך ולמה".
השאלה של כבוד השופט כבוב אכן כנה, והתשובה היא פשוטה: לא פמפמו, פסקו.
במעמד הר סיני התרחש פלא: "וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". לא שומעים קולות, אלא רואים. כך גם היום, העם רואים את הקולות היוצאים מבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. הציבור אינו קורא פרוטוקולים ואינו מנתח פסקי דין לעומק. הוא רואה תוצאות. וכשהתוצאה החוזרת היא שוב ושוב בלימה של הממשלה הנבחרת, מתגבשת תחושה ציבורית. לא תעמולה, אלא מציאות שבה בג"ץ פועל ופוסק - לכל הפחות - כדי לכבול את ידיה של הרשות המחוקקת, כך שלא תוכל לממש את המדיניות שלה.
נתחיל בדיון עצמו. סעיף 1 לחוק ועדות חקירה קובע בפשטות: "ראתה הממשלה... רשאית היא...". לשון רשות. סמכות ברורה ושיקול דעת מובהק. ובכל זאת, בג"ץ דן בשאלה אם לחייב את הממשלה להפעיל סמכות שהמחוקק נתן לה כרשות בלבד. וזה בדיוק הסיפור כולו. לא החוק השתנה. רק הפרשן היושב בבג"ץ.
זו איננה הפעם הראשונה. כאשר הממשלה ביקשה לעשות שימוש בסמכותה ולהפסיק את כהונתו של ראש השב"כ רונן בר, בג"ץ בלם. כאשר ביקשה להביא לסיום כהונתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, בג"ץ בהרכב מורחב קבע הלכה שממנה עולה מסר ברור: פיטורי יועץ משפטי לממשלה הפכו לכמעט בלתי אפשריים. כאשר הממשלה ביקשה למנות נציב שירות מדינה במסלול שהיה מקובל עשרות בשנים, בג"ץ בלם גם שם.
וכאן נכנס פסק דינו של כבוד השופט יצחק עמית, שמבהיר היטב מדוע הציבור אינו זקוק ל"פמפום" כדי להבין את התמונה. בפסק הדין בעניין מינוי נציב שירות המדינה (בג"ץ 37830-08-24), עמית לא הסתפק בבחינה משפטית נקודתית של הליך המינוי. הוא עבר לאבחון רחב של התרבות השלטונית עצמה, וכך כתב: "דומה אפוא כי מדינת ישראל עברה מתרבות פוליטית של it is not done לתרבות של it is now done, בריש גלי ובראש חוצות".
לאחר מכן הוסיף: "חדשות לבקרים נשמעים דיווחים על ניסיונות להחלשת שומרי סף". ובהמשך קבע: "שחיקה זו של נורמות המנהל התקין בידי הדרג הפוליטי...".
אלה אינם ציטוטים טכניים. אלה אינם נימוקים פרוצדורליים. זו קביעת ערך כוללת על התנהלות הממשלה, על התרבות הפוליטית שלה, על יחסיה עם שומרי הסף ועל אופי פעולתה. וכאשר שופט בית המשפט העליון מתאר את הדרג המדיני כמי ששוחק נורמות, מחליש שומרי סף ופועל לפוליטיזציה של השירות הציבורי, הציבור אינו זקוק לפרשנים כדי להבין כיצד הוא נתפס בעיני בית המשפט.
הוא איננו לבדו
בפסק הדין בעניין עילת הסבירות כתבה השופטת ענת ברון: "מרחפות מעל מדינת ישראל סכנות קיומיות, מחוץ ומבית...". ובהקשר הדברים, ה"סכנה מבית" יוחסה במפורש לתיקון חוק יסוד "השפיטה". כלומר, לממשלה. קשה להפריז במשמעות הדברים. בזמן שחיילים נלחמים בעזה, שופטת בית המשפט העליון כותבת בפסק דין כי יוזמת חקיקה של הממשלה היא סכנה קיומית מבית. וזו איננה פליטת קולמוס, זו תפיסת עולם.
וזו גם אינה עומדת לבדה. כבוד הנשיאה אסתר חיות כינתה את הרפורמה המשפטית "תוכנית לריסוק מערכת המשפט", והזהירה מפני "מכה אנושה לעצמאות הרשות השופטת". כבוד הנשיאה השופטת בדימוס דורית ביניש חתמה, יחד עם נשיאים ושופטים בדימוס, על גילוי דעת פומבי נגד מדיניות הממשלה.
המסר הציבורי מצטבר, לא כי מישהו פמפם אותו. הוא מצטבר משום שהציבור שומע, קורא ורואה. וכאשר שופטים מתבטאים בפומבי נגד מהלכי הממשלה, כותבים בפסקי דין ביקורת ערכית חריפה על חקיקתה, מבטלים חוקי יסוד, בולמים מינויים, עוצרים פיטורים ומתערבים פעם אחר פעם בסמכויות הרשות המבצעת, הציבור מסיק את מסקנותיו בעצמו.
כבוד השופט כבוב שאל כיצד נולדה התחושה, אך אולי השאלה האמיתית היא: כיצד אפשר היה למנוע ממנה להיוולד? האם הציבור באמת צריך "פמפום" כדי להבין מה הוא רואה? או שמא די לו במציאות?
חז"ל לימדו במשל כבשת הרש את אחד הלקחים הגדולים בתולדות השלטון. העוול הגדול ביותר איננו גניבה, אלא נטילת הדבר היחיד שנותר לך. ופעם אחר פעם, כך חש ציבור גדול, ניטלת מן הממשלה כבשת הרש שלה: המשילות.
ישעיהו הנביא תיאר את חזון תיקון העולם במילים "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה", אולם כדי ששופטים יהיו כבראשונה, עליהם להיות קודם כל שופטים. לא צד, לא מחנה, ובטח לא שחקן בזירה הציבורית. כי אם שופט בבית המשפט העליון רואה בממשלה לא רק בעל דין אלא בעיה ערכית, אם הוא מתאר את התרבות השלטונית ככזו שנשחקה והתקלקלה, אך טבעי שהציבור יתקשה לראות בו בורר ניטרלי.
ואת התחושה הזאת, כבוד השופט כבוב, לא פמפמו. פסקו.
הכותב הוא פרשן משפטי