הניסיון הנבזי לקשור את בית המשפט העליון לטבח 7 באוקטובר, הוא משיאיה של מכונת הרעל. אנחנו זוכרים את המתקפות השקריות על פסקי הדין בעתירות על הסיוע ההומניטרי לעזה, הסיכולים הממוקדים והוראות הפתיחה באש - אף שבכל שלושת המקרים נתנו השופטים לצה"ל ולממשלה יד חופשית לפעול לפי שיקול דעתם.
ומכיוון שוועדת חקירה ממלכתית תצלוב את ראש הממשלה, האחראי האמיתי לאסון, לא פלא שנוצר צורך דחוף לקעקע את הלגיטימיות של בג"ץ, שאמור להקים את הוועדה. ומשהו לנתניהו: המלחמה הגיעה למיצוי, נדמה שגם אתה. אז שחרר. זה יועיל לתוחלת החיים של כולנו.
המשמרת שלו, האחריות לא
"לאט-לאט, בעזרת מכונת הרעל האימתנית שלו, הצליח איש הקאמבק, שהיה מחוסל פוליטית לאחר 7 באוקטובר, לגלגל את האשמה לכתפיים אחרות - למשפטנים, לבג"ץ, לבכירי צה"ל ושב"כ, ובעצם למי לא".
הפסקה הזו מוכרת בוודאי לקוראיו המתמידים של הטור. זו הייתה כותרת המשנה של הטור שפרסמתי כאן בתחילת נובמבר 2024, קצת יותר משנה אחרי הטבח. אחריה הגיע תיאור מפורט ומצמרר למדי של פגישה שזימן "איש הקאמבק" נתניהו עם יועציו הקרובים למחרת 7 באוקטובר. כן כן, ממש למחרת. 30 שעות אחרי שהנוח'בות, שאת חלקן הוא עצמו שחרר מהכלא הישראלי 12 שנים קודם, החלו לשחוט ישראלים בעוטף.
מחבלים עוד שרצו אז ביישובים ובסיסים ישראליים, רשימת החללים והנעדרים רק החלה להתנסח, אלפי משפחות לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהן, הכאוס היה מוחלט, דם, אש ותימרות עשן. והאיש עסק בעצמו.
הוא היה אפור כשק, ידיו רעדו, אבל הוא היה ממוקד ונחוש. אחרי שאנשיו לירלרו קצת, הוא סיכם: "כל מה שנאמר כאן עד עכשיו לא מקובל עליי. זוהי תבוסתנות. אני דורש מכל אחד מהנוכחים כאן בחדר לגבש תוכנית אופרטיבית וברורה להתאוששות. איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה. תוכנית שבסופה ברור שאנחנו כאן ולא הולכים לשום מקום.
כל אחד שיעבוד בתחומו. אחר כך תאחדו לי את כל התוכניות לאחת. צריך להתכונן לאפשרות של ועדת חקירה, צריך לאסוף את כל החומרים הרלוונטיים, צריך להכין את כל התיקים. צריך להפוך את הקערה על פיה".
למה נזכרתי בזה? השבוע שודר ב"זמן אמת" של כאן 11 סרט שאין חשוב ממנו. אבי עמית יצא לחקור את אחת מעלילות הדם הגדולות של ימינו (תחקיר משובח של מיטל שבתאי): העלילה נגד בג"ץ.
כשאתם רואים הורים שכולים זועקים את נשמתם מול שופטי העליון, כשאתם רואים משפחות שכולות צועקות מדם ליבן שצריך "לחקור את השופטים" והורים שכולים מעידים ש"הפורעים הגיעו לגדר של עזה בחסות בית המשפט" וטוענים מול הרכב שופטי העליון ש"כבלתם את הידיים של הבנים שלנו, הם לא יכלו להילחם!!!", אני מניח שאתם יודעים שמדובר, כמובן, בפייק ניוז המבוסס על עלילה.
השאלה היא, מי שתל את העלילה הזו בלבבותיהם של אנשים רבים כל כך, ביניהם גם אנשים ששילמו את המחיר היקר מכל. התשובה ברורה: מכונת רעל משומנת ואימתנית שתלה שם את העלילה הזו. רכיביה וחבריה רבים ומגוונים, חלקם יוזכרו כאן. המחולל הגדול שלה, ההוגה, היוזם, העורך והמייסד הראשון הוא אחד ויחיד: הראש. האשם העיקרי באסון. בנימין נתניהו.
העיקרון הביביסטי פשוט: אם נתניהו מושחת, אז כולם מושחתים. אם נתניהו רקוב, כולם רקובים. ואם נתניהו אחראי על האסון, אז כולם אחראים. כך היה כשהחלו נגדו החקירות המשטרתיות, וזה בדיוק מה שקורה בעניין האחריות לאסון 7 באוקטובר. ולא תעזור העובדה שהוא היה ראש הממשלה. שהוא עצמו הסביר לאורך שנים שרק ראש הממשלה אחראי בנושאים ביטחוניים. שהוא עצמו האשים את אולמרט והטיל עליו אחריות ישירה למלחמת לבנון השנייה אף על פי שנכנס לתפקיד רק מספר שבועות לפניה.
וגם לא העובדה שכתב בעצמו לוועדת וינוגרד מסמך שבו קבע שבנושאים ביטחוניים ראש הממשלה הוא האחראי היחיד, הוא ואין בלתו. "עכשיו זו המשמרת שלנו, עכשיו זו האחריות שלנו", אמר שוב ושוב, ושוב. אז אמר. כשהאחריות הזו הגיעה, הוא משליך אותה על אחרים.
"קארט בלאנש" לממשלה
מי שעוקב אחריי בעשורים האחרונים יודע שהייתה לי ולפעמים עדיין יש לי ביקורת על בג"ץ. התחלתי להטיף לרפורמות במערכת המשפט הרבה לפני שידעתם מי זה שמחה רוטמן. אפילו לפני יריב לוין. נלחמתי את מלחמתה של השופטת הילה גרסטל, שלא קיבלה "שיניים" בתפקידה כנציבת הביקורת על הפרקליטות, חשבתי שצריך לאזן בין בג"ץ לכנסת, כולל פסקת התגברות מאוזנת ושפויה, להפריד את תפקיד היועמ"ש, וכו'.
מתחתי ביקורה קשה על בג"ץ כשחשבתי שהוא מתערב יותר מדי (למשל, בבג"ץ המסתננים) ושמחתי מאוד כשאיילת שקד איזנה אותו (בית המשפט העליון של היום מאוזן ומייצג) והוסיפה שופטים שמרנים (וטובים).
מכאן ועד מסע השמד, הג'יהאד המטורף שמנהלים נגד המערכת סוכני כאוס שלטוניים, ארוכה מאוד הדרך. השיא הגיע בעלילת הדם שמנסה לקשור את בג"ץ לטבח 7 באוקטובר. כי למשוואה הזו נכנס לפתע, כקרנף לחנות פורצלנים, טבח 7 באוקטובר. מרגע זה, אי אפשר עוד להתעסק בזוטות כמו "עילת הסבירות".
כפי שהתווה נתניהו בפגישה ההיא למחרת הטבח, חייבים למצוא כמה שיותר גורמים שעליהם אפשר יהיה להטיל את האחריות וחייבים לעשות את זה כמה שיותר מהר.
ובכן, המשימה הזו בוצעה בהצלחה. יש היום לא מעט ישראלים שמשוכנעים שבג"ץ הוא זה שקשר את ידי הממשלה וצה"ל, התערב בגסות בהוראות הפתיחה באש ובנושאים ביטחוניים נוספים והמיט עלינו את האסון. ספוילר: לא היה, לא נברא, לא מניה, לא מקצתיה, אפילו לא ברמז, אפילו לא קצת. כלום. פשוט שום דבר.
לא מזמן אירחנו באולפן "פגוש את העיתונות" את האב השכול איציק בונצל. כשאמרתי לו שאין לבג"ץ שום קשר עם הוראות הפתיחה באש בעזה והוא דחה מכל וכל את העתירה שהוגשה בעניין, בונצל השיב שיש לו רשימה של פסקי דין נוספים שמוכיחים את "אשמת בג"ץ" והוא ישלח לי אותם בפרטי. אני מחכה להם עד עכשיו.
בינתיים, שודר הסרט בכאן 11, וגדולתו היא בכך שהציג וניתח את פסקי הדין הללו. הם מופיעים באבן הראשה של החטא הקדמון, הבסיס הפסבדו-אינטלקטואלי של עלילת הדם הבאושה הזו, שהוא דוח מיוחד שפרסמה "התנועה למשילות ודמוקרטיה" בראשותה של עו"ד יסכה בינה. למי שלא מכיר, הבינה הנ"ל היא היורשת של שמחה רוטמן. כשהנ"ל החליט להעביר את טירלולו לכנסת, היא החליפה אותו. עו"ד בינה ניפקה את "הבסיס העובדתי" שעליו מתבססת עלילת הדם.
עצה: אם יש לכם בסיס מהסוג הזה, אל תבנו עליו כלום. הוא לא יחזיק מים. בדוח המדובר מובאים בעיקר שלושה פסקי דין שמהווים, על פי מכונת הרעל, את ליבת ההתערבות של בג"ץ בענייני ביטחון: מדובר בעתירה בעניין הסיוע ההומניטרי לעזה, עתירה בעניין הסיכולים הממוקדים ועתירה בעניין הוראות הפתיחה באש.
נתחיל בהומניטרי. העתירה הוגשה ב-2007, בשמו של חקלאי עזתי ששמו הפך סמל: ג'בר אחמד אלבסיוני. הדרישה הייתה מישראל להמשיך לספק את כל צרכיה ההומניטריים של עזה, כולל חשמל, מים ומזון. העתירה הוגשה על ידי ארגוני זכויות אדם ודרשה מהמדינה להגביר את הסיוע ההומניטרי, בניגוד להחלטת ממשלת אולמרט בזמנו לספק רק את המינימום הנדרש בחוק הבינלאומי. ההחלטה של אולמרט, כך סיפרה אל"ם פנינה שרביט, שהייתה אז ראש ענף הדין הבי"ל בפרקליטות הצבאית, הייתה לצמצם למינימום את אספקת הסיוע ההומניטרי בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה. ואז הגיעה העתירה.
מה פסק בג"ץ? בג"ץ קיבל את עמדת המדינה. דחה את העתירה. בסרט מובאות עדויות של אלה שהיו שם. אל"ם ועו"ד פנינה שרביט, ראש הממשלה אולמרט ומי שהייתה נשיאת העליון דורית ביניש. מהעדויות וגם מפסק הדין עולה שהטענה להתערבות של בג"ץ לא רק מופרכת, גם הזויה. המציאות הפוכה.
תשובת המדינה לבג"ץ הייתה כזו: "יש למערכת הביטחון מחויבות לשמור על העברת המינימום ההומניטרי ההכרחי לתושבי עזה, מכוח המשפט הבי"ל ומכוח החלטת הקבינט בעניין". בג"ץ אימץ אותה וסירב להתערב. בצה"ל ובממשלה מאשרים: זו הייתה החלטה שלנו. בג"ץ לא התערב בה. אבל העובדות לא מקלקלות לחברים את הסיפור.
זה אפילו יותר מצחיק. או עצוב. כי היום, אחרי הטבח, אחרי הכל, ממשלת ישראל, ממשלת הימין על מלא-מלא, ממשיכה להכניס לעזה מדי יום הרבה יותר סיוע הומניטרי מזה שהכניסה ממשלת אולמרט. ביניש מספרת כי "העתירה נדחתה וקיבלנו את המבנה שצה"ל הצהיר עליו של מדיניות אספקת הסיוע ההומניטרי. פסקנו שיש סטנדרטים של סיוע הומניטרי ומעבר להם הם לא צריכים לקבל". לא זו בלבד, השופטים הרחיקו לכת מעבר למה שהיה צפוי מהם וקבעו שעזה אינה מהווה שטח כבוש והחובות של ישראל לאוכלוסייתה הן, לפיכך, מינימליות בלבד.
ולכן, למרות העובדות, אף שעכשיו, בלי בג"ץ ובלי נעליים, ממשלת נתניהו של פוסט 7 באוקטובר מעבירה לעזה כ-200 אלף משאיות אספקה בשנה (הרבה יותר ממה שהעבירה ממשלת אולמרט), חבורת השרלטנים המונהגת על ידי עו"ד יסכה בינה, ח"כ שמחה רוטמן וטיפוסים מפוקפקים נוספים כמו אל"ם (בדימוס) ארז וינר ממשיכים ללרלר ולהאשים את בג"ץ. למה? כי זה קל, כי אנחנו חיים בעידן שבו הכל עובר, לשקר אין מחיר, לאמת אין מליץ יושר.
מזל שהם לא מאשימים את בג"ץ בכסף הקטארי. שהרי נתניהו הוא זה שהגה ויזם את הרעיון. הוא, ולא בג"ץ, שלח ב-2018 את יוסי כהן לקטאר לשכנע את אמיר קטאר לממן את חמאס. הוא עשה את זה בתקופה שבה רוב מדינות ערב החרימו את קטאר והטילו עליה מצור בטענה שהיא מדינת טרור. רק ישראל חשה לעזרתה. ישראל. לא בג"ץ. ישראל של נתניהו חילצה אפילו מהאמריקאים אישור שלפיו מימון חמאס על ידי קטאר לא ייחשב כמימון טרור. גם בזה הם יאשימו את בג"ץ? האמת היא שאני לא בטוח שלא. הכל אפשרי.
האמת מעוגנת ומוצלבת גם באין-ספור מסמכים שנחשפו לאחרונה, שמהם עולה שמי שמורה על מדיניות ה"מקלות וגזרים" מול עזה, הוא נתניהו. בלי קשר לבג"ץ. כך למשל מסמך מ-8 בנובמבר 2020 שבו קובע נתניהו בסיום דיון כי "יש להמשיך את הסיוע הקטארי (סולר, סיוע לנזקקים, השלמת הכנסה), שמירה על מרחב הדיג, הרחבת היבוא והיצוא מהרצועה, אספקת תרופות וציוד רפואי, המשך הכנסת פועלים וסוחרים, המשך הקמת מתקן ההתפלה". הוא גם קובע שהמדיניות צריכה להמשיך להיות שמירת השקט ברצועה ושימוש במדיניות "מקלות וגזרים".
השיא מגיע, כאמור, אחרי 7 באוקטובר. בלי בג"ץ ובלי בצלם, נתניהו מורה להציף את הרצועה בסיוע הומניטרי. הנחיה מדינית שלו, נטו. הרבה יותר ממה שהיה בעבר. ביולי 2025, בסיומו של דיון ביטחוני הוא לא רק מורה על זה, הוא גם מדגיש: אין מדיניות של הרעבה בעזה מצד ישראל. אנחנו מקדמים מהלך יזום שכולל פתיחת צירים הומניטריים. צריך להדגיש שמדובר ביוזמה שלנו ולא במהלך שנכפה עלינו. כל זה, דברי נתניהו. לא בג"ץ. כי הוא יודע היטב שישראל זקוקה ללגיטימציה. הוא יודע שאת הלגיטימציה שלה שאבה כל השנים המדינה מעצם קיומו של בג"ץ, מעצם קיומה של ביקורת שיפוטית. הוא גם יודע שהביקורת הזו הייתה מדודה ובנושאי ביטחון נתנה לו ולממשלה "קארט בלאנש", כרטיס כמעט פתוח, לעשות הכל. למרות כל זאת, הוא מתזמר ומחרחר את עלילת הדם הזדונית, המחרידה הזו.
מי סיכל את הסיכולים?
הגענו ל"עתירת הסיכולים הממוקדים". היא מוגשת ב-2002, לאחר חיסולו של בכיר חמאס סאלח שחאדה. חיסול שהשתבש מעט, כי חוץ משחאדה נהרגו בו עוד 14 אזרחים, ביניהם 8 ילדים. הביקורת על ישראל הייתה קטלנית, מסביב לעולם כולו, כולל וושינגטון.
ואז הוגשה העתירה.בסרט נראה קטע מערוץ 14, אלא מה, שבו שואל שמעון ריקלין, אלא מי, את עו"ד יסכה בינה את השאלה המופרעת הזו: "איך ישראל הגיעה לששגעון הזה שהיא מעדיפה את חיי חיילי האויב על פני חיי חייליה שלה?", והיא עונה: "הפרשנות שבג"ץ החליט באותו פס"ד סיכולים ממוקדים ב-2006 היא פרשנות קיצונית שמסכנת את חיי לוחמינו".
איזה קטע, זה פשוט לא נכון. זה הפוך. בג"ץ לא ביקר אלא הכשיר את הסיכולים הממוקדים. זו הייתה ההכשרה המשפטית הראשונה של הסיכול הממוקד, שהומצא על ידי ישראל, והיא מהווה עד היום אבן היסוד של ההכשרה המשפטית של השיטה הזו שאומצה על ידי מדינות רבות בעולם. כולם אומרים שאם הבג"ץ הישראלי אישר, אז סימן שזה מותר. כולם, חוץ מהרוטמנים.
את הסיכול הממוקד פיתחנו בימי האינתיפאדה השנייה. בוגי יעלון, גבי אשכנזי, יובל דיסקין. לא הייתה ברירה. הארץ נשטפה בדם. מצד שני, זה היה לפני 11 בספטמבר, והעולם עוד לא היה בשל לחיסולים ללא משפט שיכולים לפגוע גם בלא מעט חפים מפשע. ובכל זאת, ישראל החלה לבצע.
היועץ המשפטי של השב"כ אז, עו"ד אלי בכר, מספר בסרט: "הצבא והשב"כ קבעו מערכת כללים של אי-פגיעה בבלתי מעורבים, של פעולת סיכול רק במקרה שאין לנו אפשרות לעצור את החשוד. זה לא דבר קטן, אנשים נהרגים. את הכללים קבעו אצלנו בשב"כ וגם בצה"ל, בלי התערבות חיצונית".
הסיכולים החלו להתבצע, ובהצלחה רבה. סיכולו של שחאדה גרר את העתירה. בג"ץ ישב על המדוכה ארבע שנים, שבהן נמשכו הסיכולים הממוקדים ביתר שאת ובקצב הולך וגובר, עד שהדבירו את האינתיפאדה השנייה. ואז, ב-14 בדצמבר 2006, פורסם פסק הדין. בג"ץ דחה את העתירה, קיבל את מדיניות צה"ל, הוסיף לה שתי תוספות זעירות: שהסיכול יבוצע כשאי אפשר לעצור את החשוד, ושכל סיכול ייבדק רטרואקטיבית לצורך לקחי עתיד.
כאמור, זה פסק הדין שנתן לנו את ההכשר הסופי, המשפטי, העליון, להמשיך בסיכולים. המדיניות הזו נמשכת עד היום. מעולם לא היה סיכול ממוקד כלשהו שנמנע בגלל מגבלה כלשהי שהטיל בג"ץ. אנחנו תמיד נעדיף לעצור את המסוכל, כי אז נוכל לזכות גם במודיעין יקר ערך, ובכל המקרים שבהם המעצר בלתי אפשרי, מסכלים. עובדה.
מי כן מסכל את הסיכולים הממוקדים? נתניהו. זה הוא, ולא בג"ץ, שדחה שש תוכניות מבצעיות של השב"כ (שהובאו לו על ידי שלושה ראשי שב"כ שונים, שניים מהם הוא מינה) לחסל את בכירי חמאס. לא בג"ץ, נתניהו. והיו עוד אין-ספור מקרים שבהם סינוואר ורבים אחרים היו על הכוונת, אבל נתניהו לא אישר. נתניהו. לא בג"ץ.
כשהנתונים הללו הובאו בפניו של ארז וינר, במהלך הסרט, הוא הגיב כך: "אני לא רוצה להיכנס לסוגיה בלי שיהיו בפני ניירות על מה נאמר בדיון. אני מדבר על דוגמאות שאני כן שולט בהן". ואני אומר לווינר, או שאתה משקר במנצח נחושה, או שאתה כסיל. הרי אתה לא שולט בניירות המונחים לפניך גם כשאין מצלמות (הנ"ל איבד חומר סודי ביותר ואף נשפט על כך). בזמנו, הייתי קרוב לווינר, האמנתי שנעשה לו עוול רב בפרשת הרפז. מסתמנת האפשרות שבמקרה שלו, הלכתי שולל.
כשאבי עמית שואל את יסכה בינה אם יש לה דוגמה לסיכול ממוקד אחד שלא בוצע בגלל בג"ץ, היא עונה משהו כמו "זה דבר שצריך לחקור אותו...זה אירוע שבעיניי יחטא למטרה של המחקר הזה, והיא להראות את התמונה הגדולה".
התמונה הגדולה, גב' בינה, היא שאת שרלטנית. לדעתי, כמובן.רשימת הסיכולים הממוקדים שביצע צה"ל לפני פסיקת בג"ץ ואחריה, אינסופית וממשיכה לצמוח מדי שבוע. ג'יהאד מורנייה סוכל ברמת הגולן, סמיר קונטאר בדמשק, אין-ספור בכירי חמאס, רדוואן, איראנים, סורים, מכל הבא ליד. "אני לא זוכר מקרה שלא בוצע בגלל הנחיית בג"ץ", העיד עו"ד אלי בכר. וכששמחה רוטמן נשאל על כך, הוא היתמם. "צריך לבדוק את זה".
עמית על הכוונת
הגענו לעתירה השלישית בעלילת הדם: עתירת הוראות הפתיחה באש. כזכור, ב-30 במרץ 2018 החלו "צעדות השיבה", שבמסגרתן צעדו המוני עזתים לגדר וחוללו שם מהומות ענק, עם פוטנציאל לחדירה המונית ארצה. הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, לקח את זה בשיא הרצינות. ראש אגף המבצעים היה אלוף ניצן אלון. הם נשכבו בעצמם בכל סופ"ש על הסוללות מול הגדר כדי להבין את צורכי הצבא והחיילים ועדכנו את הוראות הפתיחה באש כדי לבלום את השיטפון. ההוראות הוקלו, כלומר לצה"ל ניתן אישור קל יותר וגורף יותר להשתמש באש חיה ובאש צלפים נגד המתפרעים. הרבה יותר מכפי שהיה נהוג קודם.
עכשיו, אחרי האסון, השרלטנים טוענים שהעתירה שהושגה היא זו שמנעה מצה"ל לבלום את 7 באוקטובר. היא הרגילה את החיילים בהתקרבותם של מפגינים לגדר. היא אם כל חטאת. וכמובן, כמו במקרים הקודמים, מדובר בהמצאה שקרית פתולוגית מופרעת, במקרה הטוב. מה שבאמת קרה זה שהשופטים כלל לא ביקשו לעיין בהוראות הפתיחה באש החדשות והסודיות שנוסחו בצה"ל. הם דחו את העתירה וקבעו שלצה"ל יש סמכות לקבוע את הוראות הפתיחה באש ללא התערבות משפטית.
השופטים קבעו שמתחם ההתערבות של בית המשפט בהחלטות המבוססות על שיקולים מבצעיים הוא מצומצם וצר ביותר, ההחלטה לגבי אופן יישומן נתונה לשיקול דעת המפקדים בשטח. "תפקידנו מתמצה בביקורת שיפוטית על קיום כללי המשפט הישראלי והבינלאומי", נכתב בפסק הדין, והעתירה נדחתה. עמדת צה"ל התקבלה במלואה. אפילו עו"ד מיכאל ספרד, שהגיש את העתירה, העיד: "בית המשפט לקח את מה שמערכת הביטחון החליטה והפך אותו לפסק דין".
והעובדות: לאורך כל מצעדי השיבה, שנמשכו חודשים, הרג צה"ל על הגדר למעלה מ-300 פלסטינים ופצע למעלה מ-30 אלף, בפצעי ירי. אף פלסטיני לא חצה לצד הישראלי. פסיקת בג"ץ התקבלה אז בברכה על ידי ארגוני ימין קיצוניים למדי. כך ארגון אלמגור, שבירך את ההחלטה ופרסם אותה בקול צהלה גדולה, תוך קביעה ש"כל החלטה אחרת הייתה יכולה להיות קטסטרופה ביטחונית". כך גם אלוף גרשון הכהן, איש ימין מובהק, שהילל ושיבח את העתירה.
צריך להוסיף שאף אחת משלוש העתירות הללו לא גררה, בזמן אמת, ביקורת מימין. הסיבה פשוטה: לא הייתה סיבה לביקורת כזו. ההחלטות היו ביטחוניסטיות למהדרין. עלילת הדם נולדה עכשיו, כשהתברר שרוב עצום בציבור חושב שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון 7 באוקטובר. מכיוון שוועדה כזו עלולה לצלוב את האחראי האמיתי, זה שכולנו מכירים, נוצר צורך דחוף לקעקע את הלגיטימיות של בג"ץ, שהוא הגוף שאמור להקים את הוועדה הזו. כן, זה עד כדי כך פשוט. ומפלצתי. ועלוב. ומסוכן. ויש לא מעט אנשים שקונים את זה ומאמינים לזה.
העובדות מדברות בעד עצמן, אבל הן כנראה מדברות לקיר אטום. אין בנמצא פסיקה משמעותית אחת של בג"ץ שעמדה בניגוד לעמדת הצבא או הממשלה בנושאים ביטחוניים. מי שהבטיח להפיל את חמאס ובמקום זה שחרר מעל אלף רוצחים, ניהל רומן בהתכתבות עם יחיא סנוואר וסידר לחמאס מימון נדיב מקטאר, לא עשה את זה במצוות בג"ץ. מי שסירב לחסל את ראשי חמאס לאורך שנים, כנ"ל.
אלא שאותו אחד, שהבין שוועדת חקירה ממלכתית תיאלץ לחשוף את קלונו, החליט לבצע סיכול ממוקד בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, כי הוא זה שאמור למנות את הוועדה. בהשראתו, הושתקו בכירי הליכוד שקראו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, נשמתם ולבבותיהם של הורים שכולים נשטפו והם גויסו למשימה, מכונת הרעל החלה לפעול. השיטה פרחה והשוחט שחט. קל, פשוט, אלמנטרי. ניקולא מקיאוולי מחייך בקברו.
מותג ישראל רעיל
הפרסומים על הסכם שיביא לסיום המלחמה באיראן רודפים, לפעמים גם סותרים, זה את זה. נכון לעכשיו, שום דבר עוד לא ברור. טראמפ ממשיך לדבר ולצייץ, לפעמים דבר והיפוכו, הבורסות ממשיכות לעלות וליפול, האיראנים מקלקלים מדי פעם את המסיבה, והכל, כולל הכל, יכול עדיין לקרות בכל רגע נתון. ככה זה בעידן טראמפ, לטוב ולרע, וצריך להתרגל לזה. שום דבר לא סגור עד שהכל נסגר ונגמר, ואז יכול להיפתח מחדש. כל מה שנותר לנו, הפרשנים, לעשות, זה לנסות להתמקד בעיקר.
כולם מדברים על האורניום המועשר לדרגה כמעט צבאית (60%). אותם 440 קילוגרם הקבורים בשלושה אתרים גרעיניים ומציבים את איראן במרחק נגיעה מיכולת להרכיב פצצה גרעינית. אין ספק שהחומר הזה חייב לצאת מאיראן ושאסור להתיר לה להמשיך להעשיר. צריך לדרוש גם את הוצאת מאות הקילוגרמים של אורניום מועשר לדרגות פחות גבוהות, כי לאיראן יש הידע והיכולת להעשרה מהירה, ואסור שתחזיק אורניום מועשר כלשהו, נקודה.
אלא שבתוך מהומת האורניום, אסור לשכוח דבר נוסף, חשוב לא פחות. אולי אפילו יותר. פרויקט הטילים הבליסטיים. כפי שנאמר בחודשים האחרונים פעמים רבות, בקולו של נתניהו, בקולם של בכירי צה"ל, בכל קול אפשרי, הצטיידותה של איראן במאות ואלפי טילים בליסטיים היא איום אסטרטגי דומה מאוד במשקלו לאיום הגרעיני. האפשרות שאיראן תגיע לכעשרת אלפים טילים בליסטיים היא זו שהמריצה את ישראל וארה"ב יותר מכל, להנחתת המתקפה השנייה בחודש פברואר, לאחר הסבב הראשון בשנה שעברה.
טיל בליסטי שחודר את ההגנות ונוחת בתוך עיר או מטרה ישראלית מייצר נזק עצום. בסיבוב הראשון (עם כלביא) נמצא כי הנזק הממוצע מנפילת טיל כזה בישראל הוא 300 מיליון שקל. לכל נפילה. אם איראן תצליח לייצר עשרת אלפים או 20 אלף טילים כאלה, היא תהיה חסינה מתקיפה. אין מדינה שיכולה להתגונן מפני מספר מפלצתי כזה של טילים גדולים ומדויקים. גם לא ישראל. אם טראמפ ינטוש את החזית הזו או אפילו יתעלם ממנה, אפשר יהיה לסמן את האירוע כולו ככישלון.
את כל הדברים האלה לא אני קובע ולא אני אומר. זה מה שאמרו לנו בחודשים האחרונים נתניהו, אנשיו, דובריו וגם בכירים בצה"ל ובחיל האוויר. בצדק. נכון, לכולנו נמאס מהמלחמה, כולנו רוצים לחזור לשגרה ולחיים הקודמים, אבל מי שחושב על העתיד ועל האיומים האסטרטגיים הרלוונטיים, יודע את האמת. הטילים הבליסטיים הם הנשק הגרעיני האמיתי של איראן, ואסור לה להחזיק בו.
נתניהו, בינתיים, כבר מכין את עצמו לכל צרה. הוא מתואם עם טראמפ והוא מדבר פחות, הרבה פחות על האיום הבליסטי ויותר, הרבה יותר על האורניום. הוא חייב הישג. הבחירות בשער ושום דבר טוב לא מאיים עליו. עזה כמו עזה, חמאס מתחזק, מתאושש, בונה את עצמו מחדש ולא עושה סימני התפרקות מנשקו. לבנון הפכה לביצה טובענית וטורדנית שגובה מחירים, וחיזבאללה נמצא אף הוא בתהליך התאוששות וחזרה לחיים, בלי שום פירוק באופק. מה שנשאר זה לחלץ משהו מההריסות באיראן. כל מה שטראמפ יביא, נתניהו יאמץ בשמחה. אין לו ברירה אחרת.
זה נאמר בעבר פעמים רבות, אבל נתניהו מתקרב במהירות לצומת החלטות היסטורי מבחינתו, אולי חסרת תקדים. ההזדמנות האחרונה שלו לפרוש ולסדר לעצמו אקזיט מכובד, נטול סיכונים. מכיוון שהוא מבין פוליטיקה, הוא מכיר את מצבו האמיתי בסקרים האמיתיים. הוא האחרון שייפול בפח הסקרים המוזמנים של עד מדינה כזה או אחר. הוא יודע שהמלחמות הארוכות לא הוסיפו לו מנדטים, אולי להפך.
הוא מאוכזב מאוד מהעובדה שההצלחות (הצבאיות) מול איראן לא מתורגמות למנדטים. הוא גם יודע היטב את מצבו במשפט. הוא רחוק מאוד מזיכוי מלא, ואפילו חלקי. הוא יודע שהסיכוי שהמשפט הזה יסתיים בהרשעה, או אפילו הרשעות, יותר מסביר.
אם הוא מפסיד בבחירות, הוא יכול למצוא את עצמו בתוך הקוראלס שבסופו ממתין כלא מעשיהו. גם הבריאות לא משהו. הוא לא מרגיש טוב, הוא לא נראה טוב, אף סרטון של סוכן קטארי בחדר כושר עם משקולות מגוחכות לא יטשטש את זה. האיש יחגוג באוקטובר 77. הוא יכול לקבל עכשיו עסקת טיעון סבירה, או חנינה (שבצידה הודאה ופרישה) וללכת לעשות לבתיו.
הוא יכול להגיד שנקם את חרפת 7 באוקטובר, הרג חלק ניכר מאויבי ישראל ואומנם לא באמת שרטט את מפת המזרח התיכון מחדש, אבל חידש את ההרתעה והדגים לעולם כולו את יכולותיה של ישראל ולמה היא מסוגלת כשמנסים להשמידה.
גם באמריקה זה לא מה שהיה. טראמפ מתחיל למצות את חוויית נתניהו. זה עדיין לא פרץ החוצה וצריך לקוות שזה לא יפרוץ, אבל יש גבול גם למה שאפשר לחלוב מהנשיא. מעמדה הבינלאומי של ישראל בכלל, ובארה"ב בפרט, הגיע לשפל המדרגה. רוב הקריסה הזו מיוחסת לנתניהו, שמוגדר היום כמותג "רעיל" גם בפיהם של רבים מחסידיו. אבל לא אלמן ישראל. אפשר לפתור את כל זה בדרך פשוטה: לחדול.
אם הייתי ממקורביו של האיש, או מאוהביו, הייתי אומר לו את זה בפה מלא. כי מדי פעם, אפילו הוא צריך לשמוע את האמת: ביבי, שחרר. שברת את כל השיאים. היית ראש ממשלה מעל 18 שנה. אין לך לאן לשאוף עוד. אתה עייף. המדינה עייפה. ההליך הפלילי, אף שאתה מנסה לטרפד אותו, לא ייפסק. גם המלחמה הגיעה למיצוי. נדמה לי שגם אתה מיצית. אם תעזוב עכשיו, מרצונך, יכול להיות שההיסטוריה תחמול עליך. יכול להיות שהרושם האחרון יהיה מפויס יותר.
אל תתבלבל, 7 באוקטובר שלך, יש לך את הקושאן, יש לך את הבלעדיות, יש לך את הקלון, מלא מלא. אבל התעקשת להישאר בתפקיד, הצלחת בזה, ניהלת מלחמה ארוכה ושנויה במחלוקת והשבת לאויבי ישראל מנה אחת אפיים. תסתפק בזה. שחרר את המדינה, לך הביתה, דאג לתוחלת החיים שלך. באותה הזדמנות, זה יועיל מאוד גם לתוחלת החיים שלנו. ושל המדינה היהודית שאתה מתיימר לאהוב.