מכירת חיסול: מישהו בכלל זוכר איך קראו למפקד כוח רדואן?

לפני מעט יותר מ-30 שנה, ביצעה ישראל את אחד הסיכולים הממוקדים הראשונים והמפורסמים ביותר: חיסולו של מי שזכה לכינוי "המהנדס", יחיא עיאש.

לפני כן, היו בעיקר "חיסולי נקמה", כמו במארגני רצח הספורטאים במינכן בשנות השבעים או כמו זה של ואזיר אל חליל (אבו ג'יהאד) ב- 1988.

מאז חוסל עייש, נדמה שישראל התאהבה בסוג הפעולה הזה של חיסולים או "סיכולים ממוקדים", בלשון נקייה ועכשווית יותר.

על דבר אחד אין עוררין: כל המחוסלים (לא כולל קורבנות מזדמנים, ע"ע "מכה קלה בכנף") היו בני מוות, כלומר - אין ישראלי אחד שמזיל דמעה על העובדה שנפרדו מהעולם הזה בטרם עת.

בעצם, יש עוד דבר שאין עליו עוררין: לא היה אף חיסול שהיה לו ערך משמעותי מלבד אולי תחושת הסיפוק שבנקמה.

יהיה מי שיאמר שגם בכך די, כלומר - אנחנו במזרח התיכון שבו נקמת דם היא עניין של חוזק, וטוב שילמדו אויבינו שכל טרוריסט בא יומו. יכול להיות, אבל מעבר לכך נראה שבאמת אין שום תועלת במעשה שהפך מצורך ביטחוני לאירוע של יחסי ציבור.

הבוקר התבשרנו שמפקד כוח רדואן חוסל ברובע דאחיה בביירות. ראשית נאמר "ברוך שפטרנו", אבל אם כבר הזכרנו את המנוול, מישהו זוכר (בלי לחפש בגוגל) איך קראו לו?

שימו לב, השאלה אינה איך קראו לקודמו בתפקיד, שחיסולו הוא כבר בגדר חדשות-ישנות, אלא איך קראו למי שסיכולו הממוקד פתח את רוב מהדורות החדשות ביממה האחרונה.

על אצבעות יד אחת אפשר לספור את המחוסלים שאנו זוכרים מי ומה היו: עימאד מורנייה, שיח אחמד יאסין, מוחמד דף והאחים סינוואר. הוסיפו לזה גם את אצבעות היד השנייה כדי שנוסיף לרשימה גם את איסמעיל הנייה וחמינאי שחוסלו בטהרן ואת חסן נסראללה שחוסל בביירות.

עכשיו נשאל: האם חמאס התחזק או נחלש בעקבות החיסולים? האם חיזבאללה נפגע ללא שקם מחיסול כמעט מוחלט של צמרתו? ואיראן - האם יורשיו של חמינאי, בלי קשר למידת התפקוד של בנו, יצרו מציאות נוחה יותר לישראל בכל הקשור לסוגיות מפתח: הגרעין, הטילים הבליסטיים והפעלת שלוחים (אותם "פרוקסים") במרחב?

התשובה לכל השאלות האלה היא לא. החיסולים בצמרת ארגוני הטרור הפלסטינים היא הדוגמה הטובה ביותר לחוסר התוחלת של המהלך הזה - ולו רק כי בניגוד לחיזבאללה ואיראן, יש לנו פרספקטיבה רבת שנים.

במקום מחבלי הפת"ח קיבלנו את מרצחי חמאס, במקום אוטובוסים מתפוצצים קיבלנו את 7 באוקטובר. אפילו בלבנון, הזירה שבה סברנו שאין ולא יהיה תחליף לנסראללה המרושע והכריזמטי, גילינו שפגיעתו של נעים קאסם האפרפר רעה דיה. ובאיראן? מי שפנטז על החלפת משטר אולי לא התבדה, אבל גילה שההנהגה החדשה גרועה אף יותר מקודמתה.

בשתי הזירות האחרונות, לבנון ואיראן, השתנה מצבנו לרעה: ההנהגה האיראנית שצצה תחת חמינאי שחוסל, ניצבת על סף הסכם היסטורי עם ארה"ב, שעלול לגרום להסרת הסנקציות בלי התחייבות להפסיק את הפרויקט הבליסטי או את הפעלת הפרוקסים (ועם התחייבות משמעותית קצת יותר, אך עדיין לא מוחלטת לעכב את פרויקט הגרעין).

עד כדי כך רע מצבה של ישראל כתוצאה מהסכם אפשרי שכזה, עד שהתקווה האחרונה נותרה הפנאטיות האיראנית שאולי לכשיל את ההסכם ברגע האחרון ותגרור את ארה"ב בחזרה למלחמה.

בלבנון הצליח חיזבאללה ליצור משוואה חדשה מול ישראל, שידיה אולי אינן כבולות לגמרי, אבל גם אינן חופשיות להנחית מהלומה הכרחית.

ובעזה? רק לפני שלושה ימים קונן מקור ביטחוני בכיר ש"חמאס מתחזק לנגד עינינו" - ובינינו: יש עוד מי שמאמין שארגון הטרור המתועב הזה, יתפרק מנשקו?

הנה - במקום להתפרק הוא קיים בחירות, אחרי שכמעט כל הנהגתו הקודמת חוסלה. אז מה התועלת של החיסולים זולת סיפוק רגעי מעצם הנקמה?

התשובה היא עגומה עד מאוד: מדובר בתרגילים יח"צניים של הממשלה וצה"ל ותו לא. לא ניצחנו את חמאס? לא הכרענו את חיזבאללה? לא היטבנו את המצב בחזית האיראנית? על מה אתם מדברים - יאמרו השופרות: הרי חיסלנו את נסראללה, סינוואר וחמינאי, אז איך לא ניצחנו...?

במילים אחרות, החיסולים הפכו לעלי תאנה, ניצחונות קטנים שאינם אלא רימוני עשן שתחת המיסוך שהם מספקים, קשה להבחין שנסוגנו מן המערכה לפני שהשגנו את מבוקשנו.

אגב, אחמד ע'אלב בלוט קראו למפקד כוח רדואן שחוסל היום, זה שאת חיסולו הגדירו מקורות בכירים (אך אנונימיים) בישראל "מכה קשה לחיזבאללה". אכן מכה קשה, ממש כמו שהיה חיסולו של המהנדס יחיא עיאש לחמאס, אי שם לפני יותר מ-30 שנה.