לפני כ-125 שנים העמיסו רגינה ואליהו לוזיה את מנחם הפעוט על ארגז שהונח על גב חמור, ויצאו מדמשק למסע מפרך אל ארץ ישראל. המטרה הייתה ברורה: לחגוג את הילולת רבי שמעון בר-יוחאי במירון. כך סבא סיפר שהוריו תיארו לו את אותה עליה לרגל. אני משער ששבוע קודם חגגו גם בטבריה, בקברו של רבי מאיר בעל הנס, כפי שעשו רבים מיהודי דמשק. עבורם, ההילולות היו "גשר חי" - חיבור פיזי ורוחני עמוק לארץ הקודש ולשורשיה.
כבר יותר מעשרים שנים שאני מגיע להילולת רשב"י במירון במסגרת עבודתי העיתונאית. היו שנים שבהן הצלחתי להתחבר לאותם שורשי שמחה והתרגשות שבוודאי פעמו בליבותיהם של סביי והקהילה שלהם. אך בשנים האחרונות, קשה למצוא את השמחה הזו. הצל הכבד של האסון הנורא במירון, בו נמחצו למוות 45 בני אדם, עדיין מסרב להתפוגג. הכאב עוד טרי, אך גם דמותה של ההילולה השתנתה ללא היכר: משמחה עממית שהקיפה קשת רחבה של החברה הישראלית, היא הפכה לאירוע שבו ניכרת הדומיננטיות הבולטת של הממסד החרדי.
אולם יותר מהכל, היה אתמול מכעיס ומעציב לראות את הזלזול הבוטה בהנחיות המצילות חיים. נוכח המצב הביטחוני הרגיש, אלפי שוטרים עמדו בקור ובגשם חריגים לעונה, בצמתים, ביערות ובדרכים העוקפות, בניסיון לממש את החלטת הממשלה על קיום אירוע סמלי ומצומצם בלבד. ובכל זאת - בניווטי בדד או בקבוצות, בשולי כבישים חשוכים או בתוך השטח, ברגל או ברכב - פילסו את דרכם אל ההר אלפי בני אדם.
זה היה מפגן של בוז מתריס כלפי ההנחיות, כלפי לובשי המדים וכלפי כל מה שמדינת ישראל מייצגת. הכיסופים של אותם עולים לרגל מלפני מאה שנה התממשו: יש ליהודים מדינה ריבונית משלהם. איך קורה, אם כן, שדווקא אזרחיה חשים ומפגינים כלפיה זלזול כזה?
יהיו שיגידו שהמשטרה כשלה ביישום, או שהממשלה, כדרכה בקודש, קיבלה החלטה מאוחרת מדי כשאלפים כבר היו באיזור מתחם הקבר. אלו טיעונים מוצדקים, אך הם לא פוטרים מהאחריות האישית. ישראל נמצאת במלחמה מול ארגון טרור בלבנון שמנסה מדי יום לפגוע בתושבי הצפון. מעל קבר הרשב"י ניצב מתקן צבאי אסטרטגי המהווה יעד קבוע לשונאינו. האם צריך להזכיר מה עלול לקרות במצב של דוחק וצפיפות כשנשמעת אזעקה, או כשטיל משוגר לעבר קהל המונים?
ההנחיות דיברו על מאתיים איש; בפועל השתתפו אלפים. התחושה המנקרת היא שכל זה קרה בשתיקה, בדיבור רפה או בקריצת עין של הנהגת המדינה. מותר למחות על שינוי מתווה ההילולה, מותר להיפגע ולכעוס, אבל בסופו של יום, מי שחי כאן חייב לקבל על עצמו חובות אזרחיות.
כדי שהגשר שחיבר את סבי לארץ ישראל לא יתפרק, עלינו לזכור שהשלטון חייב להיות ברור, ישר ועקבי: אסור לפרוץ למחנות צבא כשמשהו לא מוצא חן בעינינו, חייבים לנקוט אכיפה אחידה ושוויונית, ובעיקר- על המנהיגות להוות דוגמה אישית. בלי אלו, ה"גשר החי" יהפוך לתהום.