נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא יכול היה לומר הלילה (שלישי) בראיון בארה"ב אם הפסקת האש עם איראן הסתיימה. אולי מפני שהאמת היא שגם הוא עדיין לא יודע, ובעיקר - לא החליט. זה הרגע שבו נשיא ארה"ב מנסה להחזיק שלוש מציאויות בו זמנית: לחנוק את איראן במצור ימי וכלכלי, לפתוח נתיב מעבר לספינות אזרחיות כדי להרגיע את העולם ואת מחירי האנרגיה, ובמקביל לא להיגרר מיד לחידוש מלא של המלחמה. במילים שלו, כשנשאל כאמור אם הפסקת האש הסתיימה, הוא השיב: "אני לא יכול לומר לך את זה. אם הייתי עונה על השאלה הזו, היית אומר שאני לא חכם מספיק כדי להיות נשיא ארצות הברית". זו תשובה טראמפית טיפוסית, מתחמקת, מתריסה, אבל גם חושפת את הדילמה.
רק אתמול פתח טראמפ במבצע ניסה טראמפ למסגר את "פרויקט החירות", אותו ניסה למסגר כמהלך הומניטרי: זהו ליווי ספינות נייטרליות שנתקעו במפרץ ובמצרי הורמוז, חלקן עם צוותים שמחסור במזון ובאספקה כבר החל להעיק עליהן. אבל בפועל מדובר במהלך רחב בהרבה, . זו אינה נסיגה מהמצור האמריקני על איראן, אלא ניסיון לייצר ניהול מדויק יותר שלו: להראות שהבעיה איננה ארצות הברית, אלא איראן, ושהמצור האמריקאי מכוון נגד נמלים איראניים וייצוא הנפט של המשטר, בעוד שוושינגטון דווקא מסייעת לסחר העולמי לעבור בבטחה.
ואז הגיעה המציאות והכתה בתוכנית: ירי טילים בליסטיים לעבר איחוד האמירויות, תקיפות סביב כלי שיט, וספינה דרום קוריאנית שנפגעה או לפחות נורתה לעברה. טראמפ, בשיחה עם ג'ונתן קארל (כתב רשת ABC שבכלל טראמפ ירד עליו שניה לפני כן בטרות') , נמנע מלומר במפורש שאיראן הפרה את הפסקת האש. "רובם יורטו", אמר על הטילים והכטב"מים לעבר האמירויות. "אחד חדר. הנזק לא גדול". על הספינה הדרום קוריאנית אמר: "נבדוק את זה אני חושב שדרום קוריאה צריכה לנקוט פעולה, זו הייתה ספינה דרום־קוריאנית שנעה לבדה. היא לא הייתה מלווה". במילים אחרות: טראמפ מנסה שלא להפוך כל ירי איראני לסיבה מיידית לשיבה למלחמה. ועד שטראמפ יכריע בין לתקוף את 25% מהמטרות שעוד נותרו לאמריקנים הוא מכין יום רווי פעילות תקשורתית: ב-15:00 (שעון ישראל) יתדרכו שר המלחמה הגסת' וראש המטות המשולבים קיין את העיתונאים בפנטגון, ב-17:30 טראמפ יחתום על צווים נשיאותיים בנוכחות עיתונאים וצפוי לענות על שאלות, אבל האטרקציה, לאחר צאתה של דוברת הבית הלבן קרוליין לויט לחופשת לידה, תהיה התדרוך שיעניק בחדר התדרוכים בבית הלבן מרקו רוביו, שר החוץ האמריקני והיועץ לביטחון לאומי.
מסביבתו של הנשיא כבר נשמע טון אחר, לינדזי גרהאם, מקורבו הבולט בסנאט, אמר כי איראן "הפרה לחלוטין" את הפסקת האש, וכי השילוב בין התקיפה נגד תשתיות באיחוד האמירויות לבין התקיפות נגד ספנות בינלאומית "מצדיק תגובה גדולה, חזקה וקצרה" שתפגע עוד יותר ב"מכונת המלחמה של איראן". גרהאם גם הוסיף שהתקיפה נגד האמירויות מלמדת "מי באמת שולט באיראן" ומה הסיכוי לפתרון דיפלומטי בזמן הקרוב.
הפער הזה חשוב: טראמפ משאיר לעצמו מרחב תמרון. הוא מאיים שאם איראן תפגע בספינות אמריקאיות היא "תמחק מעל פני האדמה", אבל עדיין לא מוכן לומר שהפסקת האש מתה. הוא אומר "אני מנסה להיות נחמד", אבל באותה נשימה מתאר את איראן כמדינה ש"אין לה צי, אין לה חיל אוויר, אין לה נ"מ, אין לה מכ"מים, אין לה כלום". הוא מתגאה בכך שהשוק האמריקאי בשיא גם בזמן "המבצע הצבאי" או כפי שהוא כינה אותו "המיני מלחמה" ומסביר לקהל של בעלי עסקים קטנים כי "עשינו עיקוף קטן" כדי לטפל באיראן "וזה עובד יפה מאוד" (כן ביום של טילים על האיחוד האמירויות מבחינת טראמפ זה עובד יפה מאוד).
אלא שה-"עיקוף הקטן" הזה כבר הפך לציר המרכזי של מדיניות החוץ שלו. טראמפ עצמו מודה שהמלחמה עוד נמשכת למרות הפסקת האש , גם אם הוא מכנה אותה "מיני מלחמה". הוא אומר שאיראן לא יכולה להחזיק נשק גרעיני, כי אחרת "יהיו לכם (קרי למערב) בעיות שאיש לא יאמין". הוא גם ממשיך לטעון שהשמדת הצבא האיראני היא כמעט מוחלטת אבל מוסיף אזהרה חשובה: "הבעיה עם הפסקת אש היא שאפשר לבנות קצת מחדש. אנחנו יודעים כל מה שהם עשו. נחסל את זה בשעות הראשונות". כלומר, הפסקת האש בעיני טראמפ אינה הסדר, היא חלון שבו הצד השני עלול להתארגן, וארה"ב שומרת לעצמה את הזכות לחזור ולתקוף.
במקביל, גם החזית הלבנונית מציבה לטראמפ בעיה אחרת: איך להראות התקדמות מדינית בלי להיראות כמי שכופה על בעלות בריתו ויתורים מוקדמים מדי. למרות מאמץ אמריקאי נרחב כולל מצד מחלקת המדינה, שליחים ושגריר ארה"ב בלבנון מישל עיסא לשכנע כי פגישה בין נשיא לבנון ג'וזף עאון לראש הממשלה בנימין נתניהו לא תהיה הפגנת חולשה לבנונית, עאון הבהיר כי התנאים עדיין לא בשלו. ובכל זאת, יש התקדמות: הוא אישר כי יתקיים סבב שיחות שלישי בין השגרירים, והערוץ אינו נסגר.
זהו בדיוק סגנון הפעולה של טראמפ בימים האלה: לא שלום, אלא תנועה, וניהול כמו גם הכתבת קצב המלחמה. בלבנון הוא רוצה לשמר מסלול מדיני בלי לפוצץ את הזירה, מול איראן הוא רוצה להמשיך לחנוק את המשטר בלי להיתפס כמי שהחזיר את העולם למלחמה פתוחה, כלומר לא מלחמה אינסופית. במצרי הורמוז הוא רוצה לפתוח מעבר לספינות העולם, אבל לא לאיראן.
הבעיה היא שהמציאות לא תמיד מתיישרת עם הכוריאוגרפיה. כל ירי לעבר האמירויות, כל תקיפה על ספינה, כל ניסיון איראני לשבש את "פרויקט החירות", מקרבים את טראמפ לרגע שבו כבר לא יוכל לומר "אני לא יכול לומר", ואז תגיע השאלה האמיתית: האם הוא עדיין מנסה להיות נחמד, או שכבר החליט שהגיע הזמן להפסיק ולחזור לתת בראש