סופר טרופר: איזה מין אנשים אנחנו רוצים לראות בכנסת?

מכירים את "דילמת המניאק"? בימים שבהם נפרצים גבולות המגדר היא הופכת ליוניסקס, אבל עדיין נפוצה יותר בקרב נשים: הנטייה להתאהב במניאקים.

רגע של אבולוציה: לנטייה הזאת יש שורשים גנטיים, חייתיים, שגורמים לנו לרצות להזדווג עם מי שצאצאינו המשותפים יהיו בעלי הסיכויים הטובים ביותר לשרוד.

אם נעתיק את מכלול התכונות הזה מאנשי המערות אל ימינו אנו, נמצא בארסנל התכונות המבוקש מצליחנות ואף כוחניות, שלעיתים גוברות על טוב לב ונדיבות, או בקיצור: מניאק.

משמע, אחד שהיה מקבל ציון "נכשל" בכל מבחן סוציומטרי, אבל לעומת זאת ניחן החריפות שכל ויכולת לנצל הזדמנויות. כבר כתבנו: מניאק (לא במובן המילולי של משוגע, אלא יותר של תחמן. אם תרצו "תחמניאק"...).

אז היכן הדילמה? אם המניאק הזה מסוגל לגלות נאמנות לצוות מצומצם, במקרה של קשר זוגי - לבת הזוג ולילדים המשותפים, הרי שמדובר בפרטנר אידיאלי להשיג עמו ניצחון במרוץ החיים.

מצד שני, אם יבוא יום והוא ינהג בסביבתו הקרובה כשם שהוא נוהג בקרובה-פחות, הרי שאנו עלולים לגלות שנתקענו עם מניאק...

את הדילמה הזאת אפשר להעתיק מהמישור הזוגי-משפחתי, גם לרמה הלאומית: מה עדיף לנו? מנהיג ישר שיאמר לציבור אמת ויהיה לא רק בעל חזון אלא גם מגדלור של מוסריות? או שמא אחד שמשקר ללא הרף, מבטיח הבטחות על הקרח ומסובב את כולם על האצבע הקטנה, בתקווה שינצל את מכלול ה"כישורים" הזה כדי לשאת את ישראל קדימה?

אכן דילמה שלפעמים כדאי להגדיל בה את הרזולוציה כדי לאבחן טוב יותר: כל עוד הצלחת המנהיג היא גם הצלחת המדינה, הרי שמצב של ווין-ווין הוא אפשרי בהחלט.

יש שיטענו שבנימין נתניהו של עד תחילת משפטו, היה פוליטיקאי מהסוג הזה בדיוק: סכסך בין יריביו, שיטה בשותפיו והונה אותם תכופות, אבל ידע גם לפעול כדי לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל.

לכן, לשיטתם, קל לשים את האצבע על הנקודה שבה נתניהו הפך מפוליטיקאי סופר מוכשר (מה שדורש מידה לא מבוטלת של תחמנות) למנהיג רעיל: הרגע שבו חל ניגוד אינטרסים בינו לבין מדינת ישראל ומוסדותיה - מערכת המשפט, בית הנשיא, מערכת הביטחון, האקדמיה וכל מי שסומנו מיד כ"שמאל", רק מפני שהפריעו להמשך שלטונו, הערך היחיד שחשוב באמת לנתניהו.

באופן פרדוקסלי, אותן תכונות שדחו רבים כל כך מסביבתו של נתניהו, הפכו את מי שהיה, עד לפני זמן לא רב, המועמד המוביל להחליף אותו, בני גנץ, לבלתי-בחיר, עד כדי התבוססות במי האפסים של מתחת לאחוז החסימה.

כלומר, גנץ "נאשם" בכך שאינו מהיר מחשבה דיו, אינו חשדן על גבול הפרנויה, אינו יודע לשקר ולתחמן - האיש שרבים אהבו לאהוב משום שאינו נתניהו, הפך לחוכא ואטלולא מפני שאינו "קצת כמו נתניהו". ואם כך הוא המקרה של גנץ, מה נגיד על חילי טרופר?

הן טרופר נותר כמעט אחרון נאמניו של בני גנץ בשתי הפעמים שבהן הצטרף הלה לממשלת נתניהו: פעם אחת כשהוא מפרק את כחול לבן ומאפשר לנתניהו למשול בחסות מצב החירום שכפתה עלינו הקורונה.

בפעם השנייה כשישב סביב אותו השולחן עם איתמר בן גביר, בנימוק ש"נכנס מתח לאלונקה" בשל מצב החירום שכפתה עלינו מתקפת 7 באוקטובר.

אם מישהו חושב שמגיע לגנץ קרדיט על שתי הפעמים האלה בהן הציל את נתניהו מהקו, לכאורה או באמת בשל האינטרס הלאומי, הרי שאותו הקרדיט מגיע גם לטרופר.

אם אצל אחרים מוחזקים שני המקרים הללו כנקודות שחורות בקריירה של גנץ, זה די מוזר שהרבב לא דבק גם בטרופר, שהיה שותף מלא לשתיהן.

למה נוח לרבים כל כך לזלזל בגנץ אבל לרצות לחבק את טרופר? ובכן זה כבר באמת עניין לפסיכולוגים.

השערה לא מקצועית, אבל הגיונית: טרופר אינו מאיים על איש. הוא מעולם לא התיימר להנהיג אלא רק להיות חלק מצוות. דיבורו רך, מראהו שברירי, הוא איש נעים ונבון שכמעט תמיד כיף להקשיב לו, עוד לפני שנדרשים לתוכן של דבריו.

מעבר לכל אלה אנחנו יודעים גם שעשה את המעשה כי אלטורואיסטי שיכול אדם לעשות ותרם כליה לאדם זר. אכן חסד מופלא, בלי שום ציניות.

אבל אפילו אחרי כל המילים היפות, הרי שאנו חשדנים מטבענו (אך טבעי הוא לאחר כמעט 80 שנה של הכרות קרובה עם המערכת הפוליטית) או לפחות מספיק כדי לתהות האם אין כאן אופורטוניזם מוסווה?

הנה, החליט אדם על דעת עצמו שהוא מתאים להיות שליח ציבור, דבק כמסטיק בסוליית נעלו של האיש הנכון - והנה הוא חבר כנסת ואף שר "נבחר ציבור" שלא עמד מימיו לבחירתו של איש זולת ראש מפלגתו...

לפחות במקרה של טרופר, אפשר לקוות שלא כך הוא. במציאות שבה יש מחיר גבוה לכל אצבע בכנסת, יכול היה טרופר, לו היה אופורטוניסט, היה יכול לשדרג את מעמדו כבר כמה וכמה פעמים במחיר שלא יסולא בפז.

למרות זאת טרופר נשאר עם גנץ גם כשהלה ספג קיתונות של בוז ולעג, עד שלא נותר לו אלא לייחל לקמפיין שדחק את קץ הקריירה הפוליטית של רמטכ"ל אחר, שאול מופז (למי שזוכר: "למה מי אתם שתדרכו על שאול מופז?").

מה שבר את טרופר? על פי דפנה ליאל (חדשות 12) הייתה זו הבטחה מצד בני גנץ לפיו יתאחד עם מפלגה אחרת, אם לא יצליח להתרומם בסקרים. הבטחה שהופרה, לכאורה, אחרי שגנץ ניסה לשכנע את טרופר שלמרות הסקרים, קמפיין יעיל יעלה אותו מעל לאחוז החסימה.

טרופר טוען שלא סגר עם איש לגבי הצטרפות (כלומר: בנט, איזנקוט או חבירה לגורם חדש). מצד אחד קשה להאמין, מצד שני חובה להאמין... ולו רק משום שהרקורד של האיש הוא ללא דופי.

מכל מקום, כל ישראלי צריך לקוות שנראה יותר "טרופרים" בחיים הציבוריים בישראל, משהו שקצת ישיב לנו את האמונה במערכת שאיבדה כל קרדיט בעיני הציבור.

כלומר, אולי לראשות הממשלה נבחר בסוף מישהו שיודע להיות גם "מניאק" לפעמים, אבל לפחות שאלה שמקיפים אותו יהיו קצת פחות גרועים מאלה שמקיפים את ראש הממשלה הנוכחי.

קצת פחות צעקנים, קצת פחות רשעים, קצת פחות כלומניקים, קצת פחות שקרנים, קצת פחות אופורטוניסטים, קצת פחות מתחנפים לבייס בכל מחיר... בקיצור: קצת יותר חילי טרופר (אפילו אם יעדיפו לשמור לעצמם את שתי הכליות).