גם הבוקר אין לנו תשובה האם ומתי תתחדש המלחמה באיראן, אם כי נראה שזה באמת יותר שאלה של מתי מאשר אם.. ובינתיים מה שיכול להביא להתלקחות מיידית, היא אותה גלולה מומתקת בשם פרויקט "החירות" אשר יוצא לדרך היום (שני), וזה כנראה הרבה יותר מסתם מהלך הומניטרי.
אז מה הולך לקרות? לפי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הרי שספינות ניטרליות יזכו לליווי אמריקאי בטוח מחוץ למצרי הורמוז, ולמעשה, מאחורי המהלך עומדת אסטרטגיה רחבה בהרבה: ניסיון לייצר סדר ימי חדש במפרץ, תחת הנהגה אמריקאית, תוך הפעלת לחץ מקסימלי על איראן כמו שטראמפ קצה מלכתחילה רק הפעם תוך ייצור ערך למדינות חברות.
האמת שבכירים אמריקניים במיוחד במחלקת המדינה אותתו כבר בימים האחרונים כי בכוונת ממשל טראמפ פועל להקים קואליציה ימית בינלאומית בשם "Maritime Freedom Construct", שתאפשר חידוש התנועה במצרי הורמוז. הקואליציה אמורה לשלב שיתוף מודיעין, תיאום דיפלומטי ואכיפה של סנקציות ובעיקר להכניס שחקנים נוספים לזירה. זהו ניסיון ברור להפוך את המשבר המקומי לבעיה ופתרון בינלאומיים, ולהראות לכולם שאיראן היא אשר חוסמת את הסחר העולמי.
המהלך נזכיר, מגיע לאחר מציאות הפוכה לחלוטין מההצהרות: טראמפ אמנם הכריז כי המצר "פתוח לעסקים" זוכרים את זה? לפני פחות משבועיים, אך בפועל התנועה בו כמעט ונעצרה. איראן מאיימת על כלי שיט שאינם פועלים בתיאום עמה, בעוד ארצות הברית מטילה מצור משלה על נמלים איראניים. התוצאה היא מצב של "מצור כפול" שמחניק את אחד מצירי האנרגיה החשובים בעולם. ובתוך המצב הזה, "פרויקט החירות" מציע לכאורה פתרון: פתיחת מסדרון הומניטרי לספינות שאינן צד לסכסוך. טראמפ עצמו הגדיר זאת כמחווה עבור מדינות "חפות מפשע", ואף רמז כי מדובר בצעד בונה אמון. אבל הקריאה המדוקדקת יותר מראה שזהו מהלך מחושב היטב: לא שבירת המצור אלא ניהולו. לא הקלה על איראן אלא בידודה.
במילים אחרות, טראמפ מנסה להחזיק את המקל בשני קצוותיו: מצד אחד להמשיך לחנוק את הכלכלה האיראנית, ומצד שני להוכיח לעולם שהבעיה אינה בו, אלא בטהרן. זהו ניסיון לייצר לגיטימציה בינלאומית להמשך הלחץ ואף להרחיב אותו לפני שפותחים שוב באש.
הגישה הזו משתלבת היטב עם המסרים החריפים שטראמפ משדר בימים האחרונים. "אני לא יכול לדמיין שההצעה האיראנית תהיה מקובלת", כתב, "הם עדיין לא שילמו מחיר כבד מספיק על מה שעשו לאנושות במשך 47 השנים האחרונות". זו לא רק ביקורת זו הצבת רף חדש להסכם אפשרי: לא רק ויתורים, אלא גם "מחיר".
וכשמביטים על ההצעה האיראנית עצמה, מבינים עד כמה הפערים עמוקים: טהרן מציעה מתווה של 14 סעיפים, שבמרכזו סיום מוחלט של המלחמה בתוך 30 יום, פתיחת מצרי הורמוז, הסרת הסנקציות, שחרור נכסים מוקפאים ואפילו תשלום פיצויים לצד דרישה להוצאת כוחות אמריקאיים מהאזור. במקביל, היא מבקשת לדחות את הדיון בתוכנית הגרעין לשלב מאוחר יותר, כלומר המשך הסחבת.
זהו בדיוק הסעיף שטראמפ אינו מוכן לקבל. מבחינתו, הגרעין אמור להיות נקודת הפתיחה לא הסיום. הדרישה האמריקאית ברורה: ויתור על מלאי האורניום המועשר כתנאי לכל הסדר. כל ניסיון לדחות את הדיון בנושא נתפס בוושינגטון כתרגיל במשיכת זמן, אולי אפילו כהזדמנות לאיראן להתאושש לקראת המשך הלחימה.
גם ברמה הצבאית, הטון האמריקאי נותר תקיף. טראמפ עצמו אמר כי ארצות הברית "חיסלה כ-85% מיכולת ייצור הטילים של איראן", אך מיד הבהיר כי "הייתי רוצה להשמיד גם את ה-15% הנותרים". מבחינתו, כל יכולת שנותרה היא איום עתידי ולכן יעד לגיטימי.
וכאשר נשאל האם התקיפות עשויות להתחדש, הוא אמנם נזהר - אך לא סוגר את הדלת: "אם הם יתנהגו לא כראוי… זו אפשרות שיכולה לקרות מתישהו". כלומר, גם אם יש הפוגה, היא רחוקה מלהיות סוף הסיפור וגם בציוצו על "פרוייקט החירות" אמר, אם מישהו יתנהג רע (בכוונו למשמרות המהפכה) נאלץ להשתמש בכוח.
ובתוך כל זה, יש גם רגע כמעט סימבולי. טראמפ סיפר כי לא הספיק לצפות בטורניר גולף במגרש שבבעלותו, משום שהוא "עסוק מדי" בעיקר באיראן. ואז, כמעט כבדרך אגב, אמר את מה שאולי מסכם הכול: "אולי עדיף שלא יהיה הסכם בכלל", אז הלילה הוא צפה במשך כשעתיים וחצי בטורניר במגרש הגולף, המריא בחזרה ממיאמי לבית הלבן ולא שוחח עם העיתונאים, נדיר חשוב להגיד, אבל אולי הציוץ הזה לפי שעה אומר הכל..