נתחיל מהסוף: מהלך החיבור שעליו הכריזו השבוע נפתלי בנט ויאיר לפיד הוא חלש מדי ומוקדם מדי. הוא חלש, משום שלא יספק את הסחורה ולא יקדם את מטרת האופוזיציה לכבוש את השלטון. הוא נובע בעיקר מאינטרסים צרים של השניים, ונותן מענה לכל אחד מהם ולאתגריו, אבל בשום מקרה אינו משרת את המחנה שאליו הם משתייכים.
לפני החיבור היה בנט יכול להתהדר בנוצות הימין, שאותן הוא עדיין נאלץ לעטות כדי לא לאבד את שארית התמיכה שאולי עוד נותרה לו. לאחריו, גם אם ינסה להדביק אותן בסופר-גלו לגופו, יהיה זה מעשה חסר תועלת. בעיני בוחריו, מרגע שחבר ללפיד, הפך לחלק בלתי נפרד מהמחנה ההוא. הם אינם רוצים את בנימין נתניהו, אחרת היו תומכים באחת ממפלגות הקואליציה שהולכות איתו באופן מוצהר, אבל המחיר של הכנסת חברי יש עתיד, ובראשם יאיר לפיד, לכנסת הבאה גבוה מדי מכפי שיוכלו לשלם.
לכן הבחירה הראשונה של בנט הייתה בכלל גדי איזנקוט. לא מעט משאבים, תחנונים, הפצרות ואיומים השקיע בנט בניסיון להביא להצלחת המהלך, אולם בכולם כשל כישלון חרוץ. בצר לו פנה לאופציה שהייתה הרבה פחות מועדפת עליו, והיא הפנייה ללפיד. הוא זיהה שהאינטרס שלו לעמוד בראש המפלגה הגדולה בגוש חופף לזה של לפיד - לצלוח בשלום את אחוז החסימה - ואכן, בתוך משא ומתן זריז של כשבועיים, הצליח לחבר אותו אליו ולהגשים את מאווייו.
אבל בעיית איזנקוט עודנה בעינה. תרחיש האימה הגדול ביותר של בנט הוא שאיזנקוט יגדל עוד יותר מכפי שגדל עד כה, והמפלגה המאוחדת תאבד את הבכורה בהובלת הגוש. בפעם הקודמת, עוד כשנחשד כי הוא עשוי ללכת ברגע האחרון עם נתניהו, הצליח בנט לשכנע את ראשי מפלגות השמאל האחרות שהדרך היחידה לעצור אותו מלעשות זאת היא להעניק לו את השלטון, למרות שבעת המנדטים הבודדים שהצליח לגרוף. הפעם, גם אם לנתניהו לא יהיה רוב, הוא לא יוכל לשחזר את התרגיל, והדרך היחידה שלו לדרוש את הנהגת הגוש היא לעמוד בראש המפלגה הגדולה בו.
לכן הוא משקיע מאמצים מכמירי לב ופתטיים בניסיון לאלץ את איזנקוט להצטרף כמעט בכוח. במקום להודות שהונה את ציבור תומכיו בכך ששכנע אותם שיוכל להביא את הימין, בוחר בנט להתבצר בטעותו ולהוסיף עליה טעויות חדשות. האובססיה לעמוד בראש המפלגה הגדולה באופוזיציה מוציאה אותו מדעתו. הפאניקה המצמיתה שהובילה אותו לחיבור התמוה עם לפיד, היא זו שמובילה אותו גם כעת בניסיון הנואש לחבר את איזנקוט.
אם בנט היה מכיר מעט את איזנקוט, הוא היה יודע שמדובר במהלך חסר סיכוי. הרמטכ"ל לשעבר אינו בנוי מהחומר שייכנע כל כך מהר ללחצים, לא משנה כמה עיתונאים יצליח לגייס למהלך הכושל שהוביל, וכמה מאמרי דעה יוציא תחת ידיו באמצעות עושי דברו בתקשורת. כפי שדחה את מאמציו של בנט להתחבר בחופזה כשעוד היה לבדו, כך צפוי יו"ר מפלגת ישר! להתמיד בסירובו גם כעת, כשבנט חובר ללפיד.
כעת, לאחר הקמת הרשימה המשותפת, איזנקוט רואה את עצמו כמי שלא רק ייכנס למשבצת המבוגר האחראי, הרואה את טובת המחנה כולו, אלא גם כיחיד שאולי יהיה מסוגל להביא מצביעים חדשים, לרבות אנשי ימין. אחרי שבנט שרף את עצמו לדעת מבחינתם, המשימה כולה מוטלת מעתה על כתפיו.
זה לא התפקיד הפוליטי שייעד לעצמו, והוא גם אינו בטוח בעצמו שאכן יצליח. דעותיו, יש לזכור, הן דעות שמאל מדיני מובהקות יותר מאלה של מי שמתחפשים לאנשי מרכז, אבל כשהוא מסתכל ימינה ושמאלה, הוא מבין שנותר לבדו. בניגוד למועמדים האחרים, כמו בנט, לפיד ויאיר גולן, לאנשי ימין המתנגדים באופן בסיסי לדרכו אין כלפיו שנאה או אנטגוניזם מובנה. לא בטוח שזה מספיק, אבל זו לפחות נקודת התחלה שאפשר לעבוד איתה.
הקולות הערבים
המפץ בשמאל לא רק חלש, אלא גם, כאמור, מוקדם. מוקדם מדי. אחרי ההודעה על ההצטרפות לבנט, גבר הלחץ בקרב חברי יש עתיד, שרובם הגדול כבר מבין שלא יחזור לכנסת הבאה. עד המקום ה-30, שממילא נראה בלתי ריאלי, יהיו ללפיד רק עשרה מקומות להעניק לחבריו. פירוש הדבר שלפחות 14 חברי כנסת מכהנים ייפלטו ממנה, וכנראה אף יותר.
כשיש עוד שלושה חודשים של מושב כנסת פעיל בטרם תוכרז הממשלה כממשלת מעבר, מדובר בתקופת נצח. המשימה הראשונה של לפיד, עוד לפני שבכלל יתחיל להתארגן לבחירות עצמן, תהיה לשמור על המסגרת שלו שלמה. וזו לא תהיה משימה קלה.
נכון לעכשיו, לא נתניהו מצד אחד ולא איזנקוט מהצד השני מנסים לזנב בחברי יש עתיד ולפלג אותה. למזלו. אבל הדבר אינו מעיד על ההמשך. כל חבר כנסת שווה יחידת מימון לקמפיין הבחירות בשווי של כ-1.5 מיליון שקל. לא מעט כסף. בשלב הזה, מאוכזבי האיחוד ביש עתיד עדיין לא התגבשו לקבוצה שתפלג את הסיעה ותציע את עצמה לכל המרבה במחיר, אבל גישושים ראשונים של יחידים, בחיפוש נואש אחר בית פוליטי חדש, כבר החלו.
כמה ראשי מטות ביש עתיד כבר יצרו קשר עם גורמים במפלגת ישר!, ולדברי גורמים שונים גם כמה חברי כנסת ממפלגתו של לפיד נמצאים בתמונה. איזנקוט לא ממהר לצרף אותם בשלב הזה, אפילו לא את אלעזר שטרן, שכבר הודיע בפומבי בטלוויזיה שאם יישאר בפוליטיקה, יהיה זה במפלגתו של איזנקוט. אבל השיקול הכלכלי במהלך קמפיין בחירות ארוך ויקר עשוי להיות שיקול מכריע שישנה את דעתו.
מרגע שבנט הצטרף ללפיד, שאלת החיבור לממשלה משותפת עם הסיעות הערביות, או הסתמכות על תמיכתן מבחוץ לשם הקמת ממשלת מיעוט רק כדי להזיז את נתניהו ממקומו, כבר אינה באמת שאלה. אין שום ספק שכל החבורה - בנט, לפיד, איזנקוט, אביגדור ליברמן ויאיר גולן - תלך על המהלך הזה, ואפילו בלי נקיפות מצפון או אפולוגטיקה משום סוג.
הסיעות הערביות כבר רמזו שייתנו אור ירוק למהלך. אחמד טיבי אמר לפני כמה שבועות כי עבור הפלת נתניהו תהיה מוכנה מפלגתו "לבלוע כמה צפרדעים". השבוע אמר איימן עודה: "המטרה שלנו היא להשפיע שהפשיסטים לא ישפיעו. אחרי הבחירות ננהל משא ומתן ונראה איך נגשים את המטרה". גם עופר כסיף העניק בימים האחרונים הצהרה דומה. רע"ם של מנסור עבאס כבר הוכיחה שמבחינתה אפילו לא מדובר בברירת מחדל, אלא בתרחיש רצוי מלכתחילה.
הממשלה הקודמת נפלה בשל ההישענות על רע"ם. זה התחיל עוד לפני מרד חג הפסח של עידית סילמן והרהורי החרטה של ניר אורבך. זה התחיל כשמפלגת רע"ם סירבה לתמוך בהארכת תוקף תקנות החירום ביו"ש, שהכנסת נדרשת לאשר כל חמש שנים, ושאותן רואה רע"ם, כמו יתר המפלגות הערביות, כחוק מפלה; לכן היא מסרבת לאשרר אותן, גם במחיר הפלת הממשלה.
קצת יותר משנה לאחר הקמת הממשלה הבאה, לקראת תחילת 2028, יחלפו שוב חמש שנים שבהן תידרש הכנסת לאותה הצבעה - שעוברת כבר עשרות שנים כלאחר יד, אך הפכה לאירוע מטלטל בקואליציה הנשענת על מפלגה המצייתת למועצת השורא. זה, פחות או יותר, צפוי להיות אורך החיים של ממשלת שינוי נוספת, אם תקום, בהיעדר רוב בהצבעה הקריטית.
נכון לעכשיו, כל ניסיונות הגישוש של גורמים באופוזיציה מול הסיעות הערביות, ועל אף אישור עקרוני מצידן לשתף פעולה בממשלה משותפת או בממשלת מיעוט נשענת, נתקעו סביב הסוגיה הזאת. אף שיש גורמים במפלגות הערביות שמשדרים שיש על מה לדבר, אם כי עדיין לא הביעו הסכמה מפורשת משום סוג, ראשי המפלגות מתבצרים בסירובם. הם אינם מוכנים לפתוח את הנושא, וההערכה היא שכפי שהדבר היה קו אדום לרע"ם אז, כך ימשיך להיות גם הפעם.
לכן, עוד לפני תוצאות הבחירות, ועוד לפני שהאופציה להקמת ממשלה כזו בכלל מונחת על השולחן, ימיה כבר קצובים מראש. כך גם לגבי חוקים אחרים שמבטיחים ראשי האופוזיציה לקדם אם ירכיבו את הממשלה הבאה בתחום הגיוס, לרבות גיוס חרדים, והטבות למשרתים ולמילואימניקים. למרות ההבטחות הגרנדיוזיות של ליברמן, בנט ולפיד, אין שום סיכוי לגבש רוב קואליציוני לחוקים אלה, שהערבים מתנגדים להם באופן יסודי וקבוע.
איילת מתלבטת
במהלך מסיבת העיתונאים המשותפת של בנט ולפיד, הקפידו השניים להמשיך לנסות להדביק את בנט בכוח לימין, מתוך כוונה ברורה לשדר לשמאל, שאינו יודע נפש ימנית מהי, שההחלטה האסטרטגית לתמוך בבנט - כי הוא היחיד שיודע להביא מנדטים מהימין, לפחות בסקרים - עודנה נכונה גם אחרי האיחוד. כך, למשל, הכריז בנט עצמו במסיבת העיתונאים: "אני איש ימין", ואילו לפיד אמר עליו בפניו: "בנט איש ימין". כך, ברמזים דקים עד בלתי מורגשים, ניסו השניים לספר לצופיהם, בלחישה ובעדינות מרוככת, כי בנט הוא איש ימין.
כדי לגבות את המילים במעשים, עשויה לחזור לקדמת הבמה דמותה של איילת שקד. עד כה, כשמאבקו היה בתוך השמאל, דאג בנט לצרף מועמדים הקורצים לקהל היעד, מה שהפך את שקד, על אף הקילומטראז' הרב שבו השניים הלכו יחד, לסחורה בלתי רצויה. רק היא הייתה חסרה לו, ככוכבת קמפיין הנגטיב של יריביו מהשמאל, שיסמנו אותה כעריקה הבאה למחנה נתניהו וכמי שעשויה לתמוך ברפורמה משפטית.
כעת, אחרי החיבור, וכדי להמשיך לטפח את תדמית הימני המאולצת, עשויים השניים לשוב זה לזרועותיו של זה באיחוד מרגש וסוחט דמעות. אם בנט ימשיך לצרף לרשימתו רק אנשים המזוהים עם השמאל, יאבד עוד מאמינותו, השחוקה ממילא עד דק. מבין אנשי הימין שעשויים להיות על הפרק, שקד נמצאת אצלו בעדיפות עליונה. הוא כבר מכיר אותה שנים וגם סומך עליה. למרות כל מה שעברו יחד, היא מעולם לא נטשה אותו.
שקד שוקלת את החיבור הזה, אבל גם הצעות אחרות ממפלגות אחרות, העיקרית שבהן היא של ליברמן, להצטרף לישראל ביתנו. מאז הבחירות האחרונות, שהסתיימו במפח נפש מבחינתה כשלא עברה את אחוז החסימה, ובעוד עתידו הפוליטי של בנט ושובו לזירה עמדו בסימן שאלה, קיימה שקד קשר רציף עם ליברמן, מתוך כוונה ברורה לשיתוף פעולה ביניהם במסגרת ישראל ביתנו.
שקד קיבלה הצעות נוספות גם ממפלגות שספק רב אם יעברו את אחוז החסימה. כעת, כשיש לה ביד, כמעט בוודאות, שתי הצעות להצטרפות במקומות ריאליים, סביר להניח שלא תלך להרפתקאות שיותירו אותה שוב בחוץ.
אבל שקד עדיין מתלבטת. לא רק לאן, אלא גם האם. כעת, מחוץ לפוליטיקה, היא עושה לא מעט לביתה. ואף שהחזרה מדגדגת לה באצבעות, ההעדפה והבחירה הראשונה שלה לבית פוליטי לא יוכלו להתממש בזמן הקרוב. כשזה יקרה, היא לא רק תחזור לפוליטיקה - היא תרוץ אליה. זה יהיה לליכוד, אבל רק ביום שאחרי נתניהו.
היא הייתה רוצה להתפייס עם נתניהו ושייקח אותה כבר עכשיו. היא גם לא צריכה שריון, רק אישור ממנו להתמודד בעצמה. אבל הסיכוי שיאפשר לה זאת אינו שואף לאפס, אלא למינוס. לכן השיקול העומד בפניה הוא אם ללכת כבר עכשיו, אבל למפלגות בעדיפות ב' ו-ג', או להמתין קדנציה או שתיים ולהגיע לליכוד בדרך המלך.
סמכות בלי אחריות
בדיון בבג"ץ בשבוע שעבר על ועדת החקירה, התפרצו כמה מהמשפחות השכולות בדרישה כואבת לחקור גם את חלקו של בית המשפט באירועי הטבח, לאחר שלא פעם קשר את ידיהם של חיילי צה"ל והכתיב לא מעט את המדיניות הביטחונית של ישראל באמצעות פסיקותיו במרוצת השנים.
לאחרים עשויה להישמע האשמת בג"ץ לא פחות ממזעזעת. על המדיניות הביטחונית, לדידם, אחראית אך ורק הממשלה, ואילו הניסיון לערב את הרשות השופטת הוא נקלה ובזוי. כידוע, שתי הגישות מצויות במחלוקת ציבורית, לעיתים קשה, ולא מהיום.
לעומת זאת, אירועי האלימות של כנופיית SSQ, המורכבת ממסתנני אפריקה שהציפו את ישראל לפני כמעט שני עשורים, ושהגיעה לתודעה הציבורית כשיצאה מגבולות דרום תל אביב והגיעה למחוזות השרון ואף מעבר לכך, רשומים באופן בלעדי על שמם של שופטי בג"ץ.
מאז תחילת תופעת ההסתננות ועד הקמת הגדר לעצירתה בידי נתניהו, לא הייתה ממשלה שלא החליטה ופעלה ככל יכולתה לעצירת ההסתננות. לא הייתה ממשלה שלא ניסתה לגרש את פורעי החוק, לשלול מהם את היכולת להשתקע, לפזר אותם בכל חלקי הארץ ולגרשם, כשמי שעומד וחוסם בגופו ממש כל פתרון אפשרי הוא בית המשפט העליון. יהיה זה ביטוי חריף לקבוע שדמם של קורבנות הפורעים על ידיו, אבל המציאות, מה לעשות, אינה רחוקה מכך.
דוגמה להתערבות משפטית שבלמה את ממשלות ישראל מלמצוא פתרונות ראויים וצודקים לבעיה: ב-2013 פסל בג"ץ חוק מיוחד של הכנסת, חוק המסתננים; ב-2014 ביטל את התיקון לחוק ההסתננות, ובהחלטה אחרת הורה לסגור את מתקן חולות. ב-2015 התערב פעם נוספת בחקיקה של הכנסת נגד מסתננים; ב-2020 ביטל את חוק הפיקדון למבקשי מקלט; וב-2023 פסל חוק שמפקיע כספי פנסיה מעובדים זרים שלא יצאו בזמן מהארץ. באותה שנה פסל חוק שנועד לתמרץ מהגרי עבודה לעזוב את ישראל, ומאוחר יותר פסל סעיפי חוק שאפשרו לשלול כספי פנסיה ופיצויים מעובדים זרים. וזו, כאמור, רק דוגמה. נטילת סמכות, אבל עם אפס אחריות.