ישראלים מאד לא יאהבו את מה שיש לה להגיד על ישראל. אבל זה הדדי, היא מאד מאד לא אוהבת את מה שישראל אומרת, ועוד יותר את מה שישראל עושה. היא פעילה מרכזית בארגון המשטים ולמרות הקשיים הפיזיים המועצמים בשל נכותה כקטועת רגל, היא עלתה גם על "משט הסומוד העולמי" שהפליג ביום ראשון מסיציליה ועושה את דרכו לעזה.
הסיכויים שהמשט הזה יגיע לשם קלושים. ישראל לא מסתירה את כוונותיה ליירט אותו כמו משטים קודמים. חיל הים כבר ערוך לפגוש את כלי השייט במים בינלאומיים, הרחק מחופי עזה וחופי ישראל, לתפוס את הספינות ולעצור את המשתתפים. זוהר רגב מכירה את התרגולת, זה לא המשט הראשון ולא השני בו היא משתתפת. אבל למרוות הסוף הכאילו ידוע מראש, היא נותרת נחושה.
"ישראל מבצעת רצח עם בעזה ודיכוי שיטתי של הפלסטינים מאז הקמת המדינה"
הסירה של זוהר רגב יצאה מברצלונה ביום רביעי ה-15 לאפריל. היא מזכירה שבמשט 2010 הפליגו שש ספינות. במשט הנוכחי יש נכון לעכשיו 58 ספינות. אחרי התארגנות והצטיידות בנמל סירוקזה בדרום מזרח סיציליה, הם יצאו לדרך תוך שהן צפויות לחבור לעוד ספינות. בבדיקה אחרונה הן כבר באיזור האיים היוונים. משם לעזה לוקח כשבוע. המארגנים אומרים כי על הסירות יותר מאלף פעילים, יותר מכפול מספר המשתתפים במשט הגדול של 2025.
"הכוונה שלנו היא להגיע לעזה", היא אומרת בפסקנות לכל מי שחושד שזה מסע יח"צנות, "אנחנו מביאים איתנו גם סיוע הומניטרי, וגם אנשים, אנשי מקצוע, אנשי רפואה, אנשי חינוך וכמובן גם עיתונאים אבל גם אנשים שמתמחים בבנייה, שיכולים לעזור בשיקום".
"הכוונה שלנו היא באמת להשתתף בשיקום העצמי של עזה", היא מוסיפה, "המסר של המשטים באופן הפגנתי, הוא להגיד שישראל, שמבצעת רצח עם בעזה ודיכוי שיטתי של הפלסטינים מאז הקמת המדינה, לא יכולה להיות הגורם שקובע איך הפלסטינים מתנהלים מול העולם, ובמיוחד מול התומכים שלהם בעולם. אנשים שרוצים לעזור להם לא יכולים ולא צריכים לעבור דרך ישראל".
היא מבקשת להדגיש, "אנחנו עושים את הפעולות הישירות והבלתי אלימות שלנו כשאנחנו פועלים לפי החוק הבינלאומי, בהתאם להחלטות של בית המשפט הבינלאומי, שאמר שסיוע הומניטרי לעזה אסור לעצור אותו. מי שמחליט לפעול כנגד הדברים האלה, הוא מי שפועל בצורה בלתי חוקית ובלתי מוסרית".
את הדרך לעזה זוהר רגב מכירה היטב. היא ביקרה אמנם רק פעם אחת בעזה, אבל היא מעורבת בארגון משטים מאז 2012, ובשמונה השנים האחרונות היא גם מפליגה על סירות המשתתפות במשט.
"יש בעיה עם ההתנהלות הפושעת של מדינת ישראל"
רגב ממשיכה, ומבהירה כי הספינות מתכננות להגיע עד לעזה - ולא להיתקע בישראל: "המטרה שלנו היא בשום פנים ואופן לא להגיע לישראל, לא לבית משפט, לא לכליאה בקציעות, ולא לשקמה באשקלון. המטרה שלנו היא להגיע לעזה, אבל להגיע לעזה, זה לא רק להגיע פיזית לעזה. עצם הניסיון שלנו מגיע מבחינת תודעתית לאנשים בעזה ולאנשים בפלסטין באופן כללי. כי פלסטין מבודדת על ידי ישראל. אנחנו רואים מה שקורה בגדה עם האלימות המשתוללת, שאומרים אלימות מתנחלים, אבל הצבא שם מגן על המתנחלים, הורג פלסטינים, עוצר פלסטינים, ומתעלל בהם. המשט הוא לא פעולה סימבולית, זאת בהחלט פעולה עם יעד מעשי ברור. אנחנו כן מתכוונים להגיע, וכמובן אם נעצר אז ניעצר. אבל העובדה שאנחנו עושים מעשה מחייבת את ישראל להגיב. העולם עומד ומחכה, אולי ישראל תפסיק בעצמה את רצח העם. אבל היא לא תעשה את זה וחייבים להכריח אותה".
"עזה היא תחת כיבוש ישראלי. הגדה היא תחת כיבוש ישראלי. ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה גם שם וגם שם, בין אם היא מכריזה על מה שקורה שם כמלחמה או כהפסקת אש, כולל בלבנון. ישראל חותמת על הסכמים ולא עומדת בהם ואז באה ומתלוננת שמישהו מעז להגיב ואז אוי ואבוי תראו מה עשו לנו".
"אז יש בעיה עם ההתנהלות הפושעת של מדינת ישראל ועם המשט אנחנו מנסים לשלוח מסר לפלסטינים שאנחנו לא שוכחים אותם ואנחנו מנסים להגיע אליהם. אנחנו בקיום המשט מעבירים מסר לקהילה הבינלאומית שיש לעשות יותר. שאי אפשר לשכוח ואי אפשר לקנות את השקר הזה, שיש הפסקת אש, שיש שלום, שיש תכנית לשקם את עזה ולבנות שם ריביירה, על אפם וחמתם של התושבים המקומיים", הדגישה.
רגב אומרת שגם אם המשט ייעצר, עצם הניסיון "מכריח את ישראל להגיב" ומעביר מסר לפלסטינים שלא שכחו אותם. היא אומרת שהגיוון האנושי של משתתפי המשט, והעובדה שהוא כולל משתתפים מעשרות מדינות, נועד בין היתר למדינות האלה לעקוב, להשגיח ולהניע את אותן לפעול, כשצריך. "יש ביניהן מדינות שיש להם עבר קולוניאליסטי, וכאלה שיש להם אינטרסים כלכליים ואחרים בהמשך הפרויקט הציוני, ואנחנו רוצים לשנות את המדיניות של הממשלות האלה".
"אני כישראלית בחרתי להפעיל את המנוף שיש לי, כדי להגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל, לשנות את המדיניות שלה. אבל אני גם אזרחית גרמניה ובהחלט יש לי בעיה גם עם ממשלת גרמניה, שממשיכה לספק לישראל נשק, למרות שלפיה אמנה בינלאומית אסור למכור נשק למדינה שמבצעת רצח עם או שיש אפילו רק חשש שהיא מבצעת רצח עם".
"אני אנרכיסטית", היא מודה. חיים שגרתיים היא לא חיה. אחרי שעזבה את ישראל היא התגוררה שנים בספרד. לפני חמש שנים עברה לגרמניה, שם היא התאזרחה ונהנית מקבלת פנים נדיבה. אחרי שפונתה מבניין בו התגוררה בחינם עם פולשים (סקווטרים) אחרים, ממשלת גרמניה ממנת את הדירה שקיבלה מעיריית פרנקפורט.
"לא קמתי יום אחד והחלטתי שאני שונאת את ישראל - יש לזה היגיון פנימי", אומרת זוהר רגב בת ה-56 שנולדה וגדלה בקיבוץ כפר החורש, בת למשפחה קיבוצניקית. "בקיבוץ אומרים עליי שאני בוגדת", היא מגלה, "ההורים שלי איכשהו סובלים אותי בשקט".
"בסמינר שאלו אותנו אם אנחנו ציונים - ואני אמרתי שאני לא"
הוריה, אנשי חינוך ילידי תל אביב, שנולדו כשנה טרם קום המדינה; אביה עבד גם ברפת ובלול. לדבריה, אביה עבר בעצמו תהליך פוליטי אחרי שירותו במלחמת ששת הימים, וחזר ממנה עם הבנה ש"את השטחים האלה אסור להחזיק". היא גדלה בבית שבו, לדבריה, היה ברור שיש עוול כלפי הפלסטינים, גם אם לא כבית אנטי-ציוני מובהק.
את ילדותה העבירה במסגרות החינוך של העמק: בית ספר יסודי בגניגר, תיכון ביפעת. בצעירותה הייתה אמורה לצאת לשנת שירות של הנוער העובד והלומד בשכונת גילה בירושלים. "היום אני חושבת על זה ואני מזדעזעת מעצמי", היא משחזרת, "אבל הייתי בת 17. בסמינר שאלו אותנו אם אנחנו ציונים - ואני אמרתי שאני לא. שאני לא מאמינה באידיאולוגיה הזאת. והם נרעשו ורצו לסלק אותי ובסוף דיברו איתי והחליטו שזה בסדר. אבל עשרה ימים לתוך השנת שירות הזאת הייתי צריכה לנסוע לשנות את תאריך הגיוס ובדרך ללשכת הגיוס הייתי מעורבת בתאונת אוטובוס קשה ביציאה מירושלים ואיבדתי רגל ואני חושבת שזו הייתה מתנה - ככה לא שירתתי בצבא".
"ככה גם למדתי על בשרי בגיל צעיר שלכולנו יש צורך באנשים אחרים, ושזה בסדר להיות חסרי אונים ולהזדקק לעזרה. זה שיעור חשוב, ואני קיבלתי אותו על מגש".
בהמשך למדה תקופה באוניברסיטת חיפה - כלכלה ותוכנית מצטיינים, אף שלא סיימה תיכון ולא עשתה בגרות, והתקבלה לדבריה על סמך פסיכומטרי גבוה. היא לא השלימה את הלימודים, עבדה כמזכירה, חיה בגליל במסגרת ניסיונות להקים קהילה, עברה בקיבוץ לוטן שבערבה, ובהמשך התנדבה בכפר רפאל, קהילה מרפאת לבעלי צרכים מיוחדים במבואות באר שבע.
על ההתאסלמות, והקשר המורכב עם המשפחה
בשנת 2004 עזבה את ישראל. מאז חיה שנים מחוץ לארץ, ובין היתר בבית לחם. שם עבדה והתנדבה במוזיאון לטבע ולגיוון ביולוגי ואנושי, ושם גם הכירה מקרוב פלסטינים. לדבריה, כשהייתה נשאלת מאיפה היא, הייתה אומרת בגלוי: "אני ישראלית ממוצא יהודי", וזכתה לדבריה לקבלת פנים חמה דווקא בגלל גילוי הלב.
לפני חמש שנים, אחרי שנתיים בבית לחם, היא גם התאסלמה. היא מתארת את ההתאסלמות בעיקר כפרקטיקה רוחנית, אך גם כהכרזה של שייכות. כיום היא מגדירה את עצמה ישראלית ומוסלמית, ועוטה חיג'אב. רגב נשואה לגבר מוסלמי המתגורר בבית לחם. היא מקווה שיוכל להגיע לגרמניה כדי שיוכלו לחיות יחד. גם זה הסתבר כמשהו לא כל כך פשוט.
בינתיים, בפרנקפורט היא חייה כאמור בדירה עירונית, על קצבה ממשלתית, עדיין בתהליך התאקלמות, מודה שהגרמנית שלה עדיין אינה טובה, היא לומדת את השפה ועוברת הכשרה מקצועית שתאפשר לה לעבוד במזכירה רפואית.
משפחתה עדיין בגליל אבל עזבה את הקיבוץ שליד נצרת לטובת קיבוץ בחבל משגב. היא אחת מארבעה אחים: אח אחד חי בספרד, אח אחר חי בעבר בפורטוגל וחזר לארץ, ואח נוסף חי בישראל, באחד מישובי קו העימות בצפון, ממנו פונה בחרבות ברזל. בתוך המשפחה, לדבריה, יש ויכוחים קשים — במיוחד עם אותו אח.
המעורבות שלה במשטים לעזה החלה ב-2012. בשנה שעברה הייתה על הספינה CONSCIENCE ("מצפון") שיצאה מאיטליה ונעצרה על ידי חיל הים באוקטובר. היא עצמה נעצרה בחשדות ל"הסתננות לישראל" (שזו עבירה תמוהה לייחוס לישראלית), ו"כניסה לא מוסמכת למקום צבאי" (עליו למרות מחאות, הכריז חיל הים במים בינלאומיים). היא נכלאה, ושוחררה רק לאחר שהובאה לבית משפט. במשט הנכחי היא על הספינה "AZUR" שלצורך המשט קיבלה את השם סאליח'ה, הכפר בגליל העליון על גבול לבנון, שעל חורבותיו ביוני 1949 בוגרי תנועת הצופים הקימו את קיבוץ יראון.
זוהר רגב אינסטרומנטלית ללוגיסטיקה של המשטים לעזה. זה תחום מומחיותה. היא משתפת שזה לוקח מההתרגשות וגם עוזר להתגבר על הפחד שאולי יש אי שם לקראת עוד משט אל הלא נודע. "כשאתה מתארגן, שקוע בלהוציא את כל הסירות מוכנות מבחינה טכנית, שכל האנשים יודעים איפה הם נמצאים, שכולם ארזו את כל מה שהם צריכים, שיש להם מספיק אוכל, ומים, ונייר טואלט. ותרופות, אז יש פחות זמן לפחד, יש בקושי זמן לחשוב, אבל לגמרי בלי פחד אסור, בגלל שאנחנו עומדים בפני אנשים שאיבדו כל רסן מוסרי, ומוכנים לעשות כל מיני מעשי אכזריות ונבלה, שאי אפשר לתאר אותה. אבל, אם יותר מדי נתעסק בזה, זה לא יאפשר לנו לפעול באופן מעשי. אז צריך לנווט בין שני הדברים האלה. צריך לפעול באופן מעשי שאכן נוכל לצאת לדרך".
"כשהייתי בפעם הראשונה על המשט ניסיתי לחשוב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות", היא מספרת, "חשבתי שבגלל שאני מהמארגנים של העניין, אולי הם בכל זאת ירצו לחקור אותי, לשאול על אנשים אחרים, להוציא ממני מידע, לשים אותי בבידוד, ואני לא חיה כל כך טוב עם דברים כאלה, כי אני בן אדם שצריך קשר עם אנשים. אז היו לי קצת חששות".
"ישראל מתייחסת לכל הפלסטינים כמטרה לגיטימית להשמדה"
על התגובות, סיפרה כי: "בפועל, היו כל מיני תגובות במיוחד מנשים, חיילות, שוטרות שהיו די אגרסיביות, בוטות, גסות. היו תגובות טיפוסיות של 'לא מבינים למה לא נותנים לכם להגיע לעזה, הלוואי שתגיעי לעזה ותראי מה יעשו לך שם'. אנשים זרקו לנו 'תראו מה עשו לתושבי עוטף עזה יפה הנפש, השמאלנים שהיו מסיעים, ילדים'. אבל אף אחד לא שונא את אלה שיושבים סביב עזה בגלל שהם יהודים, או בגלל שהם לא מתייחסים לדעות הפוליטיות שלהם. ההתקפה עליהם הייתה מכיוון שהם החזית. בגלל שהם נמצאים שם. ישראל במדיניות הגנת הגבולות שלה שמה שם אנשים ואחר כך מאשימים את הפלסטינים".
"אני מצפה שהפלסטינים יכירו בעובדה שאני פועלת לטובתם. אני לא מתגוררת בהתנחלות בארי ועושה מעשה סימלי שאני מובילה מישהו לבית חולים כשישראל לא מאפשרת את זה. ישראלים שמתנדבים למדיניות שיטתית של המדינה שלהם מאז הקמתה, ומוכנים להשתתף במפעל הציוני הזה הופכים את עצמם למטרות לגיטימיות. ישראל מתייחסת לכל הפלסטינים כמטרה לגיטימית להשמדה והפלסטינים יש להם יכולות מוגבלות לפעול כנגד. הם בעיקר פועלים כנגד הצבא. בשביעי באוקטובר אני חושבת שהם ציפו להתנגדות יותר רצינית ועובדה שהם הצליחו להגיע למקומות האלה והם הצליחו לקחת אנשים שהם חשבו שבאמצעותם הם יוכלו וסוף סוף לשחרר את החטופים שלהם שנמקים בכלא הישראלי ללא האשמות, אנשים שיושבים במעצר מינהלי במשך עשרות שנים ואין להם זכויות, כמו שהם צריכו לשחרר בזכות זה שהם לקחו את גלעד שליט ואם זה נשמע כאמירה קשה אז מצטערת - אני אומרת שהמציאות קשה".
"אני משתתפת בפעולה שהם מעריכים, ואם הם מכירים בי כחלק מהפעולה הזאת אז אני מניחה שהם לא יעשו לי שום דבר רע רק בגלל הדרכון שלי, אבל אם הם יבחרו לעשות את זה, אני גם יכולה להבין אותם. אני לא מתעסקת בדברים האלה, אני חושבת שאנחנו צריכים להגיע לעזה, וכשנגיע לעזה אני אתמודד עם מה שיקרה בעזה".
"כשאנחנו בדרך, יש לנו גם הרבה זמן לדבר בינינו לבין עצמנו, ולהתכונן נפשית ופיזית למה שיכול לקרות. גם על הספינה יש המון עבודה קשה. אני לא אשת צוות, אז אני לא צריכה להשיט את הספינה, אבל אנחנו צריכים להשתתף. אנחנו למשל לא יכולים להשאיר איש צוות משיט לבד בלילה. מישהו צריך להיות איתו, לצפות גם על הים, גם על השמיים, כי אנחנו יודעים מניסיון ששולחים אלינו כל מיני סירות וכל מיני כטב"מים ויש ניקיון ובישול, ולדאוג לאנשים אחרים שאולי חולים במחלת ים, זה הכול מטלות שצריך איכשהו לחלק אותן בין האנשים".
"אבל כשהים רגוע, ויש לנו זמן, אז לפעמים אנחנו גם יושבים ביחד, מי שלא צריך לנוח אחרי משמרת לילה, ואז אנחנו יכולים לדבר. יש פה אנשים עם סיפורים מדהימים. כל אחד רוצה לדעת למה מישהו אחר משתתף בדבר המשוגע הזה ומוכנים לעשות את המעשה הקצת מטורף הזה, להשאיר ילדים קטנים בבית, להפסיד אולי אפשרויות בעבודה או בלימודים, לשלם מכספם כרטיסי טיסה, ולבוא ולהשתתף, כי הם מרגישים שזאת פעולה היסטורית חשובה".
"אני לא רוצה לראות מדינת ישראל בעתיד"
"למרות הקושי, חשוב שהישראלים יבינו שאנחנו בני אדם ולא מפלצות. יש פה אנשים רגילים עם מצפון", היא אומרת. היא אינטיליגנטית, שקולה ומחושבת והיא חדורת תחושת שליחות. לפני שבועיים נתנה סקירה על המשט לצופי "עיניים על עזה", סדרת ההרצאות היומית בזום המשודרת מאוניברסיטת חיפה. לה עצמה יש ביקורת גם על השמאל הישראלי, "אין שמאל אמיתי בישראל. יש התקרנפות מוסרית", היא אומרת, "רוב הישראלים שמגדירים את עצמם שמאל ציוני ליברלי לא מבינים את הסתירה הפנימית שלהם, אלה אנשים שלא מבינים שהפרויקט ההתיישבותי ההתנחלותי הוא גם בתחומי הקו הירוק, אנשים שאומרים 'אוי ואבוי' לאלימות המתנחלים, 'העשבים השוטים', 'נערי הגבעות', ולא מבינים שהם, בהתנהלות היומיומית שלהם, מאפשרים את העניין הזה, מכשירים את העניין הזה ושולחים את הילדים שלהם לצבא שמגן על הדברים האלה".
"אני מאוכזבת מישראל ויש סיבה למה עזבתי את ישראל לפני יותר מ-22 שנה, ואני ממליצה לכל אחד שיש לו אפילו ספק של קל שבקלות, שאולי המדינה הזאת סטתה מהדרך שלה, שילך משם, ושייתן לפרויקט הזה לקרוס כבר".
"אני לא רוצה לראות מדינת ישראל בעתיד", מצהירה זוהר רגב, "בסופו של דבר אתם לא תהיו שם, כלומר הפרויקט הציוני לא יהיה שם. הפרויקט הציוני יתקפל. הצלבנים שלטו בירושלים מאה שנה? המדינה הזאת לא תגיע לזה. היא ציינה עכשיו 78? אני מקווה שלא תגיע אפילו ל-80. מה שאני אומרת זה לא נגדכם. זה בעדכם. אתם צריכים מישהו שיפסיק אתכם. אני אנרכיסטית ולא מעניינות אותי מדינות. אני רוצה שאנשים יוכלו לחיות בשלום ובבטחה".
את חייה שלה היא מגדירה "חיים קשים אך בעלי משמעות". אין בה, לדבריה, הרבה שמחה במובן הפשוט, אבל במשט היא מוצאת סיפוק מכך שפעילות שהחלה במשך שנים בספינות בודדות הפכה כעת למשט גדול. "אם זה היה זרע שטמנו באדמה", אמרה, "עכשיו זה עץ