הזעזוע ממקרה האלימות הקשה בפתח תקווה שבו ימנו זלקה בן ה-21 נרצח ומקרה הרצח הנוסף של דסטאו צקול בן ה-19 שנדקר למוות בבאר שבע, ממשיך לעורר שאלות קשות על גבולות, הורות ושתיקת העומדים מהצד.
בצל הדיון הציבורי והתקשורתי, שרון קייזר-הלר, פסיכולוגית חינוכית מומחית וראש תחום מוגנות חינוכית בקריה האקדמית אונו, מזהירה היום (רביעי) בשיחה עם וואלה כי האחריות לעצור את ההידרדרות מתחילה בבית, ולא רק אחרי אסון.
"מי שאמור למנוע את הרצח הבא אלה הילדים שלכם ושלי", אומרת קייזר-הלר בשיחה עם וואלה. "הילדים יודעים. הם שומעים על מקרים מתוכננים, על סכין, על אלימות שמתגבשת. השאלה אם לימדנו אותם מה לעשות עם זה".
לדבריה, אחת התופעות המדאיגות ביותר שנחשפו בעקבות המקרה היא לא רק מעשה האלימות עצמו, אלא הנרמול שלו. "אף אחד מבני הנוער שפגשתי לא באמת היה מופתע", מספרת על מה שקורה בקליניקות הפרטיות. "לא מהסכינים, לא מההתלהמות, ואפילו לא מהאקט עצמו. זה אולי הדבר הכי מזעזע - שהתופעות האלו נעשו נורמליות".
לדבריה, הפתרון מתחיל בהשבת הסמכות ההורית, מילה שלדבריה "הלכה קצת לאיבוד". "הורים חייבים להיות מעורבים, נוכחים, לדעת עם מי הילדים יוצאים, מה קורה במסיבות, מה יש בתיק לפני שהם יוצאים מהבית. זו לא פולשנות - זו הורות".
אבל מבחינתה, מעורבות לבדה אינה מספיקה. "צריך לדבר גם על גבולות. לומר מה מותר ומה אסור. לדבר על החוק, על ההשלכות, על איך מעשה אחד יכול להרוס לנער את החיים, למשפחה שלו את החיים. הורים חוששים להציב גבולות או 'להפחיד', אבל לפעמים צריך לדבר גם בשפה של סיבה ותוצאה".
"הדגש המרכזי - הוא על העומדים מן הצד"
היא קוראת להורים לא להסתפק בשאלת ה"איך היה" השגרתית, אלא לנהל שיח עמוק יותר. "לשאול עם מי יוצאים, מה מתכננים, האם שותים, מה עושים אם מישהו שולף סכין, מה עושים אם שומעים על כוונה לפגוע. אלה לא נושאים טאבו. אלו שיחות מצילות חיים".
אחד הדגשים המרכזיים שמעלה קייזר-הלר הוא תפקידם של "העומדים מהצד", בני הנוער שנכחו ולא פעלו. "הם לא בהכרח אדישים או רעים. הרבה פעמים הם מפחדים. ולכן צריך ללמד אותם איך מתערבים, איך מדווחים, למי פונים. זה לא קורה לבד".
לדבריה, האחריות הזו לא יכולה להישאר רק בידי כל משפחה בנפרד. "יש פה כוח קהילתי. הורים צריכים לדבר ביניהם, להציב גבולות משותפים, לייצר מסר אחיד. לא שכל בית ינהל את זה לבד".
"האווירה הציבורית מחלחלת"
קייזר-הלר מצביעה גם על ההקשר הרחב יותר. "אי אפשר להתעלם מזה שהחברה שלנו אלימה יותר. הילדים רואים אלימות ברחוב, ברשת, לעיתים גם מצד מבוגרים מול צוותי חינוך. הם מפנימים. האווירה הציבורית מחלחלת".
עם זאת, היא מסרבת לקבל זאת כתירוץ. "זה לא מסביר אלימות, אבל זה מחייב אותנו להיות אקטיביים יותר. דווקא עכשיו, כשהמקרה כל כך מטלטל, זו הזדמנות לדבר. כל בית בישראל צריך לנהל את השיחה הזו".
המסר שלה להורים חד וחלק - אסור לחכות לאירוע הבא. "כשלא נעים - דווקא אז מדברים. שואלים את הילד מה הוא חושב, מה היה עושה, מלמדים אותו לא לשתוק. הרצח הבא לא יימנע רק על ידי משטרה או מערכת חינוך. הוא יכול להימנע גם על ידי נער אחד שיידע לדווח ולעצור".