מצפון נפתחה הרעה: זה לא רחפן נפץ, אלא בלון ניסוי של חיזבאללה

לבנו עם תושבי הצפון: בעוד שבכל חלקי הארץ האחרים חזרה השגרה, על הדבש ועל העוקץ שבה, לחיי כולנו, אצלם המלחמה עוד נוכחת.

נכון שאלה לא מטחי הטילים שראינו בעבר, כאלה שהופכים אפילו מקלחת מחוץ לאזור ממוגן למשימה בדרגת סיכון גבוהה, אבל די בעובדה שצריך לדאוג שמא יתקוף רחפן-נפץ, חלילה, את האוטובוס שמסיע את הילדים לבית הספר - כדי לשתק מפחד.

על העסקים שלא מצליחים להשתקם והאוכלוסייה המתדלדלת נדמה שנאמר כבר הכל. קשה להבין מה עובר על אדם שמתגורר באחד מיישובי הצפון כשהוא מבין שהשכנים מלמטה ומשפחת החברים שגרה ברחוב המקביל, לא ישובו עוד להתגורר ביישוב. מה אומרים לילדים שיתהו לאן נעלמו חבריהם?

קצת כמו תופעות מדאיגות אחרות בחברה הישראלית של השנים האחרונות, אם נדמה למישהו שהייאוש הזה ותחושת ההפקרה שאוחזים בחלק ניכר מתושבי חבל הארץ היפה הזה, יישארו מנת חלקם בלבד, הרי שהוא טועה טעות מרה.

כשם ש"טפטופי" חמאס היו למבול שאיים להטביע את כולנו, כך רחפן נפץ שפוגע היום בכוחות צה"ל מעבר לגבול או בקרבתו, עוד יופיע בשמי מרכז הארץ. בחברה בריאה יותר זה אולי לא היה משנה, שכן דין קריית שמונה אמור להיות כדין תל אביב. במציאות הישראלית העגומה, יכולים תושבי הצפון לשאול את תושבי יישובי עוטף עזה מה שוות הצהרות שכאלה.

כמה פעמים שמעו בעוטף ש"דין שדרות כדין תל אביב" - עד שהתעוררו לשמע קולות ירי וצעקות בערבית מחוץ לבתיהם.

מדוע גם על האנוכי ביותר שבין תושבי מרכז הארץ לחשוש נוכח הנעשה בלבנון? לא רק בגלל ההפקרה מצד ממשלה שעיקר מעייניה הם כבר מזמן לא בדאגה לביטחון אזרחי ישראל, אלא בכמה מינויים פוליטיים, ג'ובים על חשבון כולנו, תצליח לסדר למקורבים בטרם תסולק (אולי) מהשלטון.

הלך הרוח הזה מגונה, אבל הוא מעיד על הפקרות מוסרית, על אובדן כל בושה, אבל לא על טיפשות וחוסר ראיית הנולד. מה שצריך להפחיד יותר מכל הוא הטמטום: החשש שמא מנגנונים לא חכמים, בלשון המעטה, הם שמנהלים את חיינו.

הדאגה שמא מנגנוני קבלת ההחלטות השתבשו עד כדי כך שלמרות שמכניסים פנימה נתוני אמת, הסיכוי שהחלטה נבונה תתקבל הם נמוכים.

למה הכוונה? כאשר טען ראש הממשלה ש"החזרנו את חיזבאללה עשרות שנים לאחור" הוא אולי הגזים כדי לפאר את עצמו. עד כאן זה מובן נוכח היותו פוליטיקאי שרמת האמינות שלו אינה מן הגבוהות (לשון המעטה). הבעיה היא שגם אם ידע שהוא מגזים, הוא לא ידע עד כמה מופרכים הם דבריו.

הבעיה היא שגם אם מניחים שפוליטיקאים, גדולים כקטנים, אינם תמיד אומרי אמת, הרי שמה נגיד על גנרלים? מה נאמר על אלוף פיקוד הצפון לשעבר, שהבטיח לתושבים שהם יכולים לשוב בבטחה לבתיהם, מאחר שהמצב הבטחוני בצפון הוא "הטוב ביותר מאז 1982"?

קשה לדעת כבר מה מפחיד יותר: לחשוד בו שאמר דבר שקר (אני אישית לא סבור כך), או להיחרד מהעובדה שככל הנראה סבר שדבריו הם אמת לאמיתה?

זה לא נעצר שם: זוכרים את ימי ראשית מבצע "שאגת הארי", עת נדמה היה לנו - הן כך אמרו הפוליטיקאים, שאנו "מעצבים מחדש את מפת המזרח התיכון"? כמה רהב היה בשבוע-שבועיים הראשונים למלחמה!

"חיזבאללה נכנס למלכודת" הסבירו לנו - מלובשי חליפות ועד ללובשי מדים(!), כי למרות שישראל נהנתה מחופש פעולה מוחלט לפעול נגד מטרות חיזבאללה בלבנון, כך אמרו לנו - ברגע שחיזבאללה עשה את הטעות הפטאלית והצטרף למלחמה (אחרי שהסבירו לנו שאין לו אינטרס להצטרף אליה, קצת כמו שאמרו על חמאס ערב 7 באוקטובר), הרי שהוא גזר על עצמו כליה.

נריץ את הטענה הזאת פחות מחודשיים במנהרת הזמן ונשאל מי פה עשה טעות דרמטית בהערכת המצב? כי שמונה שבועות אחרי שהמריאו מטוסי חיל האוויר לכיוון טהרן, המצב בלבנון הוא שחיזבאללה הצליח להחזיר את ימי הנוסחאות והמשוואות מתקופת נסראללה לחיים.

הנאמנות שהפגין למפעיליו בטהרן זיכתה אותו במעמד של צד בהבנות שגובשו מול האמריקנים. ביירות (ובכלל זה הדאחיה) הפכה חסינה ומוגנת. צה"ל יכול אולי "להניע כדור לרוחב" רצועת הביטחון שהוא מבקש ליצור מדרום לליטני, אבל לא יכול עוד לבצע פעולות בעומק שטח לבנון (למרות הנטען בתקשורת הישראלית, זאת שבה מי שמדווחים על פעולות צה"ל איבדו כבר מזמן את אמינותם).

כל פעולה של צה"ל מתוגמלת בשיגור כלי טיס בלתי מאוישים כנגד חיילי צה"ל ויישובי הצפון. אלה לכשעצמם אולי אינם מהווים איום קיומי, אבל כבר גבו את חייהם של חיילים - והחל מאתמול גם של אזרח. לתושבי הצפון כבר נמאס (בצדק) והורי החיילים מתחילים לשאול את עצמן את מי בדיוק משרתים ילדיהם שמשמשים מטרות נייחות לאותם רחפני נפץ?

זו לא פחדנות וגם לא בכיינות: גם חיילי צה"ל וגם תושבי קו העימות היו (ועודם) מוכנים לסכן את ביטחונם לטווח הקצר כדי שישראל תנחל ניצחון, הבעיה היא שכאשר מעמתים את דברי הרהב על המלכודת שטמנו לחיזבאללה למציאות בשטח, מתגבר החשש שמא אין תוחלת לכל זה, באשר מי שאמור לנהל את הדברים בשום שכל, לא מסוגל לראות אפילו צעד אחד קדימה.


וזה נורא, בעיקר כי החשש הוא שבסוף הכל ייתם במעין הסכם שעיקרו "שקט ייענה בשקט". מה טיבו של השקט הזה אנחנו כבר יודעים: מנהרות שנחפרות, נשק שנאגר בבונקרים, בעזה כן בלבנון, בלבנון כבעזה.

זה נורא כי הצפון אינו מצליח להשתקם, כי בדרום - על אף שיישובי העוטף מחובקים באהבה על ידי כלל אזרחי ישראל, כבר מתחילים לחשוש מהיום שאחרי, זה שבו חמאס היה אמור להתפרק מנשקו (הן כך הובטח לנו בהסכם...) וכבר מנצל את הסיוע ה"הומניטרי" שזורם לעזה כדי להתעצם.

זה נורא כי חיילים אינם מסכנים את חייהם למען ניצחון - לא מוחלט, לא סופי ואף לא חלקי, אלא לכל היותר למען איזה נייר שנועד כדי שינופפו בו לראווה כהישג, מבלי שיהיה לו תוקף במציאות (זוכרים את החלטה 1701 שסיימה את מלחמת לבנון השנייה?).

גם מי שליבו גס, חלילה, בסבלם של תושבי הצפון, מוכרח להבין שגם בחשיבה האגואיסטית ביותר, מה שעובר עליהם עתה הוא אסון ישראלי: היום צרתם, מחר צרת רבים. כבר שנתיים ושבעה חודשים שאנחנו מספרים לעצמנו שהניצחון המוחלט נמצא מעבר לפינה, רק כדי לגלות שמה שמסתתר מעבר לה הוא רחפן נפץ, שלאור ההצלחה שהוא נוחל בצפון, עוד יופיע בשמי המרכז.