שלב ההתפכחות: ישראל מפסיקה להיות פראיירית - ושברה את מחסום הפחד

נשיא המדינה יצחק הרצוג וראש הממשלה בנימין נתניהו בחרו להזכיר השנה בנאומיהם בטקס יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה את הרב אברהם שלמה זלמן צורף, שנרצח על ידי ערבים בירושלים בשנת 1851, ונחשב לנפגע פעולות האיבה הראשון המוכר על ידי מדינת ישראל.

תזכורת לכך שהטרור הערבי נגד יהודים לא קשור להקמת המדינה, קרוב למאה שנים מאוחר יותר, וגם לא למלחמת ששת הימים ושחרור יהודה, שומרון, חבל עזה, סיני, רמת הגולן וירושלים - על אף שהם משמשים תירוץ לא רע עבור אויבי ישראל. עד כמה לא רע? עד כדי כך שיש גם יהודים רבים, אפילו רבים מאוד, שהשתכנעו בעצמם שאם רק יואילו לפנות את מקומם עבור הערבים הדורשים זאת, ייפתר הסכסוך ובא לציון גואל.

המציאות, כמובן, הפוכה, והסכסוך אינו טריטוריאלי. וגם השאיפות הלאומיות המומצאות של ערביי יו"ש ועזה הם רק תירוץ ולא דבר אמיתי. ראשית, כי שאיפות אלו לא היו קיימות לפני 1948. שנית, כי בכל הזדמנות להעניק להם עצמאות וריבונות הם לא בחרו להשתמש בה לבנייה עצמית, אלא להמשך המאבק להריגת יהודים. מה שמלמד שאלה היו כוונותיהם מלכתחילה.

אבל רק עכשיו, לראשונה מאז 1967, שנתיים וחצי אחרי שהתחילה המלחמה הנוכחית, יש סיכוי שיתחילו בצד שכנגד להבין שבכל פעם שינסו להילחם - המחירים שישלמו יהיו כבדים מנשוא. שישראל מפסיקה להיות פראיירית, ומפסיקה להתייחס לשטחים שכבשה כמו לאיזה נטל על צווארה, אלא בדיוק כמו שצריך להתייחס אליהם - כנכס אדיר שלא יוחזר לעולם.

במקום לנצל את הנסיגה הישראלית מלבנון בשנת 2000, שהייתה למעשה בריחה מבוהלת של הממשלה בראשות אהוד ברק, שכללה הפקרת לוחמי צד"ל שלחמו עם צה"ל כתף אל כתף במשך עשורים, ומבלי שיוסדר דבר וחצי דבר מול ממשלת לבנון, בחרו תושבי דרום לבנון, במקום לשקם את מדינתם ולבנות אותה איתנה ויציבה אחרי שנים של מלחמות - להמשיך להילחם, במחשבה שישראל תיכנע עוד יותר ממה שנכנעה.

זה די הצליח להם בתקופת הממשלה הקודמת שמסרה להם מים כלכליים יקרים ללא שום הצדקה ומתוך פחד, אבל טעו בגדול שבחרו לעמוד לצד חמאס לפני יותר משנתיים, ולצד איראן כעת. ישראל כבשה את דרום לבנון, עד נהר הליטני, ובמקום כמה מוצבים בהם החזיקה, שאפשרו חיים שגרתיים למדי לתושבי בינת ג'בייל והאזור, הפכה רצועת הביטחון של אז לעיי חורבות. אזור מוות. יש יוצא, אבל אין בא. בעוד זמן קצר לא תישאר אבן על אבן בכל הכפרים והערים שאכלסו עד כה מאות אלפי תושבים.

כך גם בעזה. במקום לבנות את עזה ולהביא לשגשוגה עם הנסיגה הישראלית המוחלטת ממנה בשנת 2005, בחרו העזתים להמשיך לנסות להילחם בישראל. אחרי עשורים של ירי טילים, פיגועים וחטיפות, עם תגובות ישראליות מינוריות כמו עופרת יצוקה וצוק איתן, הגיע הטבח הגדול של שמחת תורה, ועמו התגובה הישראלית, של עם שהתעורר על החיים שלו. וכך נותרו תושבי עזה שבחרו ברצח, עם פחות מחצי עזה בידיהם, ועם כיבוש ישראלי גדול בהרבה מאשר לפני הנסיגה ועקירת היישובים בה.

בסוריה, תוך ניצול מדהים של המצב אליו נקלעה המדינה עם הפלתו המהירה והמפתיעה של בשאר אסד, החלה ישראל לא רק להשמיד את יכולותיה הצבאיות של סוריה - מטוסים, טנקים, תותחים, טילים, חיל ים. אלא גם החלה בכיבוש מהיר של שטח, צפונית לגולן, עד כתר החרמון. וכל זאת מבלי שנורה אפילו כדור אחד לעבר חייל או אזרח ישראלי. רק בפעולת מנע. לפני ההתפכחות הגדולה שנגזרה על הממשלה ועל העם כולו, זה כנראה לא היה קורה.

ומכאן לאיראן. המדינה היחידה ברשימה שאין לה גבול עם ישראל ולא שאיפות טריטוריאליות מכל סוג שהוא. אין לה בעיה עם הגבול הצפוני. ולא עם הגבול עם עזה. וגם לא עם ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. בניגוד לאחרים - מהרשות ברמאללה ועד חמאס וחיזבאללה - איראן לפחות אומרת את האמת. הבעיה היא שכנראה מרוב תעמולה עצמית ופחד מצמית של ממשלות קודמות בארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ - גדלה מדינת האייתוללות למפלצת אזורית, מאיימת ומפחידה. המלחמה הנוכחית, ששוב, לא הייתה אפשרית בלי ההתפכחות שאחרי הטבח הנורא, הסירה את המסכה מעל פניה, ושברה את מחסום הפחד מכל השאר.

איראן חלשה ומתנדנדת, ואחרי ההתנהלות השבוע סביב המו"מ עם ארה"ב, נראה שסיכוי לא רע שגם המשטר ייפול. אם מערכת קבלת ההחלטות שנותרה שם כשלה מלהחליט אם לחתום על עסקה עם ארה"ב, ואפילו האם בכלל להתייצב למו"מ, ואין מי שמוכן שם לקחת על עצמו את האחריות - זה מעיד הרבה על ההמשך. במיוחד שהמדינה קורסת כלכלית ועוד מעט לא תוכל לשלם משכורות לעובדיה.

יש כאלה שבוחרים לא להשתנות. אלה אותם ראשי מפלגות שחשבו שצריך לעצור את המלחמה בעזה בעודה באיבה. לשחרר את החטופים תמורת עסקה מופקרת שהייתה מסיגה את צה"ל עד הסנטימטר האחרון ומשאירה את מחבלי רדואן על הגדרות בצפון, כשהתושבים נתונים לחשש למתקפת פתע נוסח עזה בכל רגע, או ירי טילי נ"ט על רכבים ובתים.

גם אחרי שנוכחו לדעת שנתניהו וממשלתו פשוט לא עוצרים, ממשיכים לדהור בכל החזיתות, לא תמיד במקביל, לפעמים בולמים פה כדי להמשיך שם, לפעמים עוצרים לרגע בזירה אחת כדי לרכז מאמצים באחרת, אבל מקפידים לא לנעול שום מערכה בהסכם כובל שיאזוק את ידי צה"ל ולא יאפשר להמשיך במקרה הצורך - ממשיכים נפתלי בנט, יאיר לפיד, גדי איזנקוט, יאיר גולן ואביגדור ליברמן, כל חבורת הנכנעים שרצו לעצור מזמן - לתקוף את נתניהו בכל פעם שמוכרזת איזו הפסקת אש או הנחיה להפחית את הירי.

הם פשוט לא קולטים. משתוללים על הפסקת אש בלבנון, רק כדי לגלות שהיא זמנית, וממשיכים. לועגים להפסקת אש באיראן, אבל תופסים שדונלד טראמפ ונתניהו לא יוותרו עד שכל מבוקשם יתמלא. ואת הניצחון המוחלט בעזה כבר הספידו מזמן, רק כדי להיווכח שגם שם המערכה רחוקה מלהיות גמורה, במיוחד אחרי תום האולטימטום של טראמפ לחמאס להתפרק מנשקו - מועד שחלף בשבוע שעבר.

היועצת המשפטית לממשלה התלוננה אצל שר הביטחון וראש השב"כ על כך שהם לא חותמים על תעודת חיסיון לאחד מסוכני השב"כ, מה שיאפשר לחקור באזהרה את ח"כ טלי גוטליב כשחשפה בפומבי את שמו של איש ביטחון וקשרי משפחתו (שקמה ברסלר). בדבריה, שהובאו לצדדים בשם בכירים בפרקליטות, קובלת היועמ"שית על הימשכות הזמן, ובתדרוכים לתקשורת נרמז כי הדבר נעשה בכוונה ומתוך שיקולים פוליטיים.

רק לאחרונה פרסם נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס מנחם פינקלשטיין, ביקורת חריפה ביותר נגד מריחת זמן בפעולות חקירה. אלא שהביקורת שלו הופנתה כלפי, ובכן, היועמ"שית עצמה. בקביעתו נגד גלי בהרב מיארה נאמר במפורש כי פעלה שלא כדין, עינתה דין, ולא קיבלה החלטה גם לאחר פרק זמן סביר בעניינו של רואי כחלון, שהיה מועמד לנציב שירות המדינה.
בהרב מיארה גם לא טרחה להשיב לפניותיו החוזרות ונשנות של כחלון אליה לבדוק את התיק (התלונה הייתה שזייף פרט בקורות חייו, מה שכנראה בכלל לא נכון, אבל כאמור לא נחקר), וכך מושכת ומושכת היועמ"שית את החקירה כבר למעלה מ־14 חודשים.

לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות אין שיניים. הוא יכול לכתוב דוח קשה נגד פרקליט, אולם בסוף ההחלטה היא של ראשי המערכת - היועמ"שית ופרקליט המדינה. כשמדובר בביקורת על אחד משניהם - אין משמעות מעשית לקביעותיו. עובדה, זה לא הדוח הראשון שהוא מפרסם נגד בהרב מיארה, ועולם כמנהגו נוהג.

למי שכן יש שיניים, אולי גם נגד ראשי מערכת אכיפת החוק, הוא לנציב שירות המדינה. היועמ"שית היא עובדת מדינה לכל דבר. כפופה להחלטות משמעתיות של ועדות המשמעת של הנציבות. את הקביעה החריפה של פינקלשטיין נגד בהרב מיארה אפשר לתרגם בקלות לקבילה אצל נציב שירות המדינה ולענישה, לרבות הדחה. אבל בשביל זה הממשלה צריכה למנות נציב אמיתי. כזה שלא יפחד. שיהיה עם הממשלה עד הסוף.

הבחירה כרגע היא בדורון כהן - האיש שחרט על דגלו להילחם בדיפ־סטייט. בהרב מיארה היא האימ־אמא של הדיפ־סטייט. לאחר מינויו של כהן מתכוון שר המשפטים יריב לוין להגיש קבילה נגד היועמ"שית. יהיה זה המבחן הראשון לא רק של דורון כהן - בסיפור שכנראה יתגלגל עד בג"ץ שלא יאפשר להדיח אותה בדין משמעתי בנציבות כל כך בקלות - אבל גם המבחן של הממשלה, שאז יתברר אם עשתה את הבחירה הנכונה ומינתה את האיש הנכון, ולא עוד מאותו דבר.

פרשה נוספת בה בהרב מיארה מסובכת היא פרשת ההוראה שנתנה כביכול לשב"כ להוציא חומרים על השר איתמר בן גביר, כדי לסייע לה בהליך הדחתו שעמד בפני בג"ץ. פרשה אותה היא מכחישה. לאחר שנכשל מלמנות תובע מיוחד בפרשת הפצ"רית, בעקבות הדרישות הבלתי סבירות שהמציא בג"ץ כקריטריון למינוי, הבין לוין שסיבוב דומה יגיע לאותה תוצאה בדיוק, ולפיכך ביקש שהפעם מי שיחקור את הפרשה יהיה ראש השב"כ דוד זיני. בישיבת הקבינט האחרונה העלה לוין את העניין בנוכחותו של זיני, וביקש ממנו לחקור את הסיפור.

לא מדובר בחקירה סבוכה מידי. סך הכל מדובר בבדיקה אם אכן ניתנה הוראה מהיועמ"שית לאחד מבכירי השב"כ להעביר לידיה חומרים על בן גביר. גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון בועז ביסמוט העביר דרישה דומה לזיני. ועדת החוקה כנראה תתכנס בקרוב, ובה תידרש בהרב מיארה להגיע ולתת הסברים למעשים המיוחסים לה.

בישיבת הקבינט זיני לא נראה נלהב מידי לקבל עליו את המשימה. אבל המסר שהועבר ללוין היה ברור. אם ראש הממשלה, שהוא הממונה הישיר על השב"כ, יחליט שזה מה שהשב"כ צריך לעשות - לחקור את בהרב מיארה - זה מה שזיני יעשה. למרות שהדבר חונה לגמרי אצל נתניהו, בינתיים לא ניתנה ההוראה.

בעוד שישה שבועות יכנס יריב לוין את הוועדה לבחירת שופטים, לראשונה מזה זמן רב. בינתיים נמשכת ההתכתשות בינו לבג"ץ על מינויי תקנים חסרים, גם לעליון וגם לערכאות נמוכות יותר. אבל החשיבות של התכנסות הוועדה חשובה ללוין פעמיים. בפעם הראשונה כדי לא לקבל, שוב, צו מבג"ץ לכנס את הוועדה ולהביא להצבעה אישור שופטים שהוא לא מעוניין בהם. לכן הוא משחק על זמן.

החשיבות הנוספת היא מינויו של השופט מנחם מזרחי, נשיא בית המשפט השלום בראשון לציון, לשופט מחוזי. מינויו יוכיח שאין צורך ליישר קו עם המערכת כדי להתקדם, להיפך. הסיבה שהוא מקודם היא בדיוק כי לא יישר קו. כיוון שהעז פעם אחר פעם - למרות שידע שרוב הסיכויים שיהפכו את החלטותיו בערכאות שמעליו - לאתגר את המערכת, למתוח עליה ביקורת, להצהיר בפומבי שהעבירות המיוחסות ליונתן אוריך בפרשת קטאר הם שטויות במיץ עגבניות. ואחרי כל זה, עדיין להתקדם ולגדול במערכת. המסר ברור: לא רק מיישרי קו ומלחכי פנכה מתקדמים, אלא גם בעלי אומץ לב ומנהיגות, גם הם מתוגמלים.