1. אמת קטנה ומכוערת
גם בעידן בו השקר משתלט, לא מומלץ להספיד את האמת. לפעמים, כשנחה עליה הרוח, היא מנצלת רגע קטן של חוסר ריכוז אצל שוביה, כדי לחמוק מכלאה, להזדחל החוצה אל האוויר הפתוח ולהתייצב במלוא תפארתה מול כולנו. היא ממצמצת בעיניה מול קרני השמש המסמאות, או אור הזרקורים המסנוור, בטרם תיעקד שנית ותיגרר לכלאה החשוך.
"אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" (Sunlight is the best disinfectant), אמר פעם שופט בית המשפט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס. 113 שנים חלפו מאז, אבל האמירה ההיא הפכה לסלוגן המפורסם ביותר על תפקידה של התקשורת במשטר דמוקרטי, על חשיבותה של השקיפות, על חשיפת האמת ללא מורא וללא משוא פנים, כנשק עיקרי מול שחיתות ורודנות באשר הן.
אתמול, באולם בית המשפט העליון בגבעת רם שבירושלים, נחשפה לה באומץ אמת קטנה, במלוא כיעורה. זה קרה בדיון בעתירה שביקשה מבג"ץ להורות לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר טבח ה-7 באוקטובר, אבל זה היה פחות דרמטי מכפי שזה נשמע. איש לא נפל מכיסאו, אף לסת לא נשמטה בתדהמה. האמירה של בא כוח הממשלה, עו"ד מיכאל ראבילו, גילתה לנו מה שידענו. ממשלת ישראל פשוט לא מעוניינת לחקור את הטבח והמחדל אליהם הובילה את המדינה. לא עכשיו, לא אחר כך, לא אף פעם. "הממשלה אומרת שזה לא הזמן לחקור?", הקשתה על ראבילו השופטת יעל וילנר והוא לא התבלבל, או שמא כן התבלבל והודה בעובדות. הוא הסביר שאנחנו במלחמה, שבין ישראל לאיראן יש הפסקת אש שברירית, ולכן זה לא הזמן לחקירות.
כדי שתבינו, עד עכשיו הגרסה הממשלתית הרשמית, כלומר השקרית, הייתה שתהיה חקירה, ברור שתהיה חקירה, אנחנו על זה, אבל "בתנאים שלנו". כלומר, של הממשלה. לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית, תהיה ועדת חקירה ממשלתית, או לאומית, או אישית, או בילטרלית, או איך שתרצו לקרוא לה, והעיקר שהרכב היושבים בה ייקבע על ידנו, או מטעמנו. ואכן, לקראת הדיונים בעתירה בבג"ץ דגמנה הממשלה עבודת מטה לקראת הצעת חוק שתקים ועדת טיוח כלשהי מהסוג הזה. אלא שבדיון בבג"ץ אתמול, פתאום כל זה התפוגג, התפייד לו למרחבי האינסוף. בא עו"ד ראבילו והודה שאין מה לחקור עכשיו. יש מלחמה.
אמירתו זו הנפיקה את הכותרת הראשית שיצאה מהדיון המשפטי, מפיה של השופטת וילנר, שדווקא כן גילתה סממני נאיביות מסוימים כשלסתה נשמטה והיא כמעט נפלה מכס השיפוט הרם: "זה שינוי דרמטי בעמדת הממשלה שאתה אומר לא... נקודת המוצא הייתה שהממשלה החליטה שצריך לחקור והשאלה היא רק איך לחקור. פתאום אדוני הפיל פצצה. זו דרמה שבכלל לא חוקרים ושצריך לחכות עד שננצח בכל החזיתות. זו באמת הטלת פצצה בעיניי", אמרה השופטת.
בחוץ, בינתיים, הוטלה פצצה נוספת, כשבני משפחות שכולות שהובאו במרוכז למקום, ניסו לפרוץ לתוך אולם המשפט. "לשפוט את השופטים", זעקו המפגינים, ואיימו לפוצץ את הדיון. זה לא היה אירוע איזוטרי. המהומה אילצה את משמר בתי המשפט לקטוע את הדיון ולהודיע לשופטים שהם מתבקשים לעזוב את האולם ולחזור ללשכותיהם, למען ביטחונם. אין לי מושג מה היו השיקולים של אנשי המשמר ואני לא באמת יודע אם לשכות השופטים בעליון מאובטחות ומוגנות יותר מאולמות המשפט עצמם. "מה קרה??", שאלה השופטת וילנר, וחזרה פעם נוספת על השאלה הנדהמת שלה, "מה קרה??!!", ואף אחד לא ענה לה, בטרם מולטה משם.
אז אני מתנדב לענות לך, כבוד השופטת. הטור הזה מתפרסם ביום שישי, יממה אחרי שאמרת מה שאמרת ל"בא כוח הממשלה", ואני מניח שבתעלות הביוב של הרשתות החברתיות כבר משתולל מסע גידופים והשמצות נגדך, שכולל, כך אני מעריך, את הביטויים "דיפ סטייט" או "סמולנים" או אפילו "שמאלנים בוגדים" וגם מאמץ מיוזע למצוא עליך פרטים מרשיעים כמו, חלילה, העובדה שבילית כמה שבועות בקרן וקסנר (פייק), או שאת מכירה את קרן טרנר, או ששתית פעם קפה עם קרן מור, או מרציאנו, או נויבך, שלא נדבר על הקרן החדשה.
אני מניח שיהיה להם קשה להשחיר אותך, כבודה. אם ינסו לברר עליך פרטים, יגלו שאת בשר מבשרם. אשת ימין דתיה, מתנחלת לשעבר, אפילו השתתפת בעליה ההסטורית הראשונה לקרקע בסבסטיה שבשומרון בשנת 1978. את נכדה של רב (יצחק אריאלי), אחייניתם של שני רבנים (מרדכי אילן ומשה גנץ), כשלמדת משפטים חילטרת כיועצת פרלמנטרית של ח"כ חיים קופמן מהליכוד.
אלא שהימים בהם בליכוד היו חברי כנסת עם אידיאולוגיה ועמוד שידרה כמו קופמן, אינם עוד. האישיות שלך, האידיאולוגיה שלך, הקרדיטים שלך, הביוגרפיה שלך, כל אלה יתמוססו, כבוד השופטת יעל וילנר, כקורי עכביש אל מול הדי-9, ברגע שתגידי משהו שיכול להתפרש בנסיבות מסוימות שלא לגמרי מתאים לדפי המסרים. הרי הם הצליחו להשחיר, לטנף ולהכתים גם את חברך הבכיר, כבוד השופט נועם סולברג, מ"מ נשיא בית המשפט העליון, כי לא תמיד הוא פסק לטובתם. יכולת הטינוף שלהם אבסולוטית. אין חסינות נגד זה.
אני מעריך שאם זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין היו היום בחיים, החבר'ה האלה היו מפגינים מול ביתם ומרדכי דוד היה חוסם אותם בדרכם למצודת זאב, או משהו. אני לא חושב שאני מגזים, כי הם עשו את זה לאביחי מנדלבליט, איש ימין, בית"רי מהבית, שעבד צמוד עם נתניהו שנים בתוך האקווריום, וגם לרוני אלשיך, איש ימין דתי, מתנחל לשעבר, שמונה על ידי נתניהו והובטחה לו אפילו סוכריה בדמות השב"כ, אם ימלא את תפקיד מפכ"ל המשטרה לשביעות רצונם של כל הצדדים.
ולכן, השופטת וילנר, לעולם אל תגידי "לעולם לא". בעידן של רודנות, פולחן אישיות ומכונות רעל אימתניות, הכל אפשרי, אין גבולות, אין הגנות, אין לאן לברוח. לא תמיד תהיה "לשכת שופטים" זמינה וקרובה אליה אפשר יהיה להימלט. כל מה שנשאר זה לייחל לאותם רגעים קטנים של חסד של אמת, שמבצבצת מתוך האפלה ומדליקה לנו זרקור על המצב. בדיוק כמו הרגע הזה שחווית, השופטת וילנר, בבית המשפט העליון ביום חמישי, זמן קצר לפני שפינו אותך בבהלה ללשכה, מאימת ההמון הצר על השערים.
2. די-9 אנושי הרסני
רשימת חטאיו של בנימין נתניהו ארוכה ומגוונת. על רובם אפשר להגן בהגנת תום לב. אני לא חושב שהוא רצה שהשריפה בכרמל תתרחש במשמרת שלו. אני בטוח שהוא ממש לא רצה שהאסון במירון יקרה בכהונתו. גם טבח ה-7 באוקטובר לא היה בא לעולם, אם זה היה תלוי בו. נכון, הוא האשם העיקרי והאחראי העליון לכל אלה, אבל הוא לא רצה באסונות הללו, הם נפלו עליו בגלל מחדליו וטעויותיו, אבל לא בכוונת מכוון. הוא משקיע את כל מרצו, את כל האנרגיה שלו, את כל יכולת ההרס שלו, בהימלטות מאחריותו לכשלים הללו, תוך שהוא מפרק את מוסדותיה של המדינה, אבל אי אפשר להגיד שהוא רצה בהם.
על אסון אחר אין לו הגנת תום לב. לעניות דעתי, זה האסון הכבד ביותר, המרכזי, העיקרי, שעלול להביא לחורבן בית שלישי. אסון הקרע והשבר שמפרקים את החברה הישראלית ואת הממלכתיות הישראלית לרסיסים, הוא פרי תכנונו, שאיפתו ורצונו המפורש. מה שאנחנו רואים כאן, סביבנו, מעשה ידיו להתפאר של "מלאך החבלה" הנורא ביותר שנפל עלינו. נורא בהרבה מהאויבים החיצוניים שקמים עלינו לכלותנו, כי הם מוגדרים כאויבים ומותר להילחם בהם בכל האמצעים. הוא, לא. הוא ישראלי כמונו ואל לנו, לאף אחד מאיתנו, להשתעשע או לחלום או לחשוב בסתר על נקיטת מעשה לא חוקי כלשהו נגד הדי-9 האנושי שעולה עלינו. הדרך היחידה לשחרר את המדינה מעולו של נתניהו, היא בחירות.
את האסון הזה הוא תיכנן ביד אמן. את הפירוק השיטתי של כל המערכת, של כל המסגרת, של כל מה שמחזיק את המדינה היהודית שהוקמה אחרי אלפיים שנה. זה התחיל במשטרה, כשעוד הייתה כאן משטרה, ונמשך בפרקליטות, ביועמ"ש, בבתי המשפט, עבר לצה"ל, לשב"כ ולאמ"ן, עליהם היה צורך להטיל את האחריות המלאה, עכשיו זה עבר לוועדת הבחירות המרכזית, אותה יש לקעקע בכל מחיר לקראת הבחירות.
אבל בין לבין, השבר האמיתי שהוא שבר כאן, הוא השבר הפנימי. השבר בין אח לאחיו, הורים לילדיהם, משפחות שכולות בינן לבין עצמן, אנשי פריפריה ואנשי מרכז, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. האיש הזה מפרק משפחות, מפרק מסגרות, מפרק נשמות, לא משאיר כאן אבן על אבן, תא על תא, נוירון על נוירון.
איך הגענו למצב שהורים שכולים מתפרצים בכוח להיכל המשפט בירושלים ודורשים "לשפוט את השופטים" לאחר מחדל בטחוני-מדיני-מבצעי-מודיעיני חמור כל כך? זה פשוט: עלילת דם נוספת בסדרה ארוכה מאוד לפיה בג"ץ הוא אחד האשמים בהסתערות הנוח'בות על העוטף ב-7 באוקטובר. בג"ץ מתערב גם בענייני בטחון. זה לא ביבי, מי שהכיל את החמאס ושחרר את אלפי האסירים והתכתב עם סינוואר. זה בג"ץ.
לעלילה הזו אין ידיים, אין רגליים, אין שורשים, אין כלום. זו עלילה שסובלת מ-100% נכות, אבל היא דוהרת בערוגות הרעל הביביסטיות והיא נשמעה גם בהיכל המשפט ביום חמישי, כשהמפגינים ניסו לפרוץ פנימה ולפוצץ את הדיון. העלילה הזו מתבססת על עתירה שהוגשה ע"י ארגוני זכויות אדם בשנת 2018, בה נדרש בג"ץ לקבוע כי ירי חי לעבר מפגינים עזתים על הגדר בזמן "צעדות השיבה" אינו חוקי.
אכן, הוגשה עתירה כזו. מה עשה בג"ץ? דחה אותה פה אחד (הנשיאה חיות, המשנה מלצל והשופט הנדל). כשאתה אומר את זה למעלילים, הם אומרים כן, אבל עצם העובדה שבג"ץ הסכים לדון בעתירה הזו, יש לה אפקט מרסן על צה"ל, שכדי להימנע מביקורת שיפוטית מצמצם בעצמו את הירי.
ובכן, מדובר בשטויות מטורללות. לרמטכ"ל אז קראו גדי איזנקוט, לאלוף פיקוד דרום קראו אייל זמיר. ההחלטה בבג"ץ סיפקה להם רשת בטחון ושכפ"ץ מול הדין הבינלאומי, כדי לפעול כפי שפעלו. איך הם פעלו? איזנקוט וזמיר (שהוחלף באמצע השנה על ידי הרצי הלוי) השכיבו על הסוללות מול המכשול את כל הצלפים של צה"ל. כל יום שישי נתקלו המפגינים העזתים באש חיה של צה"ל שמנעה חדירה או סיכון כלשהו. כשהתפזר האבק מעל "צעדות השיבה" ספרו בעזה 350 הרוגים (!!) ועוד למעלה מ-30 אלף פצועי ירי. מספרים מטורפים בעידן של טרום ה-7 באוקטובר. צה"ל מנע חדירה כלשהי, המכשול לא נפרץ, צעדות השיבה התקפלו ללא תוצאות. עד כאן מעורבות בג"ץ בהוראות הפתיחה באש או בהוראות ביטחוניות אחרות כלשהו הקשורות למחדל ה-7 באוקטובר.
העובדות הללו לא מפריעות לביביסטים להמשיך להטיל את הרפש לכל עבר, להמשיך להעביר את האחריות על האסון, המוטלת מטבעה על האחראי העליון לביטחון, לכל דיכפין. דבר כזה לא היה כאן אף פעם. בירושלים ישבו שופטים, לא נדונים או נאשמים. לכולנו, לא רק למנחם בגין, היה ברור ש"יש שופטים בירושלים". רוב מוחלט שופטי העליון של ימינו מונו בממשלות נתניהו. יש שם לפחות מחצית שמרנית. אלה שלא מונו על ידי נתניהו, מונו על ידי איילת שקד, או ממשלת השינוי שמינתה את השופטת המרוקאית הראשונה אי פעם (גילה כנפי שטייניץ). אז מה? אם צריך לפרק גם את בית המשפט, פרוק נפרק אותו. אם צריך לקעקע את דמותו של נשיא העליון, שאמור לקבוע את הרכב ועדת החקירה הממלכתית, קעקוע נקעקע אותו. קטן עלינו. הכל כשר כדי להציל את השליט.
עד לפני זמן קצר, נתניהו עצמו, כמו עדת מעריציו ונדכאיו, דרש להקים ועדת חקירה ממלכתית על פרשה איזוטרית ("פרשת הרוגלות"). מה דרש, צווח וצעק ונאם והחריד שמיים וארץ וקרא לכולם לצאת להפגין ומה לא. אלא שאז, הוא לא היה ראש הממשלה. ראו זה פלא, הוא חזר לתפקיד, המשיך במדיניותו האסונית מול עזה ומיד אחרי האסון התהפך: ועדת חקירה זה אירוע טמא, זה פשע נגד האנושות, אי אפשר לתת לנשיא העליון למנות את חבריה.
כשהוצעה הפשרה, על ידי הנשיא הרצוג, לפיה הנשיא עמית יוועץ במשנה שלו, סולברג, והם ירכיבו ביחד את חבר שופטי הוועדה, נתניהו סירב. אני מעריך שהוא היה מסרב גם אם היו מציעים את השופט בדימוס אלרון כיו"ר הוועדה (אני בעד, אגב). הוא יסרב לכל הרכב, אלא אם כן הוא ירכיב אותו וידאג למבוי סתום מובנה שלא יאפשר הגעה למסקנות. את האמת הזו גילתה השופטת יעל וילנר ביום חמישי האחרון בבג"ץ. תוך כדי תהליך הגילוי, היא הבינה שהיא לא רק השופטת, היא גם הנאשמת. אני מקווה ומעריך שהיא הבינה שגם לה, כמו לשאר שופטי העליון, אין חסינות. בעידן הרודנות, חסינות תוענק רק לאנשי שלומנו.
3. ליכודיאדה בהר הרצל
תמונה אחת סימלה את מה שהם עוללו גם לסמל הישראלי התמים האחרון, טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. תמונה חצויה בה נראים הרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר וראש המוסד דדי ברנע יושבים ביציע הקהל המרוחק יחסית, לטובת מקורבי, חלכאי ונדכאי משפחת המלוכה שהצטופפו ביציע הכבוד. בחציה השני של התמונה נראה אורח אחר ביציע, משה מירון, כהניסט חבר ליכוד שהתפרסם כזה שעומד עם השלט הגדול "שמאלנים בוגדים" בכל הזדמנות, הפגנה או התוועדות, ואף הועסק בעבר בקמפיין הבחירות של הליכוד.
מירון הוא בשר מבשרה של מפלגת השלטון. הוא שוכן קבוע במזנון הח"כים בכנסת, מוזמן כבוד של ח"כי ליכוד שונים. השלט שלו נישא ברמה בכל אירועי הליכוד ושותפיו הטבעיים והאנטי ציוניים, ונישא כדי לתקוע אצבע בעין בכל הפגנות המחאה נגד השלטון. הוא מעולם לא גונה על ידי נתניהו או מי מבכירי הליכוד, ההערכה היא שהוא מופעל על ידם. השלט שלו גם הוצב רשמית לאורך תקופה לא קצרה על מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. על פי כמה פרסומים, הוא מתכנן להתמודד בפריימריס של הליכוד. אם יתמודד, אני לא מוציא מכלל אפשרות שייבחר. וככה בדיוק נראה הפרצוף שלנו.
אני מעריך שבארבעים שנותיו במדים, יצא לאייל זמיר להילחם כתף אל כתף גם עם "שמאלנים", רחמנא לצלן. גם במוסד, אצל דדי ברנע, יש עדיין לא מעט כאלה. רבים מהם נלחמו ב-7 באוקטובר, חשו לתוך האש כדי להציל את אחיהם, ונלחמים מאז בסדיר ובמילואים. אבל הציבור הזה, שפעם הקים את המדינה והיום התמעט מאוד ועדיין מנגן בה כינור ראשון, מתוייג עכשיו כציבור של בוגדים והאופורייטור שממונה על הפצת התיוג הזה הוא אורח כבוד בטקס הדלקת המשואות, בעוד הרמטכ"ל וראש המוסד נדחקים הצידה. ישראל 2026.
ב-19 בדצמבר 2011 נחנכה האנדרטה לזכר 44 נספי אסון השריפה בכרמל, בטקס ממלכתי סמוך לקיבוץ בית אורן, לא רחוק מהמקום בו אירע האסון בדיוק שנה אחת קודם. את הטקס הנחה, כרגיל, דן כנר. כשהציג את ראש הממשלה נתניהו, אמר כנר דברים שעוררו אז, בעולם הנאיבי של פעם, סערה ציבורית עזה: "ראש הממשלה נתניהו היה הראשון להבין את גודל האסון", התפייט כנר, כשהגיע לאנדרטה עצמה ציין כי "זו הוקמה ואושרה בממשלה ביוזמתו של העומד בראשה, מר נתניהו", וכשדיבר על הקמת טייסת הכיבוי על שם הכבאי הצעיר אלעד ריבן, הדגיש כנר שוב שזה קרה "ביוזמתו של ראש הממשלה נתניהו".
באותם ימים הייתה עדיין בושה בישראל. גם תומכיו השרופים ביותר של נתניהו חשו אי נוחות מהצגתו של האיש, שהאחריות לאסון בכרמל מרוחה על פרצופו המפוחם, כ"ראשון שזיהה". את טייסת הכיבוי הוא היה צריך להקים לפני השריפה, לא אחריה. את האפסות ואי המוכנות של מערך הכיבוי הוא היה צריך לדעת מכל הדו"חות שהונחו על שולחנו. אבל מתברר שגם אז, כמו תמיד, לא היה, לדבריו, מי שיעיר אותו בבוקר, או ימשוך בדש מעילו. מה שכן היה, זה דן כנר אחד, שהקריא טקסט (שנכתב כנראה על ידי מירי רגב כזו או אחרת), והחליט לפרכס, להתחנף ולהגחיך את עצמו ואת כולנו בפני מנהיג שכשל ונמלט מאחריותו, במקום להוקיעו.
מאז השריפה בכרמל ועד השאת המשואות שלשום בהר הרצל, חלפו 16 שנים של שכרון חושים. בין לבין, ספגנו אסון נורא נוסף, בקבר הרשב"י במירון, וטבח מחריד אחד, הקשה ביותר שאירע כאן בימיה של המדינה היהודית. המשותף לכל אלה הוא זהותו של האחראי העליון, זה שכינה את עצמו "שומר בטחון ישראל" והסביר לכולנו אין ספור פעמים שהוא נושא באחריות. עד שהגיע הזמן לשאת בה.
ובכל זאת, שלשום נחצו הקווים האדומים האחרונים. חייזר, לו הגיע במפתיע לכדור הארץ ונקלע לטקס השאת המשואות, לא היה מעלה על דעתו שהקשיש האפרפר במרכז הפריים, המוקף בנשים מפורכסות, מרוטשות ומאופרות בכבדות, הוא זה שהוביל את מדינתו לקשה באסונותיה. להיפך. החייזר היה משוכנע שזה הצ'רצ'יל של זמננו, שהחליף את התבוסתן שכיהן כאן לפניו, אותו צ'מברליין שגידל את חמאס, שהוליד את תיאוריית ה"הכלה", שברח מכל עימות ונמלט מכל סממן של ריבונות, עד האסון.
הטקס הזה, שהיה פעם האירוע הכי ישראלי, הכי תמים, הכי ממלכתי, הכי נקי, הכי טבעי ומקורי, הפך לפולחן אישיות מחליא, מחול אינסופי של קילוסים למנהיג, שקלסתרו, מצוייד ברעיה מצד אחד ובחנפנית הראשית (רגב) מצד שני, נימר שוב, ושוב, ושוב, אין ספור פעמים את מסך הטלויזיה (מישהו חישב שפניו של נתניהו היו על המסך למעלה מ-5% מהזמן הכולל של הטקס, קרוב לשעתיים וחצי אורכו).
מה שהכי מטריד אותי באירוע הזה, היא המודעות העצמית. על הגברת נתניהו אין צורך להרחיב את הדיבור. זאת, גם אם תימצא הטכנולוגיה שתחזיר אותה לגיל 3, היא תעוט עליה כמוצאת שלל רב ותתחזה לתינוקת. הבעיה לא בה, אלא בבעלה. אני מתיימר להכיר את נתניהו כבר כמה עשרות שנים. מדובר באיש חכם. איך יכול להיות שהוא עצמו לא נבוך לנוכח מופעי הקילוסים המוגזמים, מחליאים וגרוטסקיים הללו? איך הוא לא מסמיק, אפילו בתוכו פנימה, בפעם השמונים בה מישהו, כלשהו, בטקס כזה או אחר, מקלס ומהלל ומתפלל ומייחל לכבודו. זה לא מביך אותו? אפילו לא קצת? אולי תחשבו שאני מגזים, אבל לדעתי אם קים ג'ונג און, שליט צפון קוריאה, היה נתקל במופע חובבני, מתמשך ומביך כזה של חנפנות, היה מורה להוציא להורג את מתכנניו.
תזכורת: טקס השאת המשואות אמור להיות נקי וחף מפוליטיקה כלשהי. לפני כמה שנים, בימיו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, יהודי שמצויד בכמות כזו או אחרת של כבוד עצמי, עבר הטקס השתלטות כוחנית מצד ראש הממשלה נתניהו. התרחש אז סקנדל גדול סביב כוונתו של נתניהו להגיע ולנאום בטקס. אירועי יום העצמאות נחגגים כאן עוד מעט 80 שנה, באותו פורמט: לכל אחד ממנהיגינו יש את הטקס "שלו", בו הוא מקבל את הכבוד, את הנאום המרכזי, את השרביט. המשואות היה תמיד "שייך" לכנסת ישראל, המייצגת את כל העם, לא כת כזו או אחרת. ולכן, היו"ר של בית המחוקקים היה בעל הבית.
לא עוד. נתניהו "דרס" את אדלשטיין כבר אז, נאם הרבה יותר זמן מכפי שסוכם ולא לקח שבויים. אלא שגם זה לא הספיק. מה שראינו שלשום בהר הרצל היה אירוע "ליכודיאדה" מורחב. לא סתם ישב שם הוגה הליכודיאדה, משה בן זקן, היום האופרייטור של "שרת הטקסים והסמלים" מירי רגב.
אל תתבלבלו: הסיבה שמירי רגב מככבת בחיינו אינה יכולתה להשתלט על התאונות, אלא כשרונה להשתלט על המשואות. תאונות הדרכים בתקופתה שוברות כל שיא, הכאוס בכבישים חסר תקדים, הפקקים נסתמים בכל כביש, בכל שעה. אבל הי, איזה טקס מקבלת משפחת נתניהו פעם בשנה, הא?
וזה לא הצטמצם רק לטקס המשואות. נאומי החנופה, הפירכוסים וכשכושי הזנב המביכים אל מול השליט ורעייתו קישטו את כל אירועי החג. שיא הגרוטסקה הושג, כמובן, על ידי "שר החינוך" יואב קיש, שנשא נאום חנופה מגוחך במיוחד בחידון התנ"ך. גם את הפלטפורמה המקודשת הזו, שאמורה להיות גבוהה ואנינה מכל מחלוקת או פוליטיקה, הם חטפו כדי לנצל אותה למריחת משחת קילוסים דביקה נוספת על המנהיג שהוביל אותנו לכל האסונות האפשריים, וידו עוד נטויה אבל קיש, אחרי שמילא את סאת החנופה, אמר עוד משפט: "העם מצפה למנהיגות מאחדת, ביכולתנו להוביל מהלכים שיניחו בצד את המחלוקות הקשות ויאחו את הקרע בינינו. זוהי שעה גורלית והעם מצפה מאיתנו להתעלות אליה".
הנוכחים התרשמו. ואללה, שר החינוך קורא לאחדות. אלא שמיד אחר-כך קיבלו הכתבים הרלוונטיים תדרוכים שהוא בעצם קרא לנשיא הרצוג למלא את פקודתו של הנשיא טראמפ ולבטל את משפט נתניהו (בכותרת שגויה של הענקת חנינה). כנראה שזה מה שקורה כשחנפנות מתערבבת בפחדנות.
גילוי נאות: אני מחסידי טקס השאת המשואות, כל חיי. כמעט תמיד מוצא את עצמי מזיל דמעה מול הסיפורים הישראלים הסוחפים, מול הנס הפלאי שמחוללת כאן מדינת היהודים. שלשום, למרות שחלק ממשיאי המשואות היו ראויים עד מאוד (אורה חתן, פרופ' דינה בן יהודה, גילי רענן ואחרים), הדמעות היו יותר דמעות קינה מאשר התרגשות. קינה על מה שהוא מצליח לעולל גם למקודשים ברגעינו.
בקצב הזה, בקרוב תושת חובה חוקית לשבח את המנהיג בפתח כל שיעור בבית הספר, או כל שידור בערוץ שידורים כלשהו. אחר-כך יודפסו כאן שטרות ועליהם דיוקנאות המשפחה המלכותית כולה (הגברת תהיה מרוטשת גם על הכסף) ואחר כך תוצא המחאה אל מחוץ לחוק. מי יודע, אולי היא תיכלל במסגרת עונש המוות הבא עלינו לטובה במהרה. לא, אני כבר לא ממש בטוח שאנחנו רחוקים מכל זה. כפי שטקס הדלקת המשואות נראה השבוע, לא ירחק היום שהטקס כולו יתמקד במשפחת נתניהו (עם יציאות קצרות למירי רגב) ואילו מדינת ישראל תוכל לשלוח סרטון שהוקלט מראש.
4. חושך לגויים
בשבוע שעבר הקדשתי כאן לא מעט מילים לפרשת לוחמות ולוחמי מג"ב שנכלאו בעונש מאסר מופרך בגלל שהעזו להדליק מנגל בפינה נידחת של בסיס מג"ב במהלך החג. בינתיים פרצה סערה, העונש הומתק, הכלואים שוחררו ביום שני השבוע. ובינתיים, התברר שזו אינה טעות, אין כאן מקריות, לא מדובר בגחמה מקומית. מדובר בתופעה, בשבוע האחרון אירעו לא מעט מקרים מהסוג הזה. כולל מפקדות קרביות שבאו להשתחרר בבקו"ם, מה שנקרא טקס גזירת תעודת החוגר, אלא שלאסונן הבגדים האזרחיים שלהן כללו גם, תחזיקו חזק, חולצת בטן. ראתה זאת אחת המפקדות, חמתה בערה בה להשחית והיא שפטה אותן מיד וקנסה אותן בגובה מחצית משכורת. כן, זה אמיתי. בנות שבחרו לשרת שירות קרבי, השלימו אותו, השתחררו ונתפסו כאזרחיות בלבוש מתירני מדי. צה"ל שפט אותן.
אחר-כך הגיע מרתון ירושלים ובו פורסם כי החיילות שהשתתפו בו אולצו לרוץ במכנסיים ארוכים בחום הכבד, בעוד חיילים רצו במכנסיים קצרים. ואחר-כך הגיע הלוחם ההוא שניפץ פסל של ישו בדרום לבנון, בעוד חבריו עולצים מסביב ואחד מהם מצלם את האירוע החגיגי.
כל אלה מאפייני התקופה. ההשתלטות הפוסט ציונית על מדינת היהודים. אנחנו, שסבלנו אלפי שנות רדיפה בגלל דתנו, מתחילים עכשיו לרדוף בני דתות אחרות? הפסל של ישו, שהיה בכלל יהודי, נופץ בכפר נוצרי בדרום לבנון. הנוצרים בלבנון נחשבים לבעלי בריתנו, וגם אם לא היו, ממתי הפכה היהדות לדת מיסיונרית אלימה? במקום שנהיה אור לגויים ומגדלור של סובלנות, תבונה ונאורות, אנחנו מתחילים לנפץ סמלי דת שאינם סמלינו? הרי התופעה הזו מוכרת היטב גם בירושלים, שם תוקפים כל מיני חרד"לים מטורללים כמרים נוצריים, מחבלים בתהלוכות נוצריות ופוגעים בכנסיות. עד מתי נצליח להמשיך ליהנות משם של מדינה דמוקרטית ליברלית שמקדשת את חופש הפולחן והדת, בעודנו הופכים, אט אט, למודל היהודי של האיסלם הקיצוני?
תביטו רגע בקואליציה, תבינו הכל. ביום הזיכרון ערכה חסידות גור אירוע התרמה גדול, חגיגי ועמוס מוזיקה עליזה וריקודים בירושלים. בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. קודש הקודשים של הישראליות. כדי לקמבן איכשהו את האירוע, הופיע על המסכים הדיגיטליים נוסח כלשהו של תפילת יזכור. המשטרה לא קנתה את זה ופיזרה את האירוע. זה לא משנה את העובדה ש"השותפים הטבעיים" של מפלגת השלטון מרשים לעצמם לבעוט בכל מה שחשוב לרוב הציבור המשרת ותורם בארץ הזו. אני שואל את עצמי בשביל מה הם צריכים, עדיין, אירועי התרמה. לא גרפו מספיק מיליארדים בסבב הביזה האחרון?
5. זוטרים אך מסודרים
השבוע לפני שנה נחשף תצהירו של ראש השב"כ רונן בר לבג"ץ, בו סיפר איך ראש הממשלה דרש ממנו לחתום על חוות דעת שנכתבה על ידי נתניהו ומי מטעמו, כדי להכשיר מסיבות ביטחוניות את ביטול העדות במשפטו. בר סירב. עוד קודם פורסמו, מפיהם של שני ראשי שב"כ אחרים (שנתניהו מינה), נדב ארגמן ויורם כהן, איך דרש מהם נתניהו ציות אישי ופעולות שאינן חוקיות, כמו שימוש באמצעי שב"כ חודרניים נגד מוחים והפעלת אמצעים כאלה נגד בכירים בצה"ל.
חלפה שנה. ראש השב"כ הנוכחי כבר לא יגיש תצהיר דומה לבג"ץ. הוא סיפק לנתניהו את חוות הדעת המבוקשת. לצערי, דוד זיני מוכיח שמינויו לתפקיד הרגיש כל כך היה פסול. שלל פעולותיו עד כה, ובעיקר חוסר פעולותיו (בכל הקשור לטרור היהודי ביו"ש), מעלים ספק לגבי כשירותו לתפקיד.
זיני וגופמן, אם אכן ימונה לראש המוסד, הם שני בעלי התפקידים הרגישים ביותר במדינה. זה לא רק שהם לא הגיעו עם הכשרה מודיעינית כלשהי. זיני לא עסק במודיעין, גופמן, שאינו מדבר אנגלית, לא עסק במודיעין. שניהם זוטרים מאוד מבחינת ניסיון. הם אלופים, עם רזומה של תתי אלופים. גופמן לא פיקד על אוגדה סדירה, אלא על אוגדה מרחבית. אחר כך עשה תפקיד מטה, הוקפץ לתפקיד מזכ"ץ רה"מ וקיבל דרגת אלוף.
בתכל'ס, גופמן הוא תת אלוף צעיר, טרום תפקיד אוגדונר של אוגדה מתמרנת. אותם הדברים אמורים לגבי זיני. לא תא"ל, אבל אלוף צעיר שלא מילא את מכסת תפקידי האלוף הנדרשת. שני אלה אוחזים עכשיו בשני התפקידים המודיעיניים החשובים ביותר במדינה (לצידו של ראש אמ"ן, שלומי בינדר). ושיהיה לכולנו בהצלחה.