מכתב לנכדיי
שלום אהובים שלי,
אתם חלק בלתי נפרד מחיי. אתם, לחוד וביחד סך כל הזיכרונות והתקוות של מי שהיינו, וההבטחות לטוב שעוד יבוא ויהיה. כמו כל סבא הלב שלי מתמלא בכל יום באהבתכם וכמו כל ישראלי זאת אהבה ספוגה בדאגות. בייחוד היום, ביום העצמאות. אף פעם לא חשבתי שיום העצמאות יהפוך להיות יום כיפור הישראלי. לצערי לכך הפכו הימים האלה בשנים האחרונות. זמן של חשבון ועינוי הנפש החנוקים בחרטה מקפת כל.
ומשכך אני רוצה לדבר אתכם על דאגת חיי מיום שנולדתם. הנעשית דחופה יותר ויותר ככל שאתם גדלים לתוך העולם הזה. אתם, כל אחד ואחת מכם בנפרד עולים על כל חלומותיי. חכמים ועדינים, מוכשרים ומחויבים. אני כבר רואה את האנשים הנפלאים שתיגדלו להיות מתוך הילדות הנהדרת שלכם, ואני מאושר. ולעומתכם, בניגוד נורא ומשווע, ההווה הזה הוא התגשמותם של הרעים שבסיוטי. אז איך אפשר לבנות גשר כלשהו בין היופי שלכם לפניה המכוערים של המציאות? לצערי, אין לי לתת לכם תשובה אחת טובה ומוחצת. כי החלקים החיוניים לבנייתו של עתיד טוב הם פשוטים להבנה אך קשים להשגה. זה פשוט להבין את המציאות, להכיר בפגמיה, לקבל עליה אחריות, לסור מכל רע ולהשתדל תמיד לעשות טוב. וכמו שזה נכון ביחסים שבין אדם לחברו זה נכון שבעתיים גם ביחסים שבין השונים שבתוך החברה וביננו לבין העולם כולו.
אבל זה לא קורה. אנחנו חיים במדינה קשה. וחובה להבין שהמדינה, כל מדינה, היא לא רק ריבונות, גבולות, דגל וצבא. מדינה היא המסגרת בה מיושם ההסכם בין בני אדם שהחליטו שיש ערך בחיים, חוק וגורל משותפים. לעם היהודי, שחי דורות ארוכים בלי בית מדיני, חסר כל יכולת להגן על עצמו מפני שנאת הסביבה, המדינה הייתה הרעיון המרפא. הקמתה הייתה ישועה ליהודים במחיר טרגדיה איומה לפלסטינים.
בימיה הראשונים היא נשאה בתוכה תקווה אמיתית ועמוקה. אני מבין את התקווה הזאת. אני נושא אותה בעצמי. מחפש את המקום בו אוכל להיות גם יהודי וגם אדם חופשי ומשוחרר. כזה שאוכל לגדל ילדים בלי לדאוג לעתידם או לפחד שמחר יגרשו אותנו באכזריות. שנוכל יחד לדבר בשפה היפה שלנו, לחגוג חגים בשמחה אמיתית ולקבור את מתינו בכבוד. שיהיה לנו גורל שונה מגורלם של הורי והוריהם לפניהם. זה לא מעט, זה הכל, למי שלא היה לו. אלה היו ועודן תקוותי אבל כשאני מסתכל סביב ועל עתידכם, אני שומע רק את המנגינה למילים החרדות על "מקום קטן, עלוב ומשוגע מקום רחוק, מקום לדאגה".
ישראל, המקום, העם והמדינה, הפכו את ההיסטוריה היהודית על ראשה. בנינו כאן, דור הורי ודורי שלי, מציאות חדשה מנותקת לחלוטין מההיסטוריה היהודית. המורשת והערכים עליהם גדלו מאות דורות של יהודים נמחקו ואינם. "המדינה היהודית" שמדברים עליה בלי סוף היא פולחן מוות, של "טוב למות בעד ארצנו" וטוב הרבה יותר להרוג בשמה. עבודה זרה, שונה ועויינת את הרוח והתורה עליהם גדלנו אנחנו. היום, ביום העצמאות 2026 , אנחנו בשיאה של זהות המקדשת את שלילת האחר וכל קיומה הוא התמכרות לכח והתקרבנות. היהדות הייתה עדינה ומעודנת והישראליות לעומתה חמומת מח. היהדות הייתה תרבות של שלום והישראליות מאמינה שצריך להילחם על הכל, כל הזמן נגד כולם. והמלחמה הארורה הזו שלתוכה אתם מתבגרים, מצדיקה כל דבר; עוולות וגזל, אפליות והדרות. ישראל בוגדת בהבטחות למענן קמה ולא ממלאת אף פרט מהחזון שהציבה לעצמה. כל החינוך הלאומי מרוכז בעצמנו, נרקיסיזם לאומני שמבקש להשמיד את קיומו של השונה, מכחיש את הזיכרונות, הפצעים והחלומות של הפלסטינאים. וההכחשה הזו היא אם כל חטאת; שהפכה ציוויליזציה גבוהה לברבריות ניבזית.
ראו. אני מאמין באמונה שלימה שהאדם הוא תפארת הבריאה. לא מפני שהוא בריון מגודל או שורד מוכשר, אלא מפני שהוא זוכר. כל חתול בין פחי זבל יכול לשרוד כי זה טבעו. אבל האדם נולד ונועד להמשיך את שרשרת הזיכרונות. את השפה, המוסיקה והרעיונות שהתחילו מאות שנים לפניו. כמו הפילוסופיה והמוסר המנסים להבין מדוע אנחנו כאן, והמדע המסרב להשלים עם הבלתי מובן. או הספרות הנותנת שם לדברים שהכאב לא יכול לבטא לבד. כל זה הוא מה שאנחנו. בני אדם, בני תרבות הזוכרים ויוצרים.
המלחמה היא האוייבת של כל אלה. היא ביטול הזיכרון, מחיקת שמו של האחר, הפיכתו למטרה. היא דת ההרס ולא אמונת היצירה. וכל מי שמשתתף במלחמות מיותרות, שתכליתן רק שליטה, עונש וכיבוש, נעשה לשותף פעיל בהרס ההישגים הנשגבים ביותר שהאנושות צברה. לא מפני שהוא רע בהכרח, אלא מפני שבחר לא לשאול, ולא לדעת.
הנה למשל איינשטיין והיטלר, פרוייד ואייכמן, כמו חנה ארנדט, אלזה לאסקֶר שילר, אבא שלי והוריו. כולם דיברו גרמנית, גדלו באותה תרבות, שאפו את אותו אוויר ואכלו את אותם מאכלים. זה לא עשה אותם דומים בשום צורה שהיא. השפה והמקום המשותפים לא יוצרים שום שוויון או סולידריות. כך גם בן גביר ואני, כמו סמוטריץ' ונעמה לזימי. כולנו מדברים עברית. חיים באותה מדינה, קוראים אותם עיתונים, שרים לפעמים את אותם שירים. ובכל זאת הם אויב קיומי המסוכנים הרבה יותר מהאויבים שבחוץ. מפני שנגד אויבים חיצוניים החברה מתגייסת, ויודעת להגן על עצמה ובצדק. אך קשה להגדיר כאוייב את מי שבא מבפנים, מדבר את שפתי ומנפנף בדגלי ובשמי. לעומת האוייב שמבית אנחנו פתאום נרפים, מבולבלים ומתרפסים, כי קשה לנו לו לקרוא בשמו - אויב.
אני כותב לכם את כל זה מפני שאתם מתבגרים אל תוך כל הסתירות האלה, יום אחד קרוב יבקשו מכם לבחור. אני מתפלל שתדעו לבחור מתוך הבנה ולא בציות כנוע, עם מצפון ובלי פחד, עם כבוד לאנושות כולה ולא רק נאמנות עיוורת וקטלנית לשבט שאליו נולדתם. השירות אינו גנאי, הוא חובה הכרחית בכל חברה המבקשת לשמור על הישגיה ועל נפשה. יש אכן מלחמות מוצדקות, לא אלה שלנו בעת הזו. המלחמות האלה הן משהו אחר לגמרי. הן מונעות בכוחן של קנאות דתית אפילה, מבקשות להגשים חזונות מטורפים של הבטחות תנ"כיות מפוקפקות, ומופעלות בידי פוליטיקאים צינים, אכזריים וגזענים. אל תשרתו במלחמות שלהם, סרבו לציית לפקודות שלהם. התנגדו לברבריות שלהם. הילחמו על האנושיות שלכם ולמען צלם האדם של כולם. בעת הזו, בישראל הנוכחית הסרבנות היא גבורה והצייתנות היא תרחיש אימה. אל תפחדו. היו אתם והושעתם את כולנו.
באהבה גדולה,
סבא