תעצרו שניה ודמיינו את הרגע הזה: אחרי חודשים ארוכים של פיצוצים ואבק מהלחימה ברצועת עזה ומהסמטאות הצפופות בקסבה שבג'נין, צוות ותיק מסיירת נח"ל מצא את עצמו בבית בלב כפר שיעי בדרום לבנון. מיוזעים, מאובקים, עם ציוד כבד על הגב, העייפות טבעית אחרי הסתערות ועוד אחת והמדרון התלול שטיפסו. המתח המבצעי גבוה אבל עוד רגע תעבור אליהם משימה נוספת בדרך אל היעד הבא. כל אחד תופס את הפינה שלו במבנה, מנסה להתרווח בתוך הווסט, סופר ציוד, ועל הדרך 'גונב דקה' של שקט עם עצמו בתוך המלחמה הבלתי נגמרת של השנים האחרונות. ואז, כמו תמיד, מגיע ה'פיקסר'.
סמ"ר בן כהן ז"ל. לוחם ותיק, שלא צריך אף פעם פקודה כדי "להרים" את הצוות. הוא ידע בדיוק מתי צריך להכניס מוטיבציה ומתי הגיע הזמן לסתלבט שמשחרר את הלחץ. סורק אותם במבט עם מכ"ם אנושי, ויודע לשאול את השאלה כדי להתייחס למי שצריך מילה טובה. הוא גם היה הכתובת לכל בעיה, הדבק שמחבר בין לוחמים שהולכים יחד מהיום הראשון בבקו"ם, וזה שדואג להם שגם בשיא התופת.
כהן, רק בן 21, נפל בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה בכפר בית ליף שבדרום לבנון ב-30 במרץ השנה. הוא הותיר אחריו הורים ואחות אך גם צוות מיומן ומקצועי, אבל כזה שאיבד את המנוע החברתי שלו, את האיש ששמר להם על הגב ועל החיוך. בראיון חשוף ומרגש, חבריו לסיירת ומפקד הצוות חוזרים לרגעים האינטימיים תחת אש, לקומבינות שהפכו למיתוס, ולחלק החסר ששום לוחם אחר לא יוכל למלא ומספקים הצצה לחיי צוות לוחם בסיירות של צה"ל שראו הכל בשנים האחרונות והאתגרים עוד לפניהם.
"כשהגעתי לצוות ונכנסתי פנימה הדבר הראשון שבן כהן שאל אותי, זה לא איך קוראים לי, זה לא מי אני אלא איזו קבוצה אני אוהד, כי הוא אוהד שרוף של באר שבע. ולצערו אני אוהד של בית"ר", סיפר מפקד הצוות סגן ר' שהחל את שירותו כלוחם בסיירת נח"ל וחזר אליה כמפקד צוות, "הוא היה לוחם בולט. כבר בהתחלה היה ברור לי שהוא תותח. שואל הרבה שאלות, אבל בסוף מתיישר למשימות. מאוד דומיננטי בפלגה. תמיד הרגישו שבן נמצא. הוא הכיר את כולם וכולם אהבו אותו".
סמ"ר בן כהן או כמו שהחבר'ה מהצוות קראו לו: 'בנכו'. באופן רשמי הוא היה בעל מספר תפקידים: פורץ, חבלן, וקלע חוד אחורי אבל באופן לא רשמי היו לו שורה בלתי נגמרת של תפקידים ואחריות "למרות שאני קצין והוא לוחם הוא היה החבר הכי טוב שלי בצוות. הוא היה הדבק של הצוות. אדם מאוד מרכזי. בדרך כלל אומרים את זה על הרבה אנשים שנפלו בקרב, אבל באמת באמת זה היה הוא. הקשיבו לכל מילה שלו, ומצד שני הוא היה יודע להצחיק את הצוות. הוא גם היה האיש שלי ל'משימות מיוחדות', הוא תמיד היה אומר לי :'למה תמיד אתה בוחר אותי?' אבל תמיד זה היה בן. קודם כול בן".
"למה? כי ידעתי שהוא יצליח להשיג את כל הדברים שצריך", מספר סגן ר'. "הוא היה קומבינטור. הוא עמד בכל משימה שנתנו לו. במקביל היה מקבל צ'ופרים על זה. מדי פעם הייתי מוציא אותו למשחקים של הפועל באר-שבע. מתחת לרדאר, והייתי אומר לו: 'זה דיל בינינו…', כי ידעתי שהוא עבד קשה ומגיע לו. כולם ביחידה אהבו אותו, גם הנגדים, גם מפקדים לא מהפלגה. כולם הכירו את השם שלו".
סמ"ר מ', לוחם בצוות וקשר סמל מכיר אותו מימי הגיוס הראשונים לצה"ל. הם נלחמו כתף אל כתף במוקדים רבים ברצועת עזה ובג'נין. "'בנכו' היה חבר מאוד קרוב אליי. אדם שכיף לדבר איתו. היה לנו שיח כזה של: 'ספר לי'. היה כיף לדעת שאכפת לו ממך. הוא תמיד מרגיש ומבין אותך. שואל ומתעניין תמיד. כדי להבין כמה מיוחד הוא היה? מעטים ידעו שהוא עבר פציעה מאוד קשה בברך לפני הגיוס אותה הוא הסתיר מכולם. אדם מאוד תחרותי ששונא להפסיד".
עוד סיפר מ': "לקראת סוף המסלול הוא נפצע בכתף, למרות זאת אני זוכר שבחיים הוא לא ויתר על מסע אלונקות. למרות שהאלונקות זה רק כתפיים, הוא בחיים לא ויתר על שום מסכם או שום שבוע קשה, בחיים לא ראיתי אותו עומד בצד כשחברים שלו מרימים אלונקה. תמיד הוא היה שם כשצריך אותו הוא באמת היה המסטיק של הצוות, מגבש ודואג לכולם. היה לו כושר ביטוי מטורף, הוא היה יכול להשיג את מה שהוא רוצה, לא משנה ממי זה, אם זה המפקד הישיר שלנו או המ"פ לא משנה עם מי הוא ידע לדבר איתו".
"הוא גם ידע להבדיל בין המצבים. תמיד עבדנו בלחץ, ותמיד עבדנו עם איום מסוים שמרחף. ובן היה פשוט יודע לעשות את העבודה וכשמסיימים להתחיל את הסתלבט בזמן הנכון, ואם היינו מדברים? ואתה לא ברור? או שהוא רצה להעמיד מישהו במקומו הוא תמיד היה אומר לך קבוע 'אתה חסר מודעות' ואז כולם היו צוחקים".
הלוחמים הסכימו שדבר אחד נוסף היה בולט אצלו מאוד וזו האהבה הטוטאלית להפועל באר-שבע. "תמיד אבל תמיד כשהיינו עוברים לבגדי ריצה גם אם חצי מדי ב', בן היה לובש את החולצה האדומה של הפועל באר-שבע. הוא היה אוהד שרוף", סיפר סמ"ר מ'.
סמ"ר ד', נווט וקלע חוד בצוות שהתגייס עם בן כהן ז"ל ב-6 בדצמבר 2023, והיה אחד החברים הקרובים אליו לאורך כל השירות, סיפר בהתרגשות: "אי אפשר להיזכר בשיחה אחת עם בן כי היו איתו הרבה שיחות. הוא היה סוג של פסיכולוג. תמיד מקשיב לך ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא. מייעץ לך בכל בעיה, ואתה יודע שהוא יעזור וידאג לך. הוא היה הכתובת שלי כקשה".
"היה רגע אחד לפני הכניסה ללבנון שהצוות קבע 'על האש'", סיפר סמ"ר ד' על רגע אחד שמתאר בעיניו את האישיות של בן. "הוא קנה לי נעליים דרך איזה קומבינה והיה צריך להביא לי אותם, ואני שכחתי מזה. הוא יצא מהבית, הגיע לתחנת הרכבת ופתאום נזכר ששכח. קיבלתי ממנו הקלטה שהוא מסתובב וחוזר הביתה כדי להביא לי את הנעליים. זה הבן אדם. תמיד ידאג לך, פשוט לא משנה אם זה בא על חשבונו. תמיד, תמיד, תמיד היה דואג לך".
על שלבי הלחימה השונים, וההכרה שקיבל כלוחם מקצועי, סיפר סמ"ר ד': "בן היה מהלוחמים הכי טובים שתפגוש. נכון שהוא היה מצחיק אותנו אבל ברגע האמת שנכנסנו למשימה, הוא היה הראשון שאתה סומך עליו. שישמור לך על הגב, והראש שלך שקט. תכלס? התפקיד שלו בצוות היה לשמור לנו על הגב. הוא היה קלע בחוד האחורי, ואני חושב שכל הצוות הרגיש מאוד רגוע שהוא נמצא שם ושומר עלינו".
על האתגרים בלחימה של הלוחמים בסיירת שפועלים מסביב לשעון בשטח שורץ מחבלים ובתנאי אי ודאות שהולכים ומתגברים ככל שמתמרנים לעומק סיפר סמ"ר ד': "בתמרון, בלחימה, יותר קשה מהלחימה עצמה - זה המצב הנפשי, העייפות, הקושי, יש רגעים שזה נהיה משעמם, ויש גם געגועים, ואין ספק שמי שהחזיק את הדבר הזה בתוך הצוות שלנו, זה בן. תמיד היה מעלה לכולם חיוך על הפנים, משחיל שיר, ותמיד דאג שנשב כולם ביחד ולא כל אחד עם עצמו".
שיחות הנפש על העתיד שניהלו בבתים ברצועת עזה, בג'נין ובלבנון ויחסי הקרבה בין הלוחמים בסיירת הפילו את כל החומות. "היו לו הרבה חלומות", סיפר הלוחם סמ"ר ד', "היתה תקופה שהוא אמר שהוא הולך לפתוח 'סודוך' בבאר שבע, אחר כך זה התחלף לבר והיו לו עוד רעיונות אבל אם אפשר היה לדעת משהו בוודאות, זה שהוא הולך להיות ביזנס-מן ענק. הוא היה גאון, באמת גאון. אחד שתמיד מסתדר. הסביבה תמיד אהבה אותו ועזרה לו. ברור לנו שהוא היה מגיע רחוק".
"יש לי זיכרון, אולי הכי גרוע שפגשת בחיים שלך, אבל אפילו לי, אין לי את האופציה לשכוח את החיוך של בן. מספיק מבט אחד על הבן אדם, והחיוך שלו לא נשכח. כל תמונה שהוא אי פעם מצטלם יש לו את החיוך הכי גדול והכי יפה שתראה. זה באמת בכל תמונה ובכל סיטואציה, גם הכי קשות והיינו במצבים כאלה וגם כשהכי טוב, תמיד הוא היה מחייך, תמיד".
סמ"ר מ', סיפר על החלומות והשאיפות שהוא שמע מבן בשיחות הלוחמים: "הוא סיפר שיתחיל בקרוב עם פסיכומטרי. הוא תמיד דיבר על רומי (חברתו א.ב), ואמר שזה יהיה לחתונה, ושהוא טס איתה לטיול הגדול, והוא שלם עם זה".
נפילתו בקרב בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה, הלמה בצוות הלוחמים שמכירים זה את זה בצורה כל כך אינטימית. "לא הפסקנו לחשוב על בן כשהיינו בפנים (לבנון א.ב)", סיפר סמ"ר ד'. "גם כשיצאנו למשימות, וגם כשסתם היינו באיתור (בית לבנוני א.ב). אני אפילו לא חושב שהיה טריגר, הוא פשוט, הוא היה כל כך משמעותי אצלנו, שהוא היה בכל מקום. הוא היה כשיושבים ועושים סיגריה, וכשהולכים לישון, וכשהיינו משחקים קלפים, וכשיוצאים להתקפות, וגם כשכובשים בתים, ופשוט תמיד, תמיד, תמיד היה חסר. תמיד. לאורך כל המשך התמרון שהיה בשבועיים לאחר מכן".
סמ"ר מ' הוסיף: "חשוב לי שכולם יידעו שהוא נלחם מאוד. הוא נלחם להיות לוחם בגלל הפציעות שעבר ונלחם מאוד כלוחם בצוות. הוא בעצם שיקר על הפציעה, כאילו, לא סיפר. הוא אף פעם לא ויתר, וגם שהיתה לו אופציה להיות רס"פ ולא להיות לוחם ועדיין להישאר בפלגה הוא לא רצה להשאיר את הצוות שלו מאחורה ולא רצה שהצוות יילחם בלעדיו. תמיד היה שם מקדימה, תמיד".
אחרי שבועיים נוספים של לחימה, באחד ממוקדי הקרבות המשמעותיים שהובילו כוחות היבשה בעומק דרום לבנון הוחלט שהלוחמים ייצאו להתרעננות ויוכלו גם לבקר ולנחם בבית משפחת כהן בלהבים וגם להשתתף בטקס ביום הזיכרון.
"הצוות חווה משבר גדול אחרי ההיתקלות והאירוע", סיפר מפקד הצוות סגן ר', "ביקרנו את המשפחה. כמו רוח המשפחה. ככה גם הרוח של הצוות. בסוף אנחנו ממשיכים. אנחנו רוצים להמשיך קדימה, כי זה מה שבן היה דורש מאתנו לעשות. הוא היה טוטאלי וחזק. המשכנו בשביל בן, כי אם לא, לא היה לנו את הכוחות להמשיך. יש לו משפחה חזקה. שאבנו ממנה המון כוח, ואנחנו מאוד אוהבים אותה. חשוב לנו שידעו את זה. הוציאו אותנו כדי שנדבר עם קב"ן, אבל העיבוד האמיתי שלנו היה לפגוש את המשפחה. את משפחת כהן".