השאלה אינה מי יהיה המלך, אלא האם תישאר פה בכלל ממלכה

אפשר לחבב או לא את זיכרון ימי העצמאות של פעם, אבל הפורמט היה ברור: הם נועדו לספר סיפור שסביבו יכולנו ולרוב גם הצלחנו כולנו להתאחד.

במשך 364 הימים האחרים של השנה יכולנו להעדיף טעמים שונים - מסגנון חיים, דרך סגנון לבוש ועד לסגנון מוזיקלי, אבל ביום העצמאות בלענו ביחד את הגוש שחנק לנו את הגרון במשך כל יום הזיכרון, לקחנו נשימה עמוקה ויצאנו במחולות לצלילי שירי הלהקות הצבאיות.

אופנות באו והלכו: מכלים של ספריי שלג החליפו את פטישי הפלסטיק של פעם ורחפנים החליפו זיקוקים, אבל הרצון לספר סיפור אחד שיכול לרגש גם את הדתי וגם את החילוני, גם את המזרחי וגם את האשכנזי, גם את בני העיר וגם את בני הכפר (וימשיך כל אחד את החלוקה הזאת כרצונו) - הרצון הזה היה כן ואמיתי: יצא מן הלב - ומשום כך הצליח גם להתנחל ברוב הלבבות בישראל.

אני נולדתי בחודש נובמבר של שנת 1969, רגע לפני שנגמר העשור שבו חלמו (גם אם לא בישראל) על שלום ואהבה. לא הייתי מציין את הפרט הביוגרפי הזה אלמלא היה לו קשר ישיר לעובדה שמאז הייתי בן שבע וחצי, היה הליכוד בשלטון.

פה ושם היו הפוגות עם שלוש שנים של רבין, פחות משנתיים של ברק וכמובן - ממשלת השינוי (למי שרוצה אני מוסיף גם שנתיים של שמעון פרס בממשלת האחדות של אמצע שנות השמונים), אבל אלה היו שנים שבהם ההגמוניה הפוליטית עברה מצד שמאל לצד ימין, עד כמה שהחלוקה הזאת עוד רלוונטית בכלל.

הצבעתי לראשונה בחיי בבחירות של 1988 (במדים, בעת אימון בשטח) - ומעולם לא למפלגה שזכתה בהן... חשוב לי לאזכר זאת מפני שהגם שלרוב לא הייתה לי ממשלה שעמה יכולתי להזדהות, תמיד הייתה לי מדינה, שאת דגלה תליתי בהתרגשות על מרפסת ביתי, דמעתי מול משדרי יום הזיכרון, עם פס הקול שנע בין "מה אברך" ל"את פרי גנך" - והתרגשתי מול דגלנים שמייצרים סמל של מנורה (או מה שזה לא יהיה).

לא היה בזה שום דבר מיוחד, שכן מרבית הישראלים נהגו כמוני: התגייסו בגיל 18 בלי קשר לזהות ראש הממשלה, שר הביטחון או הרמטכ"ל.

מי שהיה לו את הפרופיל המתאים, הלך לקרבי (מי שלא, לרוב קינא בחבריו הלוחמים והתבייש במכנסי ה"קופיקו" שלו או בכומתה בצבע הלא נכון) - וביום העצמאות כולנו התרגשנו כילדים, רגע לפני שהתמלאנו מהנקניקיות שלהם (ועקב כך איבדנו את התיאבון דווקא כשעלו הסטייקים על המנגל, הסינדרום הכי ישראלי שיש).

למה אני מציין את המובן מאליו? בעיקר כי הוא כבר לא מובן מאליו: יותר מ-50% מהמועמדים לשירות ביטחון בישראל אינם מתגייסים. מדורת השבט כבתה, כור ההיתוך הצטנן. כן, הורים נרגשים עולים עדיין לירושלים כדי לחזות בילדיהם הנרגשים לא פחות, נשבעים אמונים לצה"ל, אבל בדרך הם עוברים בתוך מי שהמילים "צבא ההגנה לישראל" לא עושות לו כלום.

נזגזג לרגע שוב לאזור הפרטי שלי, כטירון נח"ל (מה שקראו אז "נח"ל מוצנח"): נלקחנו ממחנה 80 אל גבעת התחמושת לשיעור מורשת-קרב. שם אפשרו לנו לפגוש את ההורים שהגיעו ליום ההשבעה.

זה היה לקח ממתקפת רימונים שאירעה בעת טקס השבעה ללוחמי גבעתי, כמה שבועות קודם לכן - להפריד בין המפגש עם המשפחות לטקס, כדי לפנות כמה שיותר מהר את רחבת הכותל.

הטקס עצמו היה בעיקר מתיש, עם יותר מדי מעברים מ"הכתף" ל"דגל" ומעמוד דום לעמוד נוח, אבל בעת ההשבעה עצמה, ענו חמש מתוך שש פלוגות לקריאה: "פלוגה כך וכך - להישבע!" ב- "אני נשבע!" ורק הפלוגה של הדתיים ענתה בשאגה: "אני מצהיר!".

הסבירו לנו שמדובר בעניין הלכתי ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה: כשמישהו בא להחליף אותך בשמירה, מה שחשוב לך הוא שיגיע בזמן ולא אם יש או אין לו כיפה.

הסיפור הזה, שאני בטוח שיש לא מעט קוראים שמהנהנים מולו כרגע ונזכרים בחיוך בטירונות שלהם, היה הסיפור של כולנו, או לפחות היה מספיק גדול בכדי להיות הסיפור של רובנו.

איך הגענו למצב שבו יותר ממחצית בני ה-18 בישראל לא הולכים לצבא? כלומר, מבחינה כמותית אפשר להסביר, עת שתי האוכלוסיות שפטורות משירות הן גם אלה עם ריבוי טבעי גדול במיוחד, אבל מבחינה איכותית - איך יכול להיות שוויתרנו בקלות שכזאת על האתוס המכונן שלנו?

"לצה"ל חסרים לוחמים" זו רק השורה התחתונה והפשטנית משהו של משבר ערכי מטורף, שהותיר את היהודים החילוניים ואת היהודים הדתיים-לאומיים כשני הסקטורים היחידים (עם כל הכבוד - ויש - למיעוטים אתניים שמתגייסים כמו: דרוזים, בדואים, צ'רקסים או יהודים חרדים) ששרים אחרי בחינות הבגרות את: "זה הקיץ האחרון שלי אתכם...".

מה יקרה כאשר אחוז המתגייסים מקרב בני ה-18 יפחת ל-40%? ואחר כך רק לשליש בואכה רבע מהמועמדים לשירות ביטחון?

אלא שלמקד את אובדן הממלכתיות רק בצבא ההגנה לישראל, יהיה התעלמות מחלק גדול של הבעיה. אין לי בעיה עם הניסיון לעצב מחדש את האתוס הציוני, כל עוד מדובר ב"עדכוני גרסה". כך למשל, בשנות שלטון הליכוד, מאז 1977, הובלט מאוד חלקם של לוחמי האצ"ל והלח"י במאבק להקמת המדינה.

כמה מוותיקי הפלמ"ח תלשו את מעט השערות שעוד נותתרו על ראשיהם, אבל לרוב העם זה לא שינה - "המחתרות" נראו לו כולן כמקשה אחת בדרך אל היעד החשוב שנקרא מדינת ישראל.

כל שלטון ניסה למצב ולעצב את חגיגות העצמאות כך שיתאימו לערכיו ובשוליים אף יפארו את מעשיו - ומרגיז ככל שזה יהיה, עד גבול מסוים זה נתפס כלגיטימי. אלא שמעולם לא התמקד הניסיון הזה בפולחן אישיות לאדם אחד.

מעולם הוא לא נמדד במרחק ההושבה מן ה"מנהיג", בזוויות הצילום והפילטרים המחמיאים שיש לצלם מבעדם את "רעייתו" - ואללי, מעולם לא האמנו שיבוא יום ובו דברי שר החינוך של מדינת ישראל, בטקס הענקת פרס ישראל, יקראו (בעקיפין) למתן חנינה לראש ממשלה, שגורר בכוח את משפטו בדחיות ובאמתלות שונות, מחשש מאימת הדין.

לא רק חגיגות העצמאות שלי - ולא רק שלי - נשדדו ממני, אלא גם היכולת לפרגן לכל מי שמוכן לקבל כבוד מידי הממשלה הזאת. כן, אני יודע שבין מדליקי המשואות בהר הרצל, ובוודאי בין הזוכים בפרס ישראל, יש אנשים ראויים, חלקם הקדישו ומקדישים את חייהם למען הכלל.

ועדיין, אדם בעל מצפון שיודע שנבחר לכבוד רק כדי לשמש ניצב בתשדיר בחירות, היה צריך לסרב: לסרב לזכות הגדולה להשיא משואה על ההר, למחול על הכבוד הגדול שבקבלת פרס ישראל, בטקס שבו ישמש מפעל חייו כעלה תאנה - מסך עשן שלא יצליח לטשטש את כוונת המכוון של המארגנים.

יש מי שמשלים את עצמם לחשוב, אולי מתוך תקווה לטוב, שחילופי שלטון יביאו מזור לכולנו, יחזירו את מדינת ישראל לשפיות. הלוואי שזה היה קל כל כך.

הניסיון מלמד שתיקון עלול להתדרדר לטיהור, שפוליטיקאים פופוליסטים (לא תאמינו, אבל יש כאלה גם באופוזיציה...) נוטים להשתמש בפטיש של חמישה קילוגרמים, במקום שבו נדרשת עבודה כירורגית מדויקת עם אזמל מנתחים.

"תראו לי אחד שיכול להחליף אותו" היא טענה שנשמעת לא מעט בקרב תומכי נתניהו שקצת התפכחו ומנמקים את המשך תמיכתם בו על דרך השלילה.

ובכן, הנה אתגר למצביע הישראלי, הפעם על דרך החיוב: חפשו אחד שיכול לתקן באמת, שיצליח לאסוף בזהירות את הגחלים שהתפזרו מחוץ למעגל האבנים שתוחם את מדורת השבט, שיצרף למעגל הממלכתיות עוד ועוד קהלים שאבדו לו בדרך. לא מתוך התבטלות מתחנפת, אלא להפך - בביטחון עצמי של מי שפורד את זרועותיו כדי לחבק.

אחרת זה בכלל לא משנה מי ינצח בבחירות, כי במקום שבו אין ממלכה, המקום שבו אין ממלכתיות, זה ממש לא חשוב איך יקראו למלך.