יום העצמאות הישראלי מצוין ברחבי ארה"ב קרוב לתאריך הלועזי, סביב ה-14.5 (ב-1948, ה' באייר חל ב-14.5). השגרירה בוושינגטון והקונסוליות מכוונות את הטקסים סמוך אליו, וגם מצעד ישראל ייערך בניו יורק כמקובל בחודש החמישי למניינם.
ביום העצמאות עצמו, ה' באייר, זה שמצוין בשעות אלה בישראל, נחגג כאן אצל מי שלא עובד (בארה"ב, אם אינך עובד בגוף ישראלי, וגם אז לא ממש בטוח - זהו יום עבודה רגיל כמובן) בהתכנסויות בבתים, "על האש" ולפעמים בטקסים בקהילות המקומיות. אבל תחושת הישראליות הגואה בלב כולם ביום הזה מהולה גם בתחושה אחרת, של פני המציאות:
הקשר בין ארצות הברית לישראל נחשב במשך עשרות שנים לאחד העוגנים היציבים ביותר במדיניות החוץ האמריקנית. מושגים כמו "ברית ערכית", "שותפות אסטרטגית" ו-"קונצנזוס דו מפלגתי" היו הביטויים השגורים בוושינגטון בפי כל. אבל בשבועות האחרונים, ואולי אף מעבר לכך, על רקע ההתפתחויות בזירה האזורית, ולצד הצהרות חסרות תקדים מצד בכירים אמריקנים, הולך ומתחדד מסר מטריד: משהו עמוק השתנה.
הנתונים מדברים בעד עצמם. לפי מגמות עדכניות, כ-60% מהאמריקנים מביעים כיום יחס שלילי כלפי ישראל. בקרב צעירים בגילאי 18-29, כ-75% מזדהים יותר עם הפלסטינים מאשר עם ישראל. אלו מספרים שלא נראו בעבר, ובוודאי לא בקונסנזוס הפוליטי האמריקני, וחלק מהמביעים עמדות אלה הם יהודים שישראל אמורה להיות עבורם מקלט אם יעלה כאן שלטון עוין במיוחד את היהודים. נשמע דמיוני לכאורה, אבל כבר ראינו דברים הזויים בעבר.
הביטוי הפוליטי הבולט ביותר לשינוי הזה הגיע לאחרונה בסנאט. הצבעה על עסקת נשק לישראל אמנם לא נבלמה בסופו של דבר, אך חשפה תזוזה דרמטית: 40 מתוך 47 הסנאטורים הדמוקרטים הצביעו בעד חסימת העסקה. רק לפני שנים ספורות מהלך כזה היה נחשב כמעט התאבדות פוליטית עבור סנאטור ממוצע. היום הוא הופך למיינסטרים.
הסנאטור היהודי ברני סנדרס סיכם זאת היטב: "כשהתחלנו היו רק 11 קולות. עכשיו יש 40. זה משקף את הציבור האמריקני." במילים אחרות, לא מדובר רק בפוליטיקאים. מדובר בשינוי עמוק יותר, חברתי ותרבותי.
גם בזירה הפוליטית הרחבה יותר ניכרת התזוזה. הרואים עצמם מועמדים לבית הלבן ב-2028, משני צדי המפה הפוליטית האמריקנית, כבר אינם רואים בתמיכה בלתי מסויגת בישראל נכס פוליטי ברור. להיפך, במקרים מסוימים נוצרה כמעט "תחרות" מי מצליח להתרחק יותר.
אחד הסמלים הבולטים לכך הוא רם עמנואל, מי שכיהן בעבר כראש עיריית שיקגו וכראש סגל בבית הלבן תחת אובמה, בן לישראלים לשעבר, וששמו האמצעי הוא "ישראל". עמנואל הצהיר לאחרונה כי ישקול להפסיק את הסיוע הביטחוני השנתי לישראל (כ-3.8 מיליארד דולר) ואף להטיל אמברגו במקרה של הפרות. הדברים הללו, שבעבר היו נחשבים מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי, נשמעים כיום בלב המיינסטרים הדמוקרטי.
האם כל זה התחיל במלחמה בעזה? במידה רבה כן: התמונות, ההרס והביקורת הבינלאומית השפיעו עמוקות על דעת הקהל האמריקנית, בעיקר בקרב צעירים. אבל כדי להבין את עומק השינוי צריך ללכת אחורה.
רצח ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1995 סימן עבור רבים את סוף עידן המנהיגות הישראלית שהייתה מוכנה לקחת סיכונים פוליטיים למען שלום. מאז, ובמיוחד בעידן בנימין נתניהו, התפיסה האמריקנית של ישראל השתנתה בהדרגה ממדינה קטנה ונרדפת לשחקן אזורי חזק ולעיתים גם שנוי במחלוקת. גם יצחק שמיר המנוח נחשב סרבן, וזכורים עימותים מול בוש האב ומזכיר המדינה שלו ג'יימס בייקר, שסינן "פאק דה ג'וז". אבל עם נתניהו זה משהו אחר: הוא הצליח לעורר באמריקנים רגשות קשים, טינה עזה כלפיו וכלפי ישראל עוד מימיו מול הזוג קלינטון וממשלו בשנות ה-90.
השינוי הזה התחדד עוד יותר בתקופה האחרונה, על רקע המלחמה עם איראן. הנשיא דונלד טראמפ אמנם מציג קו תקיף מול טהראן, "איראן לעולם לא תהיה בעלת נשק גרעיני", אך במקביל מדגיש כי ההחלטות הן שלו בלבד. "אני זה שמקבל את ההחלטות", אמר לאחרונה, תוך שהוא דוחה טענות כי ישראל "גררה" אותו למלחמה. והנה רק הלילה הכריז על הפסקת אש ללא תאריך סיום.
ובכל זאת, בוושינגטון יש מי שמצביעים על השפעה ישראלית, ובעיקר על תפקידו של נתניהו בקידום הקו התקיף. זהו נרטיב שמתחיל לחלחל גם לציבור האמריקני.
במקביל, טראמפ שמתחיל לסבול פוליטית מזה, בעיקר מועמדיו לקונגרס בבחירות אמצע הכהונה בנובמבר, מציג קו מורכב כלפי ישראל. מצד אחד הוא ממשיך להדגיש: "ישראל הוכיחה שהיא בעלת ברית נהדרת של ארצות הברית. היא אמיצה, נאמנה ויודעת לנצח"
מצד שני, בהתנהלות מול לבנון וחיזבאללה, הוא גם לא היסס להבהיר קווים אדומים ואף להוביל הפסקת אש ולדרוש ריסון ישראלי (לפחות פומבית, כי יש מסמך הבנות ברור להפסקת האש, שבמסגרתו ישראל רשאית להגיב לכל איום על חייליה ואזרחיה). הדואליות הזו משקפת את המתח החדש: תמיכה אסטרטגית לצד לחץ מדיני.
הגורם העמוק ביותר לשינוי, אולי, הוא דמוגרפי. הדור האמריקני שגדל על סיפורי 1967 ו-1973, שראה בישראל "אנדרדוג", הולך ונעלם. במקומו צומח דור שגדל על תמונות מעזה, רשתות חברתיות ונרטיבים גלובליים אחרים לחלוטין. וזהו שינוי שמתקדם בכיוון אחד בלבד.
טראמפ, בן 79, עדיין מייצג דור שמזדהה עמוקות עם ישראל. אך השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחרי. לפי כל הסימנים, בין אם ייבחר נשיא דמוקרטי ובין אם רפובליקני, היחס לישראל צפוי להיות פחות אוטומטי, פחות סלחני ויותר מותנה.
השורה התחתונה ברורה: הברית בין ישראל לארצות הברית לא מתפרקת, אבל היא כבר אינה מובנת מאליה. ומה שבעבר היה קונצנזוס כמעט קדוש הפך לזירת ויכוח פוליטית, ציבורית ואפילו דורית. "ידידנו על הגבעה" (כינוי לחברי הקונגרס שעל גבעת הקפיטול) מתמעטים אידיאולוגית ודורית, ולכן העבודה תצטרך להיות יסודית וסיזיפית.