בערב שמחת תורה, 7 באוקטובר, הוא ויתר על עוד רגע עם משפחתו כדי שחברו יוכל להיות עם זו שלו. בבוקר כבר היה בדרכו לתדרוך שגרתי בפסטיבל "הנובה", כשהבין לפני כולם שמשהו אחר קורה. הוא הזהיר, ניסה להיכנס, חזר לאופקים, הוביל כוח קטן - ונפל מאש מחבלים שהתבצרו בבית. בנו נועם, שהתגייס חודש לאחר מכן למשמר הלאומי, מבקש להשלים את מה שאביו לא הספיק.
בבוקר 7 באוקטובר, עוד לפני שהמדינה הבינה שהיא במלחמה, יגאל אילוז כבר היה שם. לא בכותרות, לא בתמונות, אלא על הקו עם המשפחה, בין אזעקות לירי, כשהוא נותן הוראות ברורות, כמו תמיד. "יש ירי באופקים, תיכנסו פנימה, סגור את כל התריסים, שומע? ותכניס את כולם לממ"ד". זו השיחה עם בנו. קצרה, ממוקדת. ובלי דרמה. כמה רגעים לאחר מכן, שיחה נוספת, עם אשתו רווית. "אה יגאל? מה העניינים? רגע שנייה מישהו פה משגע אותי, שנייה", הוא אומר. ואז, קול נוסף, נשמע ברקע אומר לו: "יש פה ירי". יגאל חוזר לקו. "בסדר, אני אהיה איתכם בקשר". ברקע נשמעת בתו: "אבא תחזור". הוא לא חזר.
רב-נגד יגאל (ניסים) אילוז, בן 56 בנופלו, לא היה אדם של כותרות. הוא היה אדם של שגרה, של מחויבות, של עשייה עקבית. תושב אופקים, נשוי לרווית, אב לארבעה - מתן, עדן, שילת ונועם. ב-1985 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הים. לאחר שחרורו נשאר באופקים, וב-1992 נישא לאהובת ליבו. שנה לאחר מכן, ב-1993, בחר להמשיך במסלול של שירות והתגייס למשטרת ישראל.
בשנתיים הראשונות שימש כסייר, אך מהר מאוד מצא את מקומו בתחום החבלה. הוא ניגש למבחני הקבלה, עבר אותם בציון גבוה, שובץ כחבלן ביחידת החבלה "נגב" של מחוז דרום, ושירת במשטרת אופקים. מדובר בתפקיד שדורש קבלת החלטות בשברירי שנייה, הבנה מבצעית עמוקה ונכונות להיות הראשון שנכנס למקום שממנו אחרים מתרחקים.
אבל בבית, הסיפור היה אחר. "אני ואבא שלי עשינו הכל ביחד", מספר בנו נועם. "אני הילד הקטן. היינו הולכים למשחקי כדורגל ביחד. חברים שלי היו יוצאים, הייתי נשאר עם אבא".
רק אחרי מותו, נחשפה גם שגרה נוספת, נסתרת. "ידענו שהוא תורם לאנשים ועוזר למשפחות נזקקות", אומר נועם, "אבל אחרי שהוא נהרג רבנים שהכירו אותו מבית הכנסת אמרו שהכמויות של הכסף שהוא נתן לאנשים, לא ידענו שזה היה בכמויות כאלה. הוא היה מתקשר לרב כל חג וכל שבת כדי לתרום למשפחות". הוא לא סיפר על זה. לא ביקש הכרה. כשמבקשים מנועם לתאר את אביו, הוא בוחר במילים פשוטות: "הוא היה שקט, אבל הייתה לו נוכחות. הוא לא היה ביישן, אבל אהב לעשות דברים בשקט. הוא היה צנוע".
בערב שמחת תורה, אחרי ארוחת החג, קם אילוז לצאת למשמרת לילה. בני המשפחה ניסו לעכב אותו. "תגיד לחבלן שאתה מחליף שימשוך קצת, כדי שתאכל איתנו בלי לחץ", ביקשו.
הוא השיב להם: "אני הספקתי להיות עם המשפחה שלי, אני רוצה שגם הוא ייהנה עם המשפחה שלו בחג". זה היה רגע קטן. כמעט יומיומי. אבל כזה שמסביר הרבה.
לקראת סיום המשמרת, בבוקר שבת, נסע אילוז להעביר תדרוך שגרתי לכוחות שאבטחו את פסטיבל ה"נובה" סמוך לקיבוץ רעים. בדרך, החלה מתקפת הרקטות. הוא עצר במיגונית סמוך לרעים, והחל להתקשר לשוטרים בשטח ולתדרך אותם מרחוק.
עוד לפני שהתבררו ממדי האירוע, כבר שמע יריות. וכדרכו, ראה כמה צעדים קדימה. הוא התקשר לאחת השוטרות במסיבה ואמר לה: "אני חושב שיש חדירה של מחבלים, תתחילי לפזר את כולם מהר כי אתם תהיו על הכוונת".
בשלב הזה, אף אחד עדיין לא הבין את היקף המתקפה. "הוא התחיל לשמוע יריות", משחזר נועם, "אבל אף אחד לא ידע שיש מחבלים, זה לא היה בראש של אף אחד". כשלא קיבל אישור להיכנס לשטח המסיבה ולסייע, הונחה לשוב לאופקים. למרות שסיים את משמרתו, הוא הגיע לתחנת המשטרה בעיר והצטרף להיערכות.
במקביל, שמר על קשר עם המשפחה. אשתו שואלת מה קורה. בתו מבקשת ממנו לחזור הביתה. אחיו של נועם, רכז מודיעין במשטרה, מדבר איתו גם הוא. "אבא שלי אמר לו לשמור על המשפחה", מספר נועם, "והוא אמר להם לסגור את התריסים ולהיכנס לממ"ד".
עם קבלת הדיווחים על ירי באופקים, יצא אילוז לשטח. כחבלן, היה מצויד באמצעי מיגון, וכשהגיע לשכונת מישור הגפן, לבש אפוד מגן, חבש קסדה והחל להתקדם לכיוון הירי. אליו הצטרף חבלן נוסף, ובהמשך גם שוטרים וחיילים שיצאו מבתיהם, חלקם בבגדים אזרחיים.
יגאל הוביל את הכוח. הוא ידע שהוא ממוגן יותר, וביקש מכולם להישאר מאחוריו, לא לעקוף אותו. שוטר שהיה לצדו סיפר: "הלכתי כאילו אני הולך אחרי אבא שלי. הוא ממש שמר עלינו".
הכוח התקדם ברחובות השכונה, והגיע לבית שבו התבצרו מחבלים. "הם הגיעו לבית של רחל", מספר נועם. "הם הגיעו ראשונים ולא ידעו שיש שם מחבלים".
בכניסה לבית נראתה גופה. ההנחה הייתה שהאיום נמצא מלפנים."הוא הוביל את השיירה ואמר לשוטרים לעקוף את הבית". ואז, ברגע אחד, התמונה השתנתה. "איך שאבא שלי עבר את הבית של רחל, המחבל ריסס אותו בירי והוא נהרג במקום". כמה קליעים חדרו את אמצעי המיגון שלו ופגעו בו. למרות הפציעה, הוא הספיק להשיב אש, אך הירי נמשך והוא נהרג במקום.
רק לאחר מכן הבינו הכוחות כי המחבלים מתבצרים בתוך הבית ומחזיקים שני דיירים כבני ערובה. הכוחות נערכו מחדש, ולאחר שעות של חילופי אש ומשא ומתן הצליחו להציל את בני הערובה רחל ודוד אדרי.
נועם לא היה בארץ באותו בוקר. "התקשרו אליי בחמש בבוקר ואמרו לי שיש מלחמה ויש מחבלים באופקים", הוא מספר. "ישר התקשרתי לאבא שלי והוא לא ענה. רק בתשע הגיע אליי סרטון בקבוצה של השכבה. ראיתי את הגופה דרך סרטון שרץ ברשת, וככה גיליתי שאבא שלי נהרג". הבשורה, והאופן שבו הגיעה, נצרבו בו.
חודש לאחר מכן, הוא קיבל החלטה. "התגייסתי חודש אחרי שהוא נהרג. רציתי להשלים את מה שהוא לא סיים. ובעזרת השם אני אמשיך אותו לחבלה". נועם, בן 20, משרת היום במשמר הלאומי, חטיבה דרומית. הדרך הזו לא הייתה פשוטה בתוך המשפחה.
"אמא שלי התנגדה לזה", הוא אומר. אבל יש משפט אחד שחוזר אצלם בבית: "אנחנו לא עובדים במשטרה בשביל משכורת, זו שליחות. המשפחה שלי כולה בכוחות הביטחון, ואנחנו עושים את זה מתוך שליחות". גם היום, בתוך הגאווה, נשאר הכאב. "זה ברור שרציתי שהוא יהיה בבית", אומר נועם, "אבל זה לא הפתיע אותי שהוא הלך ראשון. הוא גם היה צריך לצאת לפנסיה שלושה חודשים לפני, אבל הוא המשיך כי רצה להתנדב בהמשך".
יש רגע אחד שהוא חוזר אליו שוב ושוב: "הרגע שהוא מדבר עם אמא שלי. רגע שבו הוא גם אבא וגם לוחם". ובתוך כל זה, נותרת שאלה אחת שלא נעלמת: "אני לא מופתע שהוא הלך ראשון, אבל זה צובט לי. למה, אתה רק בן 57. היו שם אנשים צעירים. למה הוא היה ראשון".
רב-נגד יגאל אילוז הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באופקים. הוא הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, הורים ואחים. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-נגד. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "טוהר אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו. גיבור ישראל, אתה בליבנו לעד".
מעבר למילים, נשאר הסיפור. סיפור של אדם שלא חיכה לרגע אחד של גבורה, אלא חי חיים שלמים של בחירה, לבחור לצאת, לבחור להוביל, לבחור להגן. גם כשאפשר היה לעצור. גם כשאפשר היה לחזור. ובבוקר אחד באופקים, מול בית אחד, הוא עשה בדיוק את מה שעשה כל חייו. הלך ראשון.