ושמחת בחייך: הנשק הסודי של עם ישראל, לא מה שחשבתם

בשיאה של האינתיפאדה השנייה, עת פיגוע רדף פיגוע, התראיינתי לצוות טלוויזיה הולנדי שבא לסקר את מה שזכה לכינוי "הפרדוקס התל אביבי": מצד אחד, אוטובוסים מתפוצצים, פיגועים במסעדות, בתי קפה ובתי מלון - ותחושה ששום מקום אינו בטוח עוד.

מצד שני - המסעדות מפוצצות (הפעם בקטע טוב), הסצנה הקולינרית ממציאה את עצמה מחדש, הפאבים הומים, במועדונים רוקדים עד לאפטר-פארטי שלמחרת - ומי משעדיף מיקום קצת יותר אקזוטי, מוצא מפלט במסיבות טבע.

זר אולי לא יבין זאת, אבל הפליאה הייתה צריכה להיות גדולה שבעתיים, שכן זו לא הייתה רק תחושת הביטחון שנפגעה באותם ימים, אי שם לפני כ-25 שנה, אלא גם המחנק שהשתרר אחרי שבשנות התשעים העזנו לחלום על שלום.

באמצע הפנטזיה על מזרח תיכון חדש, באה האינתיפאדה השנייה, דווקא בתקופת אהוד "שחר של יום חדש" ברק, שהלך לקמפ-דיוויד ובחסות קלינטון הציע לערפאת את ההצעה הנדיבה ביותר שהציע אי פעם ראש ממשלה בישראל למנהיג פלסטיני.

נוסיף שזה היה הרגע שבו הפסיק השמאל הישראלי להתקיים ככוח פוליטי אפקטיבי והפך לקוריוז, למס שפתיים - ובשוליים אף לכת.

רק שאנחנו לא עוסקים בימין או שמאל, באהוד ברק ובאינתיפאדה, אלא בתכונה הישראלית שעוזרת לנו לשרוד בתוך אוקיאנוס של שנאה: תאוות החיים.

כשמדברים על ארסנל התכונות שיש לישראלים, נוטים לזלזל ברכיב החיוני הזה. מדברים על אמונה - אם לא באל, אזי לפחות בצדקת הדרך.

מדברים על אחדות, התנדבות, מסירות וערבות הדדית. מבלי לזלזל חלילה בחשיבותן וכוחן של אלה, הרי שהערך המוסף שלנו הוא נסתר מהעין, חמקמק הרבה יותר - ומוזכר בדרך כלל בנימה של ביקורת: נהנתנות, הדוניזם ולפעמים גם "ניתוק תל אביבי".

בהודו ובתאילנד למשל, כמו גם בברזיל ואקוודור (כהמשכה של אותה דוגמה בחלק אחר של העולם), נדהמים תמיד לשמוע שאנחנו מדינה של כ- 10 מיליון תושבים בלבד. נשגב מבינתם איך זה יכול להיות שאנחנו מציפים את הגלובוס בתיירים צעירים עד כדי כך שיש מקומות שבהם מחזרים אחרי הישראלים בעזרת שלטים בעברית.

תגידו או. קיי, זה בגלל הטיול הגדול של אחרי הצבא, אלא שזה יהיה הסבר פשטני מדי, כי גם באירועי תרבות וספורט: משחק ליגת האלופות, הופעה של ברוס ספרינגסטין בפראג, הקלאסיקו הספרדי או האירוויזיון, תשמעו מכל עבר עברית באופן לא פרופורציונלי לחלקנו באוכלוסיית העולם. איך תסבירו את זה?

תגידו שאנחנו קולניים, חסרי נימוס בסיסי, וכחניים, מסתופפים בסניפי פריימרק או דורשים מהבריסטה בבית הקפה להוציא את פרוסת ההאם מהטוסט שנקרא "האם אנד צ'יז", הכל נכון. רק שמה שמביא אותנו במספרים מטורפים לכל נקודה על הגלובוס הוא עמוק הרבה יותר.

ולא רק מחוץ לגבולות ישראל כמובן. גם כאן, בקרבנו. זה לא רק בתל אביב (ע"ע מסיבת פורים בירושלים. בניגוד להנחיות פיקוד הערוף, אבל איזה וייבים של שמחה!), אבל תל אביב היא בהחלט השפיץ: נסו לעבור בהליכה שלושה בלוקים על רחוב נחלת בנימין שנחסם לתנועה בסופי השבוע - אני אזמין לארוחה (בכל מסעדה על הציר) את מי שיצליח לעשות את זה בפחות מחצי שעה.

במלחמה האחרונה דיברו אתנו לא מעט על חוסן, תבעו מאתנו להיות שמחים גם אם רצנו למקלט שלוש פעמים בלילה, עם ילדים ובלי מספיק שעות שינה. מי ניצח בסוף? לא אלה שקראו לצה"ל להמשיך עד לאיזה ניצחון מוחלט דמיוני, אלא כאלה שירדו לחניון התת קרקעי של הבימה עם בקבוק יין מהגאזטה, הפיקוק או הלנה הסמוכים.

כי אם מה שהביא אותנו לכאן בחזרה אחרי סיבוב של 2000 שנה היא מורשת אבות, שבירתה הנצחית היא עיר הקודש, הרי שמה שמחזיק אותנו כאן הוא שמחת החיים, המצווה היחידה שנאכפת בקפדנות בעיר החול, העיר העברית הראשונה והבירה האמיתית והיחידה של ישראל, תל אביב.

כן, היא יקרה, רועשת, צפופה, פקוקה, לא מתאימה לכל אחד - ושיהיה לכם בהצלחה עם החנייה, אבל לאורך החודש וחצי שקדמו להפסקת האש, המראה של חניון הבימה או של הדיזינגוף סנטר, היה הנוף הכי יפה בארץ ששמיה נצבעו בהבזקיי מיירטים.

אנקדוטה קטנה: באחד הימים התקיים אירוע של מזקקה מקומית באחד הברים ברחוב נחלת בנימין. זה היה אירוע צהרים, לקהל מקצועי בלבד. רצה הגורל ובמהלך האירוע נשמעו שתי אזעקות שהניסו את המסובים לחניון שבפינת רחוב מונטיפיורי. שם, בקומה מינוס 3, נראה מחזה סוריאליסטי של אנשים עם כוסות מרטיני בידיהם, בודקים בטלפון הסלולרי האם התקבלה כבר הודעת שחרור.

לו הייתי מקבל את תקציב הפרסום של מדינת ישראל (בהנחה שהיה כזה) הייתי הופך את הפריים הזה לפוסטר - במקום את המקומות הקדושים שנוטים להראות בכרזות כגון אלה, כאילו לומר: הנה במה שנשאר מהפרצוף שלך, יא אבן-חמינאי - עם ישראל לא רק חי, אלא אף לוגם את מה שהדת שלך מונעת ממאמיניה לשתות.

והיה גם את הים: הטיילת של תל אביב המתה ברצים ומתאמנים במתקני הכושר שפזורים לאורכה. הים מלא בגולשים, מגולשי גלים, דרך רוח ועד "קייט" - ובשעות השמש רבצו על החופים מאות צעירים.

נכון, לא מדובר היה בימים כתיקונם וגם לא בקהל כתיקונו: העובדה שנסיעה הפכה לחוויה מסוכנת השאירה את רוב הבאים ברכב, בבית. גם משפחות עם ילדים נעדרו (לרוב) מהאירוע. ועדיין - מי שלא ראה את חניון מגדל האופרה או את חניון גורדון גדושים בצעירים בלבוש מינימלי, שנמלטו מהחוף עם הישמע ההתראה, לא ראה סערה הורמונלית מימיו...

אבקש להבהיר: אין בדברים לעומתיות - ולא רק מפני שביום העצמאות מצווה עלינו לראות את המשותף והמחבר. אדרבא: בספר החוקים (הדי מצומצם והלא כתוב) של תל אביב, אחד הכללים המובילים הוא "עסוק רק בשלך" (MIND YOUR OWN BUSINESS).

רוצה לומר - אין לה שום בעיה עם מי שבוחר להניף את דגל ישראל מעל לכותל המערבי ולא (למשל) מעל סוכת המציל בחוף גאולה. אדרבא - יפרחו אלף פרחים!

מה כן יש פה? הבנה שנשמת אפה של הישראליות והחיוניות שלה, היא שמחת החיים שנחגגת במה שממהרים מדי לעקם מולו את האף ולקטלג כנהנתנות מגונה.

ובכן, אני נהנתן גאה: אוהב את הבאגט שלי קריספי כמו זה של לה-מולאן, את הטירמיסו המריר של בבקה, את פיינט הגינס המושלם בעמירם ואת הסטייק שלי בהדסון יעלה כמה שיעלה, כי חיים רק פעם אחת (ולפעמים גם היא בין התרעה לאזעקה) - ובניגוד לאלה שמכנים עצמם בחוצפה "נבחרי ציבור", אני עושה את זה על חשבוני בלבד, בלי לקחת שקל מהקופה הציבורית.

תגידו ששהכל טוב ויפה, אבל העורף המתהולל לא היה יכול להיות מהולל כל כך אלמלא מי שפותחים צירים, שוכבים במארבים, בוטשים וכותשים, טסים במטוס ונוהגים בטנק.

אז בגדול אתם צודקים, אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב, תאוות החיים לא באה על חשבון הפטריוטיות, אפילו לא על חשבון ההתגייסות למען הכלל. להפך. תשמעו סיפור: כשהייתי מ"כ של טירוני נח"ל, אי שם לפני 38 שנים, הייתי מוסיף לשחרור השרירים שאחרי מסעות, גם חלק נפשי.

"תחשבו על הפאב במשק" הייתי מבקש מהם אחרי שניערנו כהוגן את התאומים ומתחנו את הארבע-ראשי והירך האחורית... "תחשבו על החברה שלכם, על המתנדבות והמתנדבים, על ההורים. תדמיינו צ'יפס חם ומלוח ליד שלולית של קטשופ.

יכולים להריח את הצ'יפס? דמיינו עכשיו שלקחתם חופן חם כל כך, עד שאתם חייבים שלוק מהבירה כדי לא לקבל כוויה בלשון... מרגישים את הקרירות המרירה של הבירה? תחשבו על הבית שבו סיימה המשפחה שלכם לאכול ארוחת ערב.

תחשבו על החברה שלכם - מה היא עושה עכשיו. תדמיינו את הריח שלה כשתחבקו אותה כשהפלוגה תצא הביתה בפעם הבאה...".

פה ושם נשמעו אנחות, אפילו יבבה קלה - ואז הייתי מוסיף: "עכשיו תחשבו על זה שכל מה שדמיינתם הוא הסיבה שבגלל אתם קורעים פה את התחת.

דמיינו שכל זה לא היה יכול להתקיים בלעדיכם, בלי ההורים שלכם והאחים הגדולים שלכם ששמרו עליכם עד שהתגייסתם ובלי מי שיתגייסו לשמור עליכם אחרי שתשתחררו ותעופו מכאן להודו, ברזיל או תאילנד... רק ככה אולי תבינו כמה חשוב הוא מה שאתם עושים עכשיו".

אחרי הנאום הזה הייתי משחרר אותם לכמה דקות, כדי לתת לדברים לחלחל, בטרם ייאספו שוב לעמידה ב-ח' כדי לקרוא רשימת שמירה ולהתפזר לשינה של כמה שעות באוהלי הסיירים שבשטח.

אני לא מתיימר לקבוע אם הדברים הדי פשטניים שלי הם נכונים יותר ממי שהיה, נניח, מרביץ בחייליו תורה ונואם אודות שרשרת הדורות של עם הנצח או משהו כזה... אני יודע רק שרגליי, כבר אז (ועוד לפני שהייתי תל אביבי), היו נטועות ב"כאן ועכשיו", מתוך אמונה אמיתית שרק מי שיודע להנות מהחיים יעשה הכל כדי לשמור עליהם כמו שצריך.

רוצה לומר שכנראה הייתי תל אביבי הרבה לפני שהעתקתי אליה את מגוריי, מהצפון, אי שם בשלהי מלחמת המפרץ (מרץ 1991, לפני מעט יותר מ-35 שנה).

בימים שאחרי הפסקת האש עסקו פה כולם בשאלה אם ניצחנו או הפסדנו, שכרגיל הלכה מהר מדי למחוזות ה"רק או רק-לא ביבי". אז רק מהמקום הצר שלי על הבר: גם וגם.

הפסדנו ואנו מפסידים בכל יום אנשים טובים שרוצים לבנות את חייהם בסביבה שפויה (ובניגוד למה שמקובל לחשוב, אל איום הטילים הוא שמבריח אותם מכאן, אלא הטירוף הפנימי שלקינו בו).

אז למה בכל זאת גם ניצחנו? כי ביום שבו הכריזו על הפסקת האש, התפוצצנו כמו זיקוק בשמי תל אביב שידעו יותר מדי מיירטים ו"פצצונות" מצרר, כי מילאנו את הפאבים, המסעדות וחוף הים.

כל הכבוד לצה"ל, יש לנו את חיל האוויר הכי טוב בעולם ו... כל מה שאומרים נכון, אבל שצוותי האוויר והקרקע לא יסתירו לנו את הגיבורים האמיתיים של "שאגת הארי": זוג עם שלושה ילדים שירד למקלט עם בקבוק וחילק צ'ייסרים לכל השכנים!

אז ניצחנו כי שמרנו על הגחלת מתחת לגריל שעליו נצלה עכשיו ההמבורגר שהזמנו, זה שביחד אתו נלגום את הבירה השנייה או השלישית, מי סופר? יאללה, תשמחו, תחגגו ומחר נחזור לנשוך זה את זה לתפארת מדינת ישראל.