הבחירה ברב אברהם זרביב להדלקת משואה בטקס יום העצמאות עוררה סערה. חברי כנסת הודיעו שמדובר בבושה, יש מי שהצהירו שיסגרו את הטלוויזיה, אמנון אברמוביץ כינה אותו "טרקטוריסט", ואפילו דווח בגלי צה"ל שבצה"ל מתנערים מהבחירה.
אפשר להבין את ההתנגדות. במשקפי הנאורות (לא בציניות) קשה לתמוך אוטומטית במי שקרא "לשטח את עזה", להקים התנחלויות בתוך הרצועה, שהקים בית דין בחאן יונס ושעל שמו נדבק הכינוי "לזרבב את עזה".
אבל מי שחובש את המשקפיים האלה לא רואה. הוא לא רואה ציבור שלם שחי ונושם מלחמה. לא ככותרת, כמציאות יומיומית. זה לא רק הזיכרון הצורב של הרצח, האונס והטבח של 7 באוקטובר, הציבור הדתי-לאומי חי את המלחמה יום-יום, שעה-שעה.
אין חובש כיפה סרוגה שלא מכיר נופל. בין אם הוא בן משפחה, חבר מהישיבה, שכן, מכר מבית הכנסת או מישהו שמכיר מישהו. ככה זה, "חוק הדתיים השלובים". אין חובש כיפה סרוגה שלא היה בלוויה בשלוש השנים האחרונות. מי שנכנס לבית כנסת ורואה 80 נשים ו-20 גברים כי השאר במילואים מבין מיד.
חובשי הכיפות הסרוגות חיים את זה יום-יום, שעה-שעה, שבתות בלי אבא בבית. סצנה של אבא שמניח יד על ראש בנו ומברך אותו לפני חזרה לצבא. שירת "שומרים הפקד על עירך" עוצמתית בבית הכנסת למילואימניקים. זו המציאות. כל יום, כל הזמן.
הרב זרביב הוא לא "סערה", הוא סמל. הבוז לבחירה לא מגיע בכלל לאוזני הציבור הזה. מי שמגחך על זה מנותק. מי שמקטין את זה מפספס.
הבחירות הקרובות לא יוכרעו בטוויטר, ולא בפאנלים. הן יוכרעו בקרב על חמישה מנדטים מהימין שעשויים לזוז מגוש הימין לבנט, לליברמן, לאיזנקוט. ובתוך הקבוצה הזו יש המונים של חובשי כיפות סרוגות.
לא משנה כמה טורים ייכתבו ב"הארץ", לא משנה כמה גינויים יצוייצו, לא משנה כמה איומים לסגור את הטלוויזיה, לא משנה כמה "התנערויות" ידווחו, הרב זרביב נתפס כאיש מילואים, איש תורה, לוחם גבעתי בגיל של אבא בואך סבא, כדמות מופת.
מי שלא מבין את זה, מי שמסרב לראות את הרגש, את הזהות, את תחושת השייכות - יפסיד את חמשת המנדטים האלה ועשוי להפסיד את הבחירות הקרובות.