ב-7 באוקטובר, ירון לישינסקי לא היה בישראל, הוא גם לא נקרא למילואים, אבל מבחינתו הוא לגמרי כן. "הוא אמר, אלה המילואים שלי", מספר אביו, דניאל לישינסקי בראיון לוואלה. במקום מדים ונשק, ירון נכנס לחמ"ל בשגרירות ישראל בוושינגטון. "הוא עבד בסיוע ברשתות החברתיות בפרט ובהסברה בכלל, עבד על הצגת הסרטים הקשים (סרטון הזוועות, ע.ק)", אומר האב. "זה היה חלק מהמאמץ המלחמתי".
זו לא הייתה חריגה מהמסלול מבחינתו, אלא המשך ישיר שלו. אצל משפחת לישינסקי, השירות הוא לא פרק בחיים אלא דפוס חוזר. "אנחנו הישראלים לא מפחדים מאיום", אומר האב. "האיום זה חלק מהחיים שלנו". ואצלם במשפחה המיוחדת הזו, גם האובדן הוא חלק. "ירון זה הלישינסקי השלישי שאנחנו קברנו באדמת ארץ ישראל". משפט אחד שמכיל בתוכו היסטוריה שלמה: "אבי נהרג בשדות של קיבוץ כיסופים בתאונת עבודה, וסמל ראשון נדב לישינסקי (בן דוד רחוק) נפל באסון המסוקים".
דניאל לישינסקי נשא את דבר המשפחות השכולות בטקס הזיכרון לנופלים בשירות החוץ שקיים משרד החוץ בירושלים (שני בבוקר). מבחינתו הוא עמד שם לא רק כאב שכול, אלא כחלק מסיפור רחב הרבה יותר, כמי ש-3 בניו שירתו ומשרתים בשגרירויות שונות.
ובתוך הרצף הזה נמצאת גם הבחירה של ירון. הוא עלה לישראל בגיל 14 מגרמניה, (לשם עקרה המשפחה בשנות ה-90, אימו נוצרייה אזרחית המקום): "ילד שעלה בלי שפה, השקיע, עבד קשה", כפי שמתאר אביו. משם המשיך ללימודים באוניברסיטה העברית ובהמשך לתואר שני ברייכמן במדיניות ופוליטיקה ופתרון בעיות בינלאומיות. עוד לפני שסיים, כבר עשה פעמיו לעבר המערכת הדיפלומטית. "הוא ידע איפה יש משרות פתוחות", מספר האב, וכשהתפנתה משרה בוושינגטון, הוא לא היסס. "עשו לו ראיון ולקחו אותו ב-2 ידיים. למעשה הפיגוע אירע כשהוא כבר בשנתו השלישית שלו שם".
התואר הרשמי שלו היה מנתח, אנליסט בלעז במחלקת המזרח התיכון, אבל בפועל, כך לפי אביו, הוא עשה הרבה מעבר. "הוא עשה עבודה מאוד חשובה, כמו דיפלומט. ייצג את הנציגות, יזם פגישות עם מכוני מחקר, היה בהרבה פגישות גם חשובות וגם סודיות". גם מרחוק, הוא היה חלק מהמאבק.
ואז אירעה הטרגדיה האישית והלאומית, ירון נרצח בפיגוע יחד עם בת זוגו שרה, סיפור אהבה מרגש ויוצא דופן שנגדע רגע לפני שבאו לארץ לפגוש את ההורים של ירון. אירוע שטלטל לא רק את בני המשפחה, אלא גם את הקהילה הדיפלומטית שסבבה אותו. עבור הוריו, האובדן הוא כפול, אישי ואנושי אך גם כזה שמתחבר למציאות רחבה יותר של שליחות ישראלית מעבר לים תחת איום מתמיד.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק על הדרך של ירון, אלא גם על המשפחה שנשארה להתמודד עם מה שבא אחר כך. כששואלים את דניאל לישינסקי אם הוא מחפש תשובות, הוא לא מדבר על נקמה. "לא הרבה השתנה", הוא אומר. "הייתי רוצה לדעת יותר על הרוצח, מאיפה הוא בא, איזו משפחה". אין כאן זעם מתפרץ, אלא ניסיון להבין. "אנחנו יודעים שהוא ממוצא מקסיקני, נולד בשיקגו. אני סומך על מערכת המשפט האמריקנית שתעשה את שלה".
ובתוך זה, הוא מבטא גם בקשה אחת, פשוטה וכואבת: "הייתי רוצה אולי שהמשפחה שלו תבוא לבקש סליחה. שיבין מה עשה, שיבקש סליחה מאיתנו ומהאלוהים". אבל בבית עצמו, הוא מדגיש, אין אחידות: "אשתי אומרת שהיא בכלל לא רוצה לראות אותו". הפער הזה, בין הרצון להבין לבין הצורך להתרחק, מלווה כמעט כל משפט שלו.
גם כשהוא מדבר על ההליך המשפטי והעדכונים, הטון נשאר ענייני: "לפי החוק בארצות הברית הם חייבים להיות בקשר איתנו. עורכי הדין מעדכנים אותנו בזום, נפגשנו גם עם התביעה. אני מקבל גם עזרה דרך משרד החוץ". אבל גם כאן, זה לא הסיפור המרכזי. הסיפור המרכזי הוא מה שאין. "אין סליחה, אני לא אלוהים", הוא אומר. דניאל, יהודי משיחי, כזה שאף שנולד והתחנך כיהודי מאמין שישו הוא המשיח, כן ציוני, שורשי עם מבטא ארגנטינאי והוא בטוח: "אבל גם אין נקמה. שום נקמה לא תחזיר לי את הילד שלי". ואז מגיע המשפט שמחזיר את הכול למקום הכי אישי: "אני קראתי לו נגריטו לינדו שלי" (השחרחר היפהפה) לא תואר ולא תפקיד, אלא כינוי חם ואוהב של אב לבן. "אין נקמה יש כאב", הוא ממשיך.
ובתוך הכאב הזה, החיים ממשיכים. גם דרך הילדים האחרים. "הבן הקטן שלנו היה בקיטו, אקוודור, כשאירע הפיגוע", הוא מספר. "הוא היה הראשון ששמע בזמן אמת, כי כל המאבטחים בקשר בין הנציגויות. הוא זה שהדריך אותנו להישאר בבית ולהמתין". בן שמתווך את הבשורה הקשה להורים שלו, כן ויש לו עוד אח נוסף "יש לנו עוד בן במשרד החוץ. היום הם ביחד בפריז". כולם בשירות החוץ.
רק בשלב הזה, מתוך הסיפור האנושי, הוא חוזר לדבר גם על המערכת שסביבם. "אנחנו הפכנו להיות משפחה", הוא אומר על משרד החוץ. "קיבלנו הרבה אהבה. עטפו אותנו, החזירו את הגופה מהר, עשו טקס מרשים". אבל גם כאן, הוא לא נשאר ברובד הזה בלבד.
בסופו של דבר, המסר שלו מופנה החוצה. לעולם: "אנשים צריכים לחשוב לפני שהם מגבשים דעה. לא להאמין לכל ההסתה והשקרים". ולצעירים: "לקחת דוגמה מירון. ילד שעלה בלי שפה, עבד קשה והגיע לשגרירות בוושינגטון". בלי קיצורי דרך, בלי זירוז הליכים, פשוט דרך. והדרך הזו התחילה הרבה לפני. "זה סיפור ארוך", הוא אומר על הרקע המשפחתי, עלייה מארגנטינה, חיים בגרמניה, וחזרה לישראל. "למרות שהיה טוב כלכלית, בלב היה חסר משהו". הוא אומר ומסכם בציונות: "בארץ אתה בונה. בחו"ל אתה רק חי".