לא הספיקו לומר כן: שלושה סיפורים על אהבות צעירות - שנגדעו ברגע

שלוש אהבות גדולות, שלושה סיפורים שונים - וכאב אחד שמחבר ביניהן. תמר, רוני ואנבל לא הכירו זו את זו, אבל כולן מצאו את עצמן באותו רגע בלתי נתפס שבו החיים נעצרים: טלפון אחד, דפיקה בדלת ואז שקט תהומי. כל אחת מהן איבדה את האדם שהיה הבית שלה, החצי השני, מי שראה איתה את השנים קדימה. עכשיו הן נותרו עם הזיכרונות הקטנים והגדולים, עם החלומות שלא יתגשמו, ועם השאלה הכואבת שמלווה כל יום מחדש - איך ממשיכים לחיות, כשמי שתכננת לחיות איתו כבר איננו?

מאז 7 באוקטובר נפלו 940 חיילים וחיילות. עמותת "הותיר אחריו חבר", הארגון היציג של בני ובנות זוג שכולים של חללי צה"ל וכוחות הביטחון הלא נשואים, מפרסמת כי מאז תחילת המלחמה הצטרפו לעמותה 389 בנות ובני זוג שכולים. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, ישבנו לשיחה עם אנבל גנדאל, רוני דישי ותמר אברוסקין, בנות הזוג של שהם מנחם, איתן קרלסברון ושילה הר אבן, כדי לשמוע מהן על בני הזוג שנפלו, על האהבה הגדולה, התוכניות המשותפות שכבר לא יקרו ועל החיים בלעדיהם.

"השתחררתי מהצבא חודש וחצי לפני 7 באוקטובר אחרי שש שנים בשירות. שבוע לפני 7 באוקטובר עברנו, שילה ואני, לגור ביחד בדירה באשקלון. אני הייתי אמורה להתחיל ללמוד בדרום והוא פיקד על גזרת נחל עוז", מספרת סרן (במיל') תמר אברוסקין, 27, בת זוגו של רס"ן שילה הר אבן, תושב ענתות ומ"פ בגדוד 13 של גולני, שנפל ב-7 באוקטובר בקרב הירואי על גזרת נחל עוז.

תמר ושילה היו ביחד כשנתיים וחצי. היא החלה את שירותה הצבאי כמפעילת האמר קרבי, יצאה לקורס קצינות וביצעה מספר תפקידי פיקוד, האחרון שבהם כמ"פ הכשרות. את שילה, אז סמ"פ בסיירת אגוז, פגשה לראשונה במבצע שומר חומות, כששימשה כקצינת מבצעים בחטיבה הדרומית. הקשר הרומנטי ביניהם החל כמה חודשים אחרי, כששניהם שירתו בתפקידי מ"פ. שילה התקשר אליה וביקש ממנה עזרה, היא ניתקה לו את הטלפון. הוא שלח לה הודעה, היא התנצלה והשאר כבר היסטוריה.

"זה היה מאוד מהר. בפגישה הראשונה הבנו שאנחנו אותו בן אדם. היו לנו אותם ערכים, אותם עקרונות. ממש הרגשתי ששילה זה אני, רק בבן", היא מספרת ומוסיפה: "היה בינינו חיבור מידי. שילה היה מאוד כריזמתי. מעולם לא פגשתי לפני כן מישהו שאוהב כמוני את המדינה ומוכן להקריב את עצמו למענה. זה היה מטורף לפגוש בן אדם כזה. אף פעם לא היה לי שיח כזה עם מישהו. הוא פשוט היה הנפש התאומה שלי".

הקשר ביניהם התקדם מאוד מהר. "לא הבנו איך חיינו 24 שנה בלי להכיר אחד את השני לפני כן. אחרי ארבעה חודשים עברנו לגור ביחד ברחובות. שילה לא רק היה בן הזוג שלי, הוא היה השותף שלי לדרך. שנינו היינו בתפקידי מ"פ, הוא היה מתייעץ איתי על הכנת הסגל, אני התייעצתי על שיעורים בפלוגה ועל תורת לחימה. השיח בינינו היה מאוד ציוני. הרגשנו שזה קשר שמפרה אחד את השני".

הם נהגו ללכת ביחד לטקסים, על מדים ועם הנשק והיו גאים לעמוד זה לצד זה עם דרגות הקצונה. כשתמר החליטה להשתחרר מהצבא, שילה תמך בה ואמר לה שילך אחריה לכל מקום. היא החליטה ללמוד באשקלון, הוא בדיוק קיבל את הפיקוד על גזרת נחל עוז בגולני, והם חיפשו ומצאו דירה באשקלון. "בראשון לאוקטובר עברנו לגור בדירה. הספקנו לישון שם שני לילות", היא מספרת.

בשמחת תורה שילה נשאר בשבת בבסיס נחל עוז. תמר הייתה אצל ההורים שלה במוצא עלית. "הייתי אמורה לבוא אליו בשבת לבסיס. הייתה לי רשימה של דברים להביא לו. הוא שלח לי הודעה בחמש וחצי בבוקר והגיב על משהו שכתבתי בלילה". בשש וחצי בבוקר היא התעוררה כמו כל עם ישראל וראתה שיש אזעקות בדרום. "התחלתי לחפש אותו והוא לא ענה. נלחצתי. ברגע שראיתי את התמונות של הטנדרים הלבנים בשדרות הבנתי שמדובר באירוע חריג. דיברתי עם המח"ט שקפץ להחליף את אסף חממי (שכבר נפל וגופתו נחטפה בשלב הזה - א.פ) ונסעתי לג'וליס. פתחנו שם חמ"ל והתחלנו לתפעל את הכוחות".

"התפקיד שלי במילואים הוא לתעדף כוחות חבירה לישובים. קיבלנו שיחות מאנשים שהתחננו לעזרה, שדיווחו על מסעות הרג בקיבוצים. היה כאוס מוחלט". תוך כדי חיפשה ללא הרף את שילה, שהטלפון שלו היה מנותק, האזינה לקשר של החמ"ל וניסתה להשיג את כל מי שהכירה בגזרה. "כולם מסביבי אמרו לי, אל תדאגי, הוא בטח נלחם". ושילה נלחם. משש וחצי בבוקר ועד שמונה וחצי בבוקר, הוביל את החיילים שלו בקרב הירואי.

הם נלחמו בחירוף נפש. מעטים מול מאות המחבלים שפשטו על הגזרה וניסו להגיע לסעד וקיבוץ נחל עוז. שילה והצוות שלו חיסלו עשרות מחבלים וגם לאחר שנפצע בידו, סירב להתפנות והמשיך להילחם. לאחר שהנמר בו נסע נפגע מטיל RPG, הוא הסתער מהרכב והמשיך להילחם. עד שנפל.

הקרבות באזור נמשכו במשך שעות ארוכות ובכל הזמן הזה תמר ומשפחתו של שילה לא ידעו מה קרה לו. ביום ראשון תמר החליטה לחפש אותו בסורוקה. היא לא מצאה אותו ומקצין שנפצע ואושפז בברזילי, היא הבינה ששילה נהרג. תמר הייתה זו שעדכנה את ההורים שלו, אינגריד ובני, שהחליטו לשבת שבעה, למרות שגופתו של שילה עוד לא זוהתה. כמה ימים לאחר מכן הגיעו המודיעים ובישרו על נפילתו.

מהימים של השבעה היא לא זוכרת הרבה. "הייתי בבלאק אאוט מוחלט. הייתי אמורה לבקר אותו בבסיס. לא הבנתי מה קשור בכלל מה שקרה. עמדנו להתארס. היו לנו כבר שמות לילדים. לקח לי המון זמן להבין ששילה נהרג. לאט לאט התחלתי לעכל. במשך כמה חודשים הייתי בין חיים למוות. לא ידעתי מה השעה, מה התאריך".

היא הכריחה את עצמה לחזור למסגרת. ללימודים, לעבודה. "הייתי חייבת להיאחז במשהו. לא יכולתי לאבד את עצמי". היא התחילה ללמוד בבר אילן וחזרה לירושלים. "לא יכולתי לחזור לדירה שלנו באשקלון, עם כל הארגזים שעוד לא פרקנו". לאט לאט מצאה את עצמה. "לקח לי המון זמן לחזור לעשות בלי שילה את הדברים שאני אוהבת. לקראת יום הזיכרון אמרתי לעצמי שאני צריכה להחליט. שילה הגיבור שלי נפל בהגנה על המולדת, הוא הציל כל כך הרבה ולי אין פריבילגיה להישאר במיטה ולרחם על עצמי. הבנתי שמגיע לי חיים טובים, מגיעה לי זוגיות, מגיע לי להיות אהובה, להתחתן ולהביא ילדים.

אני זוכרת שבשבעה אמרתי שחוויתי את האהבה של החיים שלי ומה הסיכוי שאחווה דבר כזה שוב. אבל היקום שלח לי מישהו שיכול להכיל את הסיטואציה הזו ברגישות, להבין שאוהב את שילה כל חיי ושאני יכולה לאהוב גם אותו. שהלב שלי מספיק גדול להכיל את שניהם". בעוד חודש וחצי היא תתחתן וממשיכה להנציח את שילה בכל דרך אפשרית. "זו זכות בשבילי לדבר עליו. אני העדה שלו בעולם. לשילה אין קול ואין קיום פיזי, והתפקיד שלי זה להפיץ את האור שהוא היה בעולם", היא אומרת.

רס"ן שילה הר אבן, בן 25 בנופלו, נקבר בהר הרצל בירושלים. הוא הותיר אחריו זוג הורים, אינגריד ובני, ושנים אחים - נבו ואיתם. על לחימתו בקרב, הומלץ לקבל את עיטור העוז. וועדת הצלשים שהקים הרמטכ"ל צפויה בקרוב למסור את המלצתה.

סמ"ר איתן קרלסבורן, מפקד בסיירת גבעתי, נפל ברפיח ביוני 2024. חברתו מהתיכון, רב"ט רוני דישי, בת 20, התגייסה לצבא מספר חודשים לאחר נפילתו, סיימה קורס חובשים וסגרה מעגל כשהוצבה בבא"ח גבעתי - בסיס האימונים של החטיבה - בדיוק במקום שבו שירת אהובה לפני שפרצה המלחמה והוא נכנס לעזה. איתן ורוני למדו ביחד באותו בית ספר - תיכון מור ברעות. רוני גרה כיום בהוד השרון, משפחתה עברה לשם לאחר נפילתו של איתן, אך היא גדלה במודיעין כל חייה, איתן גדל בשנותיו הראשונות בענתות, עד שמשפחתו עזבה את הישוב ועברה למודיעין.

"איתן ואני הכרנו כשלמדנו יחד בתיכון. הוא היה שנה מעלי. הדרכנו ביחד בצופים והיינו חברים טובים מאוד במשך שנה וחצי. כשסיימנו להדריך ביחד, נשארנו בקשר", היא מספרת. לימים, כשהוא היה בכיתה יב והיא בכיתה יא, הקשר ביניהם הפך לרומנטי. הם הפכו לזוג והיו בלתי נפרדים. חצי שנה לאחר מכן, באוגוסט 23, איתן, מטפס הרים, גולש מוכשר וחובב אקסטרים, התגייס לסיירת גבעתי.

במהלך ההכשרה שלו הוא יצא לקורס מ"כים, והיה אמור להתחיל לפקד על טירונים, אך אז הגיע 7 באוקטובר והוא החליט לחזור לסיירת כדי להילחם איתם בעזה. "אני הייתי בשנת שירות בירושלים. הוא נכנס כמה פעמים לעזה, לסבבי לחימה, וביוני 24 הוא נפל ברפיח", רוני מספרת. באותו יום היא הייתה עם חברות שלה בתל אביב, הן תכננו לעשות מכירה כדי לאסוף כסף. היא לא ידעה שבעוד כמה שעות העולם שלה יתהפך.

"קיבלתי טלפון מבן הזוג של אחות של איתן. לא הבנתי למה הוא מתקשר אלי. עניתי והוא אמר לי, 'לא משנה איפה את, אני בא לאסוף אותך, אני חייב להביא אותך עכשיו למודיעין'. הבנתי שקרה משהו, שאלתי מה קרה והוא אמר לי שהוא יספר לי כשהוא יראה אותי. קיוויתי שאיתן רק פצוע. פגשתי אותו בתחנת הרכבת סבידור, נסענו למודיעין והוא לא הסכים לומר לי מה קרה, אבל זה לא היה רלוונטי. כבר הבנתי. כל הדרך רצו לי מחשבות. הנחתי שקרה משהו נורא, אבל עד שלא שמעתי בוודאות, קיוויתי שהוא רק פצוע ושזה לא מה שאני חושבת. כשהגענו לבית של המשפחה של איתן, לא היה צריך לומר שום דבר. אחותו יצאה אלי, עלינו ביחד במדרגות. נכנסנו לבית וידעתי".

רוני מספרת שהיא ואיתן דיברו על המוות. "ברור שזה עלה. כל יום היה הותר לפרסום ובכל פעם שהוא נכנס לעזה פחדתי והייתי בחרדות. היה לי מאוד קשה וגם לאיתן. אבל אין מה לעשות במצב כזה חוץ מלהאמין שיהיה טוב ולקוות שלא יקרה לו כלום. הוא נכנס ויצא כמה פעמים וזה הפך לשגרה כזאת, אבל תמיד היה לי נורא קשה כשהוא היה שם ולהיות רחוקה ממנו. פעם שאלתי אותו אם הוא כתב משהו והוא אמר לי שהוא לי שהוא לא רוצה לכתוב כי הוא מרגיש שזה יהפוך את זה למציאותי, והוא לא רוצה להכניס את המחשבות האלה לראש שלו, שזה יהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה".

כמו כל זוג צעיר ומאוהב, לרוני ואיתן היו תוכניות לטוס לחול. "איתן ממש רצה להשתחרר כבר מהצבא, לטוס ולטייל בכל בעולם. הוא אהב לבלות עם המשפחה ועם החברים, אהב לחוות דברים ורצה להנות מהחיים. הוא בטח לא רצה להיות גיבור ולמות. דיברנו על העתיד הרחוק, על כך שמתישהו נגור ביחד, נתחתן. אבל היינו בשלבים מאוד שונים בחיים. אני עוד לא התגייסתי והוא כבר היה בצבא".

"איתן היה האהבה הראשונה שלי. אהבת נעורים, אהבה ענקית ממש", רוני אומרת וממשיכה: "לאבד אותו זה הבום הכי מטורף שאפשר לקבל בחיים. אחרי שהוא נהרג הייתי באבל כבד מאוד. התלבטתי אם להתגייס לצבא ואחרי כמה חודשים הבנתי שזה משהו שאני חייבת לעשות. כשהייתי על מדים פתאום הבנתי יותר את איתן".

היא החלה קורס חובשים ולקראת סופו התלבטה אם לבקש לשרת בגבעתי. "מצד אחד רציתי להגיע לשם בשבילו, ולספר את הסיפור שלו, אבל חששתי שהצבה שלי בגבעתי תהפוך את השירות שלי למשהו עצוב. הכל עוד היה מאוד טרי. בדיעבד אני הכי שמחה בעולם שעשיתי את זה. זה בשבילי סגירת מעגל. אני מרגישה גאה להיות בגבעתי, עם הכומתה הסגולה, איפה שאיתן התחיל את הדרך שלו". היא מרבה לספר על איתן לחיילים, על הטלפון שלה מודבקת תמונתו ולא פעם אחת ולא פעמיים, פגשה אנשים שראו את התמונה, אמרו לה שהם מכירים אותו והם החלו לדבר על איתן.

"זה מסב לי אושר לספר על התכונות שלו, איזה אדם מדהים ונערץ הוא היה, מה הוא היה בשבילי ואיזה מפקד הוא היה. איתן היה הבן אדם עם הלב הכי גדול בעולם. הוא היה כן, אמר את מה שהוא חושב, גם אם לא היה נעים לשמוע, ואהבתי את זה בו. הוא עשה הכל ביסודיות ובמקצועיות, היה סופר אכפתי ודאג לכל מי שסביבו", היא מספרת בגעגועים.

ביום הזיכרון היא מתכוונת ללכת לטקס בבית הספר בו למדו. תיכון מור איבד במלחמה שמונה מבוגריו: סרן עדן נימרי, רס"מ (מיל) לירן מונס אלמוסנינו, סמל שירה שוחט, רס"מ (מיל) איתי פרי, סמ"ר גל מישאלוף, סמ"ר אופיר ברקוביץ, סמ"ר עמית רגל וסמ"ר איתן קרלסבורן. לאחר מכן תעלה לקברו. היא לא יודעת אם תחגוג ביום העצמאות. "זה קשה מידי. בשנה שעברה לא הצלחתי".

רוני תשתחרר מהשירות הצבאי בעוד כחצי שנה. כשאני שואלת אותה מה היא מאחלת לעצמה, היא מהססת. היא לא ממש יודעת ומודה: "החיים שלי כבר לא נראים אותו דבר. השתניתי". בסוף היא אומרת: "הייתי רוצה לטוס ולטייל והייתי רוצה שאיתן תמיד יהיה בלב שלי. אבל גם הייתי רוצה לא להיות עצובה. להצליח לזכור אותו בצורה שאין בה עצב, שהוא יהיה רק זיכרון מתוק. שיהיה בלב שלי בצורה הכי טובה ושלמה שיש".

סמ"ר איתן קרלסברון, בן 20 בנופלו. הוא נקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. השאיר אחריו זוג הורים, חנה וברוך, אח גדול, רון, וארבע אחיות - נועה, ליאה, אוה ועדה.

אנבל גנדאל ושהם מנחם, התגוררו בשני קצוות שונים. היא ממצפה רמון בדרום והוא ממושב ירדנה שבעמק המעיינות, אבל המרחק לא הפריע לאהבה הגדולה שרק צמחה והתעצמה. ביולי 2025, קצת יותר משנה לאחר שהפכו לזוג, סמל שהם מנחם, לוחם שיריון בחטיבה 401, שלחם בעזה מתחילת הכניסה הקרקעית, נפל בג'אבליה לאחר קרב גבורה מול חוליית מחבלים ולאחר שהטנק שבו נהג הופצץ. יחד עימו נפלו גם חבריו, סמל שלמה יקיר שרם וסמל יולי פקטור.

הם הכירו כשאנבל, כיום בת 21, עשתה שנת שירות בפנימיית 'עין כרמית' בירושלים, דרך בן דודו של שהם שעשה גם הוא שנת שירות בפנימיה. "שהם התחיל איתי באינסטגרם והדברים התפתחו", היא מספרת. הידידות הפכה לאהבה וביוני 24, יום לפני ששהם נכנס לסבב נוסף בעזה, הם הפכו לזוג באופן רשמי.

"המרחק הגיאוגרפי לא הפריע לנו. יותר הפריע לנו שהוא היה בעזה כל הזמן", סיפרה אנבל. "הוא סיפר כמה זה שליחות עבורו, היה לו ממש חשוב להיות שם, לשרת ולתת בשביל המדינה". אביו של שהם הוא פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים ומשפחתו סיפרה בשבעה כמה שהם שאף להיות שותף לחילוץ חטופים מעזה וכבן לפדוי שבי, ראה זאת לא רק כמשימה לאומית, אלא כתיקון אישי וסגירת מעגל.

כשאנבל קיבלה זימון לשיריון, שהם היה הראשון שלו רצתה לספר, אך הוא היה בעזה. כשיצא, היא כבר הייתה שבועיים בבסיס וסיפרה לו. הוא התרגש כל כך. "הוא היה בשוק. צחקנו על זה, הוא קנה לי כומתה, הביא לי דברים שלו מהשריון".

על שהם היא מספרת שהיה אדם ערכי מאוד. "לפני שהתגייס הוא היה שנה וחצי במכינה קדם צבאית וזה אומר עליו הרבה. שהם היה בן אדם חייכן. החיוך שלו זה מה שתמיד דיברו עליו והבחינו דבר ראשון. בשבילי הוא היה בן הזוג שלי, השותף שלי לחיים. כשהייתי רוצה לספר לו על משהו קשה שעברתי, הוא תמיד היה קשוב ותמיד היה שם בשבילי. הוא תמיד נתן מקום לרגשות שלי. שהם היה המפלט שלי", היא מספרת ועוצרת רגע, ואז ממשיכה: "הוא אהב לטייל, אהב את המעיינות בעמק".

אנבל מספרת על התוכניות שכבר לא יתממשו: "היו לנו כל כך הרבה תוכניות. תכננו לטוס אחרי השחרור מהצבא. הטיסה הראשונה שרצינו לעשות הייתה לאיטליה, ואחר כך טיול ארוך בדרום אמריקה. תכננו לגור ביחד. הוא רצה ללמוד פסיכולוגיה והחלום הכי גדול שלנו היה להקים בית, משפחה, ילדים. למרות שהיינו נורא צעירים ידעתי שהעתיד שלי זה עם שהם. שהוא האחד שלי".

אנבל ראתה את שהם בפעם האחרונה ב-1.7. שבועיים לאחר מכן הוא נהרג בעזה. היא הייתה בבסיס, לא ידעה שיש אירוע קשה בעזה. "אמא שלו התקשרה אלי. כמה דקות לפני כן עוד דיברתי עם חברות שלי וסיפרתי להן מה קניתי לו ליומולדת שהיה אמור להיות בעוד חודש. כשאמא שלו התקשרה, שמחתי. חשבתי שהיא מתקשרת לשאול אם דיברתי איתו. כשהיא סיפרה לי לא הבנתי, הייתי בשוק. ההתמודדות היא מאוד קשה", היא אומרת.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום הזיכרון הראשון שלה. בעוד כשלושה חודשים יציינו שנה לנפילתו של שהם. "יש הרבה דברים להתמודד איתם. אני מרגישה שנפל עלי העולם. בהתחלה לא ידעתי איך מתקדמים. קשה לי. לא הספקנו כלום. לא הספקנו להתחתן, לא הספקנו להביא ילדים. היתה לי רק שנה איתו. אני עושה דברים ואומרת לעצמי, איזה באסה, הוא יכל לעשות את זה איתי, לחוות איתי את הדברים האלה".

שאנבל נשאלת איך היא בכל זאת מצליחה להרים את עצמה - אין לה ממש תשובה. "אני בצבא, אין לי ברירה, אני חייבת לתפקד. המצב לא יותר טוב עכשיו, הוא פשוט שונה ממה שהיה בהתחלה. אני מרגישה עכשיו אחרת ממה שהרגשתי בשבוע הראשון. לפעמים זה יותר טוב ולפעמים זה יותר קשה. הגעגוע אליו קשה ברמות. אין משהו שעוזר לי להתמודד עם הגעגוע. שהם כל הזמן בראש שלי. אני מדברת אליו, חושבת עליו ועל דברים שקרו לנו".

אנבל נחושה להנציח את שהם כל הזמן, דאגה להוציא חולצות ומדבקות לזכרו. "זה מרגש אותי כשאני רואה מדבקות עם התמונה שלו, ואנשים שלובשים את החולצה שלו". גם היא לא יודעת אם תחגוג את יום העצמאות השנה ולא בטוחה איך תעבור את יום הזיכרון הראשון בלי שהם. ביום העצמאות לפני נפילתו של שהם, אנבל היתה חולה. "נשארתי בבית, לא ידעתי שזה היום האחרון שנחגוג. אני קצת מפחדת ממה שיקרה ביום הזיכרון, איך אני ארגיש. זה חדש לי".

אנבל תשתחרר בקרוב מהשירות הצבאי. גם היא לא יודעת מה לאחל לעצמה. "קשה לי לחשוב על העתיד בלעדיו. אני בעיקר מתרכזת ומתמקדת בעכשיו. מאחלת לעצמי בעיקר להשתחרר ולעשות את מה שחלמנו עליו - לטוס לטיול הגדול".

סמ"ר שהם מנחם, בן 21 בנופלו. הוא נקבר בבית העלמין במושב ירדנה. השאיר אחריו זוג הורים, רחל ושמואל, ואח, ספיר.