יש זיכרונות שלא דוהים - ויש כאלה שכלל לא הספיקו להיווצר. עבור דלית אורבכר, אבא הוא אוסף של רגעים קטנים: מראה בבוקר, צמידים שקנה - וביקור אחד בבית העלמין. בערב חג הפסח של שנת 1983, שבו משפחות ישראליות רבות הסבו לשולחן הסדר וקראו בהגדה - בבית אחד, של משפחה אחת - הכל נעצר. דלית הייתה אז בת 6 וחצי, כשאביה, סמל ראשון יצחק (איציק) אורבכר ז"ל, יצא לפעולה בלבנון - ולא שב. יותר מארבעה עשורים חלפו מאז אותו לילה, אבל מבחינתה הזמן לא ריפא דבר. "זה לא חור, זה בור", היא אומרת, ומתארת חיים שלמים שנבנו בלעדיו - זיכרונות קטועים מהאב שלא הספיק להיות, ושאלות כואבות שנותרו ללא מענה עד היום.
סמל ראשון יצחק (איציק) אורבכר ז"ל נפל ב-18 במרץ 1983. הוא נקרא לשירות מילואים, כלוחם בחיל ההנדסה, ובעיצומו של ליל הסדר יצא עם יחידתו לפעולה מבצעית, באזור כחלה שבלבנון. מארב של מחבלים פתח באש לעבר כוחותיהם ויצחק נהרג במקום במלחמת שלום הגליל.
"זה בור ענקי שאי אפשר למלא, הרי אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור", מסבירה דלית, כיום בת 50, כשהיא מתארת ארבעת העשורים האחרונים. היא אז רק בכיתה א', ומשתפת ברסיסי זיכרון שנותרו לה ממנו: "אני זוכרת תמונות קטנות, מרגעים שונים בחיים. הוא היה קם מוקדם ומתגלח מול המראה. שהוא לקח אותי פעם לבית העלמין, כי הוא עבד כקבלן מצבות. או שקנה לנו צמידים וסוכריות אחרי שאחותי נולדה. אלה שברי זיכרון, לא סיפור שלם", היא מדגישה. "אין לי באמת זיכרונות ממנו. מה שאני זוכרת זה בעיקר את החיים בלי אבא".
40 שנה ללא תשובות
אולם לצד הכאב, ניכר שיש גם זעם. וגם 40 שנים אחרי, נותרו עדיין שאלות לא פתורות. "כולם הזהירו שלא לצאת למשימה", מספרת דלית ואומרת שהוא לא היה צריך למות. "אבא שלי שילם את המחיר וגם אנחנו. דיברתי איתו בפלאפון כמה ימים קודם לפני נפילתו, סיפרתי לו שהסתפרתי ואיך אני מרגישה. אמרו שזה היה מארב ומפקד האוגדה התעקש", כך לדבריה.
"שלושה כלי רכב יצאו לדרך. רכב לא ממוגן שבו נסע אביה היה האחרון בשיירה. תנאי הדרך היו קשים: חושך, קור וערפל כבד", סיפרה. "אבא שלי נהג הוא ביקש להתחלף בנהיגה כי הוא לא ראה טוב. הקצין אמר לו שאי אפשר להתחלף, אולם אבא שלי התעקש. הם התחלפו לפני הפגיעה של ה-RPG ואבא שלי נהרג במקום, הקצין איבד את השמיעה שלו באוזנו ונפצע ברגל והגיע לרמב"ם. למחרת, הגיעו אלינו הביתה במוצאי החג, ישבנו שבעה רק אחרי פסח".
"אני שואלת למה מפקד האוגדה התעקש, אם כל הגורמים אמרו לא לבצע את המשימה?" לדבריה, מעולם לא נערך תחקיר רשמי לאירוע. "בתיק החלל כתוב שהוא נהרג בדרך חזרה מהמשימה. אבל הם בכלל לא הגיעו לשם", הסבירה. "רק שנים לאחר מכן הצליחה לאתר אנשים שהיו בזירה. חלקם סיפרו לה על האזהרות המוקדמות, על התחושות בשטח וגם על תחושת ההחמצה.
"יש לי המון שאלות. למה התעקשו לצאת? למה לא עצרו? למה לא תוחקר האירוע? אחת הסברות היא כי חוליית המחבלים תכננה לפגוע בכוחות נוספים בליל הסדר, וכי עצם ההיתקלות מנעה אסון גדול יותר."אומרים שאולי במוות שלו הוא הציל אחרים", אומרת דלית. "אבל זה לא מנחם אותי, אני עדיין רוצה תשובות".
אביה נהרג כאמור כשהייתה בת שש וחצי. אחותה הגדולה הייתה בת עשר, ואחותה הקטנה תינוקת בת עשרה חודשים בלבד. הן לא נכחו בהלוויה וגם לא בשבעה. "זה חסר לי עד היום", היא אומרת. תחילת שנות ה-80 לא נראו כמו היום. לא הייתה מעטפת טיפולית, לא ליווי נפשי, לא שיח ציבורי על יתמות ושכול. "פשוט המשכנו לחיות", אומרת דלית. "לא דיברו על זה. לא היה עם מי לדבר".
המשפחה מצד האב ניתקה קשר, ואמה נותרה לגדל שלוש בנות לבד. "אמא שלי הייתה גם אמא וגם אבא, אבל היא לא יכלה לפתח את עצמה. לא הייתה לה אפשרות ללמוד, להתקדם. הכול היה הישרדות. אני רק רציתי שיתייחסו אליי כמו ילדה רגילה".
המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות עבורה הוא עדיין קשה. "זה יום התאוששות עבורי. אני צריכה לנוח. רק אחרי זה אני מצליחה לנשום".
"בצמתים של החיים - לא היה מי שיכוון"
עם השנים, החוסר הפך למשהו עמוק יותר. לא רק געגוע - אלא גם היעדר הכוונה. "כשצריך לקבל החלטות בחיים שלי - שירות לאומי, עבודה, זוגיות, אין את הדמות הזאת שתתייעץ איתה, זה חסר לי עד היום. קינאתי בבנות בכיתה שהיו להן אבא". לאורך חייה מציינת שורה של "אירועים מפוספסים" לטענתה שאם אביה היה בחיים היא בטוחה שהיה עוזר לה כמו להיות עיתונאית, מתעמלת קרקע שהיה לה כישרון לכך ועוד.
דלית לא נישאה מעולם. "אני לא יודעת לנתח את זה עד הסוף, אבל אני בטוחה שיש לזה קשר". בניגוד לאמירה השגורה, מבחינתה של דלית הזמן לא מקל. "זה אפילו נהיה קשה יותר. היום אני לבד בהתמודדות. כשאמא שלי נפטרה לפני שמונה וחצי שנים, זה הדגיש עוד יותר את החוסר".
ביום הזיכרון היא מקפידה להגיע לבית העלמין. "אם לא אני אז מי?" היא אומרת. "בשנים האחרונות אני הולכת עם אחותי הקטנה בליל יום הזיכרון לטקס ברמת גן, חשוב לי לראות את השם והתמונה של אבי, זה מאוד משמעותי עבורי. כשאמי הייתה בחיים הייתי הולכת איתה לטקס. בשנים הראשונות הוא היה ביד לבנים. ובשנים האחרונות עבר לכיכר רמב"ם. לפעמים הלכנו לטקס בפתח תקווה גם שם אבי מצוין, שכן, שם נולד".
בשנים האחרונות היא פועלת גם להנציח את אביה. "יש לו ספר תורה בבית הכנסת שבו התפלל. הוא היה צדיק, היה גיבור, הוא מכר את המשאית שלו חודש לפני השירות שלו. הוא הלך בגיל צעיר. לא הגיע לגיל 37, זה שינה לנו את החיים, אם נפילתו של אבי לא הייתה מתרחשת אז החיים היו שונים לחלוטין".
"היום אני רואה יוזמות הנצחה לנופלים אחרים, וזה קשה לי. למה לאבא שלי אין. בשנים האחרונות אני מנסה להשלים פערים, ליצור קשר עם משפחת האב, לאתר לוחמים מהאירוע, לאסוף עדויות. אני יודעת שזה היה מחדל, כל השנים לא דיברנו על זה, היינו רק אנחנו - זו דרך ארוכה לסגור את המעגל הזה, אבל זה מאוד מעסיק אותי בשנים האחרונות. כשאמא שלי הייתה היה לי יותר קל יכולתי להישען עליה, בשנים האחרונות אין לי את זה".
דלית סיכמה: "אנחנו, היתומים הבוגרים, לא באמת מוכרים. אין לנו כמעט זכויות, אבל הכאב לא נעלם. הוא רק משתנה גם אם חלפו המון שנים. עברו יותר מ-40 שנה. אבל בשבילי, זה לא נגמר. קשה לי, אני לבד בכל ההתמודדויות וזה נהיה יותר קשה עם השנים, לא יותר קל".