אלפי בני אדם התכנסו הערב (שבת) בכיכר הבימה בתל אביב לטקס "לא ניתן להם לשכוח", כשברקע ציון קרוב לאלף ימים לטבח 7 באוקטובר. על הבמה והקהל שמתחתיה התערבבו דגלים, תמונות הנרצחים וקולות זעם. הטקס, ביוזמת "מועצת אוקטובר" ובהנחיית השחקן צחי הלוי, הוגדר על ידי מארגניו כתגובה לניסיונות, לדבריהם, להשכיח ולגמד את המחדל הגדול בתולדות המדינה.
המארגנים כינו את האירוע "יום השכחה", וטענו כי בשנתיים האחרונות מתרחש "טבח שני טבח הזיכרון". לדבריהם, "כאשר הנהגה מסרבת להביט במראה, מכנה את הכאב 'רעשי רקע' והופכת את האסון לתקלה טכנית מדובר בהפקרה נוספת".
על הבמה עלו בני משפחות שכולות ונפגעים, בזה אחר זה, והעדויות הפכו במהרה לזעקה משותפת. עופרי ביבס, אחותו של ירדן וקרובת משפחתם של שירי, אריאל וכפיר ז"ל, אמרה: "ראש הממשלה, שואה שנייה קרתה למשפחה שלי, קרתה לנו. הממשלה ברחה מאחריות, מחקה את האשמה, הקטינה, הכחישה והעלימה את האמת".
בהמשך הוסיפה ביבס עדות אישית קשה: "אני לעולם לא אשכח את המבט של שירי, את הפחד, את העיניים שמבקשות עזרה ואף אחד לא הגיע", סיפרה עופרי ביבס, אחותו של ירדן ביבס, אביהם של כפיר ואריאל, ובעלה של שירי שנרצחו בשבי חמאס. "לעולם לא אשכח את הימים הארוכים בהם יכלו להציל אותם. את המבט של ירדן שצולם ברגע שבו עולמו נחרב. ואת הידיעה הכואבת, החונקת, שוויתרו".
בהמשך דבריה ציטטה: "יזכור עם ישראל את האישה שחבקה תינוקה אל לבה, וזרועותיה צנחו', כתב אבא קובנר, אחרי השואה", המשיכו עופרי. "ראש הממשלה, שואה שנייה קרתה למשפחה שלי, קרתה לנו". בנימין קוץ, תושב כפר עזה, תיאר את אובדן משפחתו: "המשפחה שלי - חמישה אנשים, שני דורות נרצחו כשהם חבוקים בממ"ד ביתם שהפך למלכודת מוות. רוצים שנמשיך ונשכח את גודל ההפקרה ונתייחס למחיקת משפחתי כאל תקלה".
אייבי טרואן, אחיה של שחר מתיאס ז"ל, הוסיף: "רותם מרגיש את אמא שלו, אחותי מתה מעליו. הוא שומע את המחבלים צוחקים וחוזרים לוודא הריגה. הגבורה של יקירינו עמדה ועומדת מול הפקרת הממשלה ובריחתה מהאמת".
גם אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, הפנה מסר ישיר: "למה רוני שלי, 'העיניים של המדינה', ראתה הכל ולא הקשבתם לה? למה אתם עדיין כאן בזמן שהיא כבר לא? רוני לא מתה כי לא ידעו, רוני מתה כי לא הקשיבו. אם לא תיקחו אחריות, אתם לא רק אחראים למה שקרה, אתם אחראים גם למה שיקרה מחר".
רויטל מרקוביצ'י, אלמנתו של השוטר אהרון ארתור מרקוביצ'י ז"ל, סיפרה על רגעי ההמתנה לעזרה שלא הגיעה: "אני חיה עם הידיעה המפרקת שהוא שכב שם פצוע ונלחם ואמר לעצמו 'עוד רגע מגיעים לעזור לנו', אבל אף אחד לא הגיע. ארתור בחר להישאר שם בידיעה שהוא לא חוזר אלינו. הוא בחר להקריב לא רק את עצמו אלא גם אותי ואת הילדים שלנו. אחריות היא לא מילה גסה. לקיחת אחריות היא ההוכחה היחידה למנהיגות אמיתית".
אסף שדה, אביו של סיון ז"ל שנהרג מפגיעת רקטה בצפון, תיאר מציאות מתמשכת של כאב: "אנחנו חיים במלחמה כבר שנתיים, והמדינה אפילו לא מסוגלת להגיע אלינו לבית הקברות להניח נר ודגל. משפחות שכולות קיבלו דום לב ועכשיו הן מחוברות למכונת הנשמה".
לצד הדברים שנשמעו על הבמה, המוחים קראו להקמת ועדת חקירה ממלכתית והבהירו: "בלי אמת אין זיכרון, ובלי חקירה אין תיקון". ב"מועצת אוקטובר" הוסיפו כי מדובר ב"מחאה על הניסיון המתמשך של ממשלת ישראל לטייח את האמת, להשכיח את המחדלים ולהימנע מחקירה שתעצור את הטבח הבא".
במהלך הטקס הונחו זרים לזכר הנופלים והנרצחים מכלל הזירות: חללי צה"ל, חללי מילואים, נרצחי יישובי עוטף עזה, נרצחי המסיבות, נרצחי קו העימות ויישובי הצפון. במקביל, פעילי מחאה עשו דרכם לכיכר פריז בירושלים תחת הכותרת "בהבימה לא נשכח, בבלפור לא נסלח", וקראו להחלפת הממשלה וליציאה לבחירות.
ככל שהערב התקדם, התחושה בכיכר הלכה והעמיקה, לא רק זיכרון של מה שהיה, אלא מאבק על האופן שבו ייזכר. המסר שעלה שוב ושוב מהבמה ומהקהל היה חד: לא לשכוח, ולא לאפשר לאיש להשכיח.