דרישתו של נפתלי בנט מגדי איזנקוט להיכנס תחת כנפיו כמספר 2 ברשימתו מופרכת לחלוטין. אין לה אחיזה ולו המינימלית ביותר במציאות. כל כולה נובעת מסחרור אליו נקלע קמפיין בנט 2026, ומתקווה שאיזנקוט ישמש שחקן חיזוק משמעותי שיוביל את בנט להובלת הגוש בשלב הראשון, ואולי בסוף הדרך גם ללשכת ראש הממשלה - אליה הוא מעוניין בכל מאודו לשוב.
האסטרטגיה שלו ברורה ושקופה לכל - הפעלת לחץ על עיתונאים, פרשנים, וגורמים בולטים במחנה, שרוצים לראות את גוש האופוזיציה כולו מאוחד במטרה להפיל את בנימין נתניהו וממשלתו. הם יפעילו לחץ על איזנקוט להיכנע ולוותר על חלומו לעמוד בראש מפלגה עצמאית, ואז לטובת הגוש והגדלת הסיכוי לנצח - הוא ייאלץ להתקפל.
בנט לא רוצה לנסות לפתל את דרכו ללשכת ראש הממשלה פעם נוספת כראש מפלגה קטנה. שם הוא כבר היה. הניסוי הזה, שהיה על חשבון ניהול המדינה, נכשל לחלוטין. ראש ממשלה בראשות מפלגה של 6 מנדטים או מספר דומה יכול להצליח להרכיב ממשלה, כפי שכבר היה, אבל להחזיק אותה יציבה לאורך זמן - זו משימה בלתי אפשרית. כי ראש ממשלה ללא עוצמה פוליטית הוא סוס צולע כבר מיומה הראשון. והחזון לכבוש את הלשכה היוקרתית באופן מלא, עם שליטה מלאה בלפחות מחצית משריה, ומבלי שיואשם פעם נוספת בגניבת השלטון בדרכי עורמה, אלא בדרך המלך - עוברת דרך גדי איזנקוט.
לפחות בנקודת הזמן הזאת נראה שהתוכנית עומדת להיכשל. איזנקוט הוא לא מהסוג שממהר להתמסר ללחצים, וכפי שכבר הבהיר, הוא לא עזב את בני גנץ כמספר 2 רק כדי להיות הסגן של בנט. גם המצב בסקרים לא תומך במהלך הזה. רשימות המועמדים ייסגרו בוועדת הבחירות המרכזית רק בעוד כמה חודשים. בינתיים הסקרים נעים ונדים ולא יציבים. אין שום היגיון בלסגור עכשיו הסכמים ואיחודים, במיוחד כשיש ויכוח על ההובלה ועל תכלית האיחוד. לבנט אצה הדרך כי הוא מודע לפריכותו, אולם דברים כאלה סוגרים בדרך הטבע ברגע האחרון.
לא מדובר רק בקרב על ההנהגה. בנט רוצה לקבע את מעמדו כמנהיג המחנה, לרבות שימוש אינפלציוני במונח "גוש בנט". אבל איזנקוט בכלל לא משוכנע שהוא רוצה את בנט, אפילו כמספר 2 שלו, ואינו בטוח בעת הזאת שאיחוד כוחות הוא הדבר הנכון. לא בראשותו ולא בראשות אף אחד אחר. אולי, אם רואים את טובת הגוש והיכולת לנצח בבחירות, ריצה נפרדת דווקא עדיפה. בפוליטיקה אחד ועוד אחד הם לא תמיד שתיים. הרבה פעמים סכום השלם קטן מסך חלקיו.
מהניתוח שהובא לעיניו של יו"ר מפלגת ישר! אחרי הבחירות האחרונות, ובעיקר בעקבות הרפורמה המשפטית והפגנות קפלן, עזבו את מפלגות האופוזיציה כשמונה־תשעה מנדטים. מסקרי עומק וממחקרים הכוללים קבוצות מיקוד ושאלונים מורחבים, עולה כי התמונה מורכבת בהרבה מזו שמנסה בנט לצייר, כאילו הוא היחיד מגוש האופוזיציה שיודע להביא קולות מהימין.
מהנתונים הללו עולה כי לרבים מאותם מאוכזבים אומנם יש הרבה דברים רעים להגיד על נתניהו, מה שגרם להם לעזוב מלכתחילה, אך הם באותה מידה מחזיקים במחשבות שליליות ביותר על בנט. דאבל נגטיב הם קוראים לזה. שנאת נתניהו ובנט כאחד.
איזנקוט לא שם. אין כלפיו שנאה. הרבה סיבות יש לכך: המוצא העדתי, ההתנהלות הנינוחה, העובדה שאיבד את בנו במלחמה, ועוד סיבות רבות. בשוק מחנה יהודה לא מצביעים לו, אבל מחבקים אותו כשהוא מגיע. ביהודה ושומרון הוא אורח רצוי, לעומת בנט שממש לא.
במטה של איזנקוט גילו למשל שיש משהו כמו 4 מנדטים של מתלבטים, מסורתיים מהפריפריה, ש־30% מהם לא סומכים על נתניהו, ו־60% מהם לא על בנט, ושלדעתו אפשר יהיה להביא מחצית מהם לתמיכה בו, וליתר לעשות דיכוי הצבעה. כלומר שלא יבואו לקלפי בכלל. דיכוי הצבעה כזה לתומכי ליכוד בעבר, שמרגישים שהליכוד נטש אותם ולא מייצג אותם עוד - הוא יעד אסטרטגי חשוב לכל מפלגות האופוזיציה, אבל נדמה שרק איזנקוט יכול באמת לעשות זאת.
מאותם סקרים ומחקרים פנימיים עולה שהיעד של הבאת 3 מנדטים חדשים, 3 מנדטים שלא ילכו להצביע, ו־3 להשאיר להצביע לליכוד או אחת ממפלגות הקואליציה - אינם יעדים מופרכים. אחרים לא יכולים לעשות זאת. רחוק מזה. איזנקוט כן.
כך גם לגבי הקמפיין הנגטיבי של הליכוד נגד יתר המועמדים שעל המגרש. הרי התיק של בנט מפוצץ חומר. איזנקוט יהיה יריב קשה בהרבה. אין עליו כמעט כלום.
הפנייה החזקה של בנט שמאלה בשבועיים שחלפו, כולל השיבוצים האחרונים ברשימה עליהם הודיע, הביאו לנטישת אחרוני המצביעים הימניים שהיו לו. כנראה לבלי שוב. גם הימניים הביקורתיים ביותר כלפי הממשלה לא חשבו להצטרף למפגיני קפלן. כעת בנט הציב אותם בקדמת הבמה אצלו.
ידיים מלאות חקיקה
בשבוע הבא תתחיל הספירה לאחור להפיכתה של הממשלה הנוכחית לממשלת מעבר באופן רשמי. החל מהשבוע האחרון של יולי, שזה גם פחות או יותר המועד לסיום מושב הקיץ, יושתו על הממשלה מגבלות משמעותיות, בעיקר בתחום החקיקה והמינויים. הכנסת תצא לחופשה כפויה, הליכי אישורי חוק ייעצרו, ומינויים פוליטיים יוקפאו.
בדיונים פוליטיים שהתקיימו לקראת פתיחת עבודת הכנסת בעוד שבועיים, דירגו אנשי ראש הממשלה והקואליציה את החוקים שבכוונתם להשלים עד הדד־ליין החוקי. חוק הגיוס, פיצול תפקיד היועמ"ש, ועדת חקירה לאומית, וקביעת הרכב השופטים על ידי מחשב - בפנים.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אלה רפורמות ענק שבמידה שאכן יעברו, תוכל הממשלה להתנקות מאכזבת מחנה הימין שרצה לראות שינויים במערכת המשפט במהלך הקדנציה. ועדת חקירה לאומית חשובה לראש הממשלה כדי לעצור ועדת חקירה אחרת שעשויה לקום בממשלה אחרת. וחוק הגיוס קריטי להמשך שיתוף הפעולה עם החרדים ושמירה על מחנה הימין גם לקראת הבחירות הבאות והממשלה הבאה.
חוק נוסף שינסו בקואליציה להעביר, אולם בסולם הדירוג נקבע לרמה פחותה יותר מהרשימה הראשונה, הוא חוק מח"ש. מדובר בחוק של בכיר מח"ש לשעבר משה סעדה, המבקש להוציא לחלוטין את המחלקה לחקירת שוטרים מכפיפות לפרקליטות המדינה.
אחרי שהמשטרה במידה מסוימת כבר לא עובדת בכפיפות ישירה ליועמ"שית, למעט אגף החקירות של בועז בלט, שבאופן מובהק ממשיך לשמש זרוע ביצועית עצמאית שלה, ואחרי ששירות בתי הסוהר חתך ממנה וגם השב"כ לא ממש עובד אצלה - נותרה ליועמ"שית המחלקה לחקירות שוטרים המתפקדת כזרוע אכיפת חוק פרטית שלה ושל אנשי הפרקליטות. החוק הזה קריטי לפירוק אחרון המנגנונים באמצעותם יכולה גלי בהרב מיארה להמשיך להלך אימים על נבחרי ציבור ועל שוטרים בכירים שלא מיישרים קו.
ויש עוד חוק אחד שיבקש ראש הממשלה להעביר בקרוב בכנסת, וכנראה גם יזכה לתמיכה גורפת, לרבות של האופוזיציה. חוק להקדמת הבחירות ופיזור הכנסת. מסתבר שהמועד החוקי הקבוע בחוק, 27 באוקטובר, הוא לא תאריך טוב לנתניהו. במשחק גרפי אפשר יהיה בקלות להפוך את 27 באוקטובר ל־7 באוקטובר. מפלגות יריבות וארגונים אופוזיציוניים שונים עשויים לשחק עם תאריך הבחירות ולהזכיר לציבור באמצעותו את אותו תאריך ארור.
לכן יבקש ראש הממשלה להקדים את מועד הבחירות בשבוע, ל־20 באוקטובר. בשיקול בין שבוע שלטון נוסף, לבין התרחקות מהמספרים 7 ו־10, מעדיף נתניהו לוותר על עוד שבוע בלשכת ראש הממשלה.
ביניים: מחוץ לאקווריום
אחרי שהוסרו כל המגבלות על מגע ישיר של יונתן אוריך עם נתניהו, ואחרי כמה שבועות של התאוששות והיערכות, חזר יועצו הבכיר של ראש הממשלה לתפקוד מלא בלשכה, כשטביעות אצבעותיו כבר ניכרות על כבי כמה מההחלטות האחרונות שהתקבלו בה.
אבל הקרבה בין אוריך לנתניהו, מבחינה פיזית, לא חזרה להיות כפי שהייתה, וכנראה גם לא תחזור. על אוריך, כמו גם עם יועצים אחרים שלא מועסקים ישירות דרך לשכת ראש הממשלה ולא עברו סיווג ביטחוני, הוטלו הרחקות מנהלתיות על ידי גורמי הביטחון במשרד ראש הממשלה והשב"כ. זאת על רקע חידוד נהלים והנחיות חדשות שנבעו מהחקירות האחרונות בלשכה, חלקן בעלות אופי ביטחוני.
בשל ההנחיות החדשות, מקום העבודה העיקרי של אוריך בימים האחרונים הוא בבית הליכוד מצודת זאב בתל אביב, ולא בלשכת ראש הממשלה בירושלים. התקשורת עם נתניהו היא לרוב באמצעות שיחות טלפון. בפעמים הבודדות בהן הגיע ללשכה במשרד ראש הממשלה, אוריך לא מורשה להיכנס לאקווריום, המתחם הפנימי של ראש הממשלה וצוותו הקרוב, המופרד באמצעות זכוכית משוריינת, ומכאן גם שמו. בכל פעם שנתניהו מעוניין לשוחח עמו ישירות, הוא נאלץ לצאת אליו מחוץ לאקווריום. מדובר בשינוי גדול מבחינת אוריך שרגיל היה, לפני המגבלות עליו, לשהות באקווריום ובחדר הפנימי בלשכת ראש הממשלה שעות ארוכות מידי יום דרך קבע.
תצוגת תכלית
עורך דינו של איתמר בן גביר פירק השבוע לחתיכות את טענות השופטים והעותרים בדיון בבג"ץ לפיטורי השר לביטחון לאומי. אחרי שעתיים של דיון בהן שאלו השופטים את עו"ד מיכאל ראבילו, שייצג את ראש הממשלה, שלל שאלות שהנחת היסוד העולה מהן הוא שבן גביר עושה פוליטיזציה למשטרה - עלה פרקליטו של בן גביר, דוד פטר. הוא היישיר מבט לשופטים ואמר: מחילה מכבודכם, אני לא מבין את השאלה.
כי מהי באמת פוליטיזציה של המשטרה. להפוך את התחנות המרחביות לסניפים של עוצמה יהודית? לערוך כנסים פוליטיים במטה הארצי? מה זה המונח הזה ומה עומד מאחוריו? השופטים לרגע התבלבלו. הם הפנו את פטר למסמך היועמ"שית ובו שורה של מקרים בהם לטעמה בן גביר חרג מתפקידו והטיל סמכות על המשטרה בגלל שיקולים זרים.
מהר מאוד הראה פטר שהרשימה כולה מופרכת מהיסוד. בסעיף הראשון, אמר, קבלה היועמ"שית על כך שכשח"כ גלעד קריב הגיש שאילתא למפכ"ל המשטרה, התגובה לכך הגיעה מלשכת השר למפכ"ל, וממנה לח"כ. כביכול הוכחה שהשר מתערב.
אלא מהר מאוד התברר שמדובר בנוהל משרדי רב־שנים, שלא התחיל אצל בן גביר אלא הרבה שנים קודם לכן, שתכליתו הרחקת חברי כנסת מתקשורת ישירה עם המשטרה, כדי לשמור על המשטרה מלחצים פוליטיים אפשריים.
מה שמדהים בכל הסיפור הוא שהיועמ"שית - שמבקשת להדיח שר מכהן בממשלה - אפילו לא בדקה את זה. מספיק שאלה קטנה ליועמ"ש המשרד כדי שלא הייתה מבזה את עצמה.
וזה עוד היה הסעיף הראשון עמו פתחה את המסמך. אלה היו רמות הטיעון גם בסעיפים העוקבים. כלום ושום דבר. לא פוליטיזציה ולא נעליים. הם לא אוהבים את השר בן גביר ולכן מנסים להפיל אותו, זה כל הסיפור. זה בור שבית המשפט לא היה צריך בכלל ליפול אליו. אבל בתקופתו של יצחק עמית אין תהום שבג"ץ לא טובע בה.